אדואר מורטייה, דוכס טרוויזו
 | |
| לידה |
13 בפברואר 1768 לה קאטו, ממלכת צרפת   |
|---|---|
| פטירה |
28 ביולי 1835 (בגיל 67) פריז, המונרכיה של יולי  |
| מקום קבורה | |
| מדינה |
צרפת |
| השכלה |
אוניברסיטת דוואי |
| צאצאים |
Napoléon Mortier de Trévise, Caroline Mortier de Trévise |
| השתייכות |
 הרפובליקה הצרפתית הראשונה הקיסרות הצרפתית הראשונה  הרסטורציה הצרפתית המונרכיה של יולי |
| תקופת הפעילות | 1791–1835 (כ־44 שנים) |
| דרגה | מרשל כללי של צרפת |
| תפקידים בשירות | |
|
מפקד הקורפוס ה-5 מפקד הקורפוס ה-8 | |
| פעולות ומבצעים | |
|
מלחמות המהפכה הצרפתית המלחמות הנפוליאוניות | |
| עיטורים | |
| לגיון הכבוד | |
  | |
אדואר אדולף קזימיר ז'וזף מורטייה, דוכס טרוויזו (בצרפתית: Adolphe Édouard Casimir Joseph Mortier, duc de Trévise; 13 בפברואר 1768 – 28 ביולי 1835), היה מפקד צבאי צרפתי ומרשל האימפריה בפיקודו של נפוליאון הראשון, ששירת במהלך מלחמות המהפכה הצרפתית והמלחמות הנפוליאוניות. הוא כיהן כשר המלחמה וכראש ממשלת צרפת מ-1834 עד 1835. הוא היה אחד מ-18 האנשים שנהרגו ב-1835 במהלך ניסיון ההתנקשות של ג'וזפה מרקו פיאצ'י במלך לואי פיליפ הראשון.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
מורטייה נולד בלה קאטו (כיום לה קאטו-קמברסי), צפון צרפת, ב-13 בפברואר 1768.[1] הוא היה בנם של שארל מורטייה (1730–1808), סוחר בדים, ואשתו מארי אן ז'וזף בונייר (נ' 1735). לאחר שלמד בקולג' האירי, דואה, הוא הצטרף למשמר הלאומי של דנקרק ב-1789, בתחילת המהפכה הצרפתית, ונבחר לקפטן של יחידת מתנדבים בספטמבר 1791.[1]
מלחמות המהפכה הצרפתית[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם פרוץ מלחמת הקואליציה הראשונה ב-1792, הוצב מורטייה בצבא הצפון.[1] במהלך השנים הבאות הוא שירת בזירת ארצות השפלה, כשהוא נלחם בקרב קרב ז'מפ ובמצור על נאמור, ב-1792, בקרב נירווינדן ב-1793, ובקרב פלרוס ב-1794.[1] לאחר מכן הוא הועבר לצבא סמבר ומז על נהר הריין, והתבלט בכיבוש מאסטריכט.[1] על מורטייה הוטל על ידי הגנרל ז'אק מוריס הטרי לנהל משא ומתן על כניעת מבצר מיינץ [2] שאותו השלים בהצלחה ולאחר מכן חזר לפריז.
במהלך מלחמת הקואליציה השנייה ב-1799, מורטייה הועלה לגנרל דה בריגדה ושירת תחת גנרל סו בקרב השני על ציריך בספטמבר 1799,[1] שם הוביל כוח של 8,000 איש בהתקפה של דיטיקון על ציריך. [3] הוא מונה לגנרל דה דיוויזיה באוקטובר והוחזר לפריז בתחילת 1800.[1]
המלחמות הנפוליאוניות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1803, מורטייה מונה למפקד העליון של הפלישה לנסיכות הבוחר מהנובר על ידי הקונסול הראשון נפוליאון בונפרטה.[1] כיבושה המוצלח של הנובר, שהביא את ועידת ארטלנבורג, הוביל את נפוליאון לכלול את מורטייה ברשימת המרשלים הראשונה שמונתה ב-1804. [4] בשנת 1805 מונה מורטייה למפקד חיל הרגלים של המשמר הקיסרי.[1]
במהלך מלחמת הקואליציה השלישית, פיקד מורטייה על קורפוס של הגרנד ארמה במערכת אולם, שבה הצטיין. במערכה על הדנובה התיכונה, שהגיעה לשיאה בקרב אוסטרליץ, הפקיד אותו נפוליאון לפיקוד על הקורפוס השמיני החדש שהוקם, המורכב מדיוויזיות מהקורפוס האחר. מורטייה הרחיב יתר על המידה את קו הצעדה שלו על החוף הצפוני של הדנובה ולא שעה לעצתו של נפוליאון להגן על האגף הצפוני שלו. כוח רוסי-אוסטרי משולב, בפיקודו של הגנרל מיכאיל קוטוזוב פיתה את מורטייה לשלוח את הדיוויזיה השנייה של גנרל תאודור מקסים גאזאן למלכודת וחיילים צרפתים נלכדו בעמק בין שני טורים רוסיים. הם ניצלו על ידי הגעתה בזמן של דיוויזיה שנייה, בפיקודו של הדיוויזיה הראשונה של הגנרל פייר דופון דה ל'אטנג, שכיסתה צעדה של יום בחצי יום. קרב דורנשטיין (11 בנובמבר 1805) נמשך עד הלילה. שני הצדדים טענו לניצחון, כשהצרפתים איבדו יותר משליש מהמשתתפים, והחטיבה של גאזאן ספגה יותר מ-40 אחוז אבדות. גם האוסטרים והרוסים ספגו אבדות כבדות - קרוב ל-16 אחוזים. לאחר אוסטרליץ, נפוליאון פיזר את הקורפוס וגאזאן קיבל את לגיון הכבוד, אבל מורטייה פשוט הוצב מחדש לפקד על הקורפוס החמישי.
כאשר פרצה מלחמת הקואליציה הרביעית ב-1806, הורה נפוליאון למורטייה לקבל את הפיקוד על הקורפוס השמיני המחודש ב-1 באוקטובר. הוא היה אמור לתאם את פעולותיו עם החיילים הצרפתיים-הולנדים של לואי בונפרטה. ב-16 באוקטובר, יומיים לאחר ניצחונו המוחץ על פרוסיה בינה-אאורשטדט, הורה נפוליאון למורטייה ולואי לכבוש את נסיכות הבוחר מהסן. מורטייה היה אמור לכבוש את פולדה ולאחר מכן את עיר הבירה קאסל, לשלוט כמושל צבאי ולכלוא את הנסיך הבוחר של הסן, וילהלם הראשון. כל קצין הסיאני מעל דרגת לוטננט ייעצר ונפוליאון הצהיר על כוונתו "למחוק את בית הסן-קאסל מהמפה". מורטייה ידע שזה מהווה הפרה של הנייטרליות ההסיאנית והתגאה ב-17 באוקטובר שעצם הנייטרליות שלו מקלה על הכיבוש. ב-1 בנובמבר, הצרפתים כבשו ובזזו את קאסל, וגילו שווילהלם ברח. מורטייה פרסם כרוז בו טען כי בא לנקום בהפרת הנייטרליות ההסיאנית של הפרוסים אך גם האשים אותם שהם בעלי ברית של הפרוסים.
מורטייה הותיר דיוויזיה כדי להחזיק בהסן-קאסל בעוד שאר הקורפוס שלו הופנה לפעולות טיהור בפרוסיה. המלין נכנעה ב-22 בנובמבר, יחד עם חיל מצב של 10,000 חיילים פרוסים. ניינבורג נפלה ב-29 בנובמבר, כש-2,911 חיילים פרוסים צועדים בשבי. בשנת 1807, הוא הוביל את הזרוע השמאלית של צבא נפוליאון בקרב פרידלנד, ושירת במצורים על שטרלסונד וקולברג .[5] בשנת 1808, נפוליאון תגמל את מורטייה על מעשיו בפרידלנד בתואר "דוכס טרוויזו" (Duc de Trévise בצרפתית), דוכס אחוזה מפוארת בממלכת איטליה.[1]
באוקטובר 1808 נשלח מורטייה לספרד במערכה לכיבוש מחדש של מדריד, בראש הקורפוס החמישי, אותו הוביל בקרב סומוסיארה ובמצור השני על סרגוסה. לאחר מכן לחם תחת מרשל סו בארזוביספו, באוגוסט 1809, ותרם לניצחון באוקניה, שם נפצע. לאחר מכן שירת מורטייה בדרום ספרד, בעיקר במצור על בדחוס, לפני שהוחזר לצרפת במאי 1811.
במהלך הפלישה לרוסיה ב-1812 פיקד מורטייה על המשמר הצעיר.[1] לאחר קרב בורודינו הוא הפך למושל של מוסקבה הכבושה הצרפתית, וקיבל פקודה להרוס את מה שנותר מהעיר כשהחלה הנסיגה.[1] לאחר מכן לחם בקרסנוי, בברזינה, ואיגד מחדש את המשמרות הקיסריים ששרדו בינואר 1813.[1] מורטייה פיקד שוב על המשמר הצעיר בכמה קרבות במערכה הגרמנית, כולל ליצן, באוצן, דרזדן ולייפציג.[1] במהלך ההגנה על צרפת ב-1814, הוא העניק שירותים מבריקים בפיקוד על משמר עורפי ויחידות חיפוי, והוביל את המשמר הישן במונמיריל, קראון, לאון, ובקרב האחרון על פריז.[1]
הוא התגייס לרסטורציה הבורבונית לאחר התפטרותו של נפוליאון באפריל 1814.[1] בשנת 1815, במהלך חזרתו של נפוליאון לשלטון במהלך מאה הימים, ליווה מורטייה את המלך אל מחוץ למדינה לפני שהצטרף לקיסר בפריז.[1] הוא קיבל את הפיקוד על המשמר הקיסרי פעם נוספת, אך עם פתיחת המערכה בווטרלו, הוא לא היה מסוגל להמשיך בגלל סיאטיקה קשה.
קריירה לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר הרסטורציה הבורבונית השנייה, מורטייה הסכים בחוסר רצון להיות חלק מבית המשפט הצבאי שדן במרשל מישל נה.[1] לאחר שבית המשפט הכריז על עצמו כבלתי כשיר הוא סולק לזמן מה בבושת פנים, אך בינואר 1816 קיבל פיקוד צבאי,[1] ובשנת 1819 התקבל מורטייר מחדש ללשכת עמיתים ובשנת 1825 קיבל את מסדר רוח הקודש, העיטור הגבוה ביותר של הממלכה. הוא תמך במהפכת יולי שהעלתה את המלך לואי פיליפ לשלטון ב-1830.[1] בין השנים 1830–1831 הוא היה שגריר צרפת ברוסיה בסנקט פטרבורג, ובין 1834 ל-1835 היה שר המלחמה ונשיא מועצת השרים.
מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-28 ביולי 1835, מורטייה היה אחד מאלה שליוו את המלך לואי-פיליפ לסקור את המשמר הלאומי של פריז, אירוע שנתי שהנציח את מהפכת יולי שהעלתה את המלך לשלטון ב-1830. [6] ב-Boulevard du Temple, הפמלייה המלכותית נפגעה ממטח ירי מהחלון העליון של בית. 18 נהרגו, כולל מורטייה, ו-22 נפצעו. [7] המלך נפצע רק פצע קל.
הנשק בו נעשה שימוש היה אקדח רב קני תוצרת בית, שנבנה ונורה על ידי ג'וזפה מרקו פיסקי לצורך התנקשות במלך. פייצ'י קיבע עשרים וחמש קני מוסקט למסגרת עץ, וסידר שניתן לירות אותן בו-זמנית. ארבע מהקנים התפוצצו בעת ירי ופיאצ'י נפצע קשה.[8] הוא נתפס במהירות ובהמשך נשפט עם שני קושרים. השלושה הוצאו להורג בגיליוטינה בפברואר 1836.
משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]
מורטייה התחתן עם איב אן אימה (קובלנץ, 19 באוגוסט 1779 – פריז, 13 בפברואר 1855), שממנה נולדו לו שישה ילדים:
- קרולין מורטייה דה טרוויסה (1800–1842): התחתנה עם מארי-היפוליט דה גואלוי, המרקיז השני של רומיני.
- מארי לואיז דה גואלוי דה רומיני x לודוביק-מארי, הרוזן ד'אורסל, (1809–1886)
- היפוליט, הרוזן ד'אורסל (1850–1937)
- מארי לואיז דה גואלוי דה רומיני x לודוביק-מארי, הרוזן ד'אורסל, (1809–1886)
- סופי מלווינה ז'וספין מורטייה דה טרוויסה (נ' 1803)
- נפוליאון מורטייה דה טרוויסה (1804–1869), הדוכס השני מטרוויזו
- אדואר (1806–1815)
- לואיז (1811–1831)
- איב-סטפני מורטייה דה טרוויסה (1814–1831), הרוזנת גודין
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אדואר מורטייה, דוכס טרוויזו, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 Garnier, Jacques. "MORTIER, Adolphe-Édouard-Casimir-Joseph, duc de Trévise (1768-1835), maréchal". Dictionnaire Napoléon. Éditions Fayard.
- ^ The Big Mortar
- ^ Adolphe Thiers.
- ^ Thiers, fn, p. 401.
- ^ Jaques, Tony (2006). Dictionary of Battles And Sieges: A Guide to 8,500 Battles from Antiquity Through the Twenty-first Century. Greenwood Publishing Group. p. 973. ISBN 0-313-33536-2.
- ^ Harsin 2002, p. 147.
- ^ Harsin 2002, p. 148.
- ^ Bouveiron (1835), pp. 67–68, Report of M. Lepage, Gunsmith to the King