לדלג לתוכן

איגרות הרמב"ם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף אגרת תימן)

איגרות הרמב"ם הוא שם כולל לכל האיגרות ששלח הרמב"ם – רבי משה בן מימון, לאישים ולקהילות שונות מימי בחרותו ועד לשנותיו האחרונות. המדובר באיגרות ובמאמרים העוסקים בנושאים מחשבתיים-אמוניים, וכן בנושאים אישיים או ציבוריים אחרים. מכתביו, ובהם תשובות לשאלות הלכתיות, מכונסים לרוב בשם "תשובות הרמב"ם".

המפורסמות מבין האיגרות שיועדו לציבור הרחב הן "איגרת השמד", "איגרת תימן", "איגרת תחיית המתים" ועוד. כמו כן, בקובצי האיגרות הללו ניתן למצוא גם תכתובות בין הרמב"ם לבין אישים בני תקופתו מכל רחבי העולם היהודי. מטבע הדברים, שמות האיגרות הללו לא ניתנו להן על ידי כותבן אלא הוענקו להן על ידי מעתיקים, מתרגמים ומדפיסים מאוחרים יותר. חלק מהשמות המקובלים כוללים רק את שם המכותב וחלקם רומז גם לתוכנה של האיגרת. כמו כן, יש ונמצא כי לאיגרת אחת ניתנו במהלך הדורות שמות שונים.

ישנם פערים לשוניים, סגנוניים וניסוחיים בין איגרת לאיגרת, עובדה המעידה על כך כי הרמב"ם התאים את דבריו לקהל היעד.

מרבית האיגרות נכתבו במקורן בערבית יהודית, שפת הדיבור והכתיבה של הרמב"ם, אך חלק מהן נכתבו בעברית במקורן, או בשילוב של שתי השפות. הפילוסוף והמתרגם שמואל אבן תיבון, מכותב בעצמו של הרמב"ם, תרגם כמה מכתבי הרמב"ם לעברית, בהם גם חלק מאיגרותיו, עוד בחייו של הרמב"ם.

איגרת השמד

[עריכת קוד מקור | עריכה]

איגרת השמד (הנקראת גם: מאמר קידוש השם) היא ככל הנראה האיגרת הראשונה הידועה לנו שכתב הרמב"ם. יש המשערים שכתב את האיגרת כשהיה בעצמו בארצות שבהן היה השמד שאליו התייחס (ראו להלן), ויש המשערים שהוא כתב אותה זמן קצר לאחר שעזב בעצמו את צפון אפריקה בדרכו לארץ ישראל בשנת 1165 (הרב יצחק שילת משער כי האיגרת נכתבה בהיותו בארצות השמד, ועודכנה על ידו משהגיע לארץ ישראל). באיגרת זו, שמקורה לא נשתמר ובידינו תרגומים שונים שלה בלבד, דן הרמב"ם בתגובה היהודית הראויה לתופעת השמד במרוקו ובספרד, שהוא עצמו חווה, ונראה כי דבריו נכתבו מתוך ניסיון אישי. האיגרת נכתבה כתגובה למאמר שכתב חכם אלמוני, אשר יצא בחריפות כנגד אותם שלא עמדו בשמד וקיבלו בפיהם את הדת האיסלמית. הרמב"ם יצא נגדו בחריפות, וקבע שהאנוסים שנאלצו להתאסלם למראית עין כדי להציל את חייהם, אין דינם כדין עובדי עבודה זרה, ולא חל עליהם הכלל של ייהרג ואל יעבור. עם זאת, הפציר בהם לעזוב את ארצם מהר ככל האפשר, כדי שיוכלו לקיים את אמונתם בגלוי במקום שאין בו רדיפות ואינוס לשמד. בשולי האיגרת הוא גם יצא נגד אותם המבכרים להישאר בארצות השמד מתוך ציפייה לביאת המשיח שיגאל אותם, והבהיר ברורות שאין אנו יודעים מתי יבוא המשיח, וכי אל לו לאדם לנהוג כאילו יגיע המשיח מיד.

איגרת תימן

[עריכת קוד מקור | עריכה]

איגרת תימן נכתבה בשנת 1173 כמענה למכתב של רבי יעקב בן ר' נתנאל בירב פיומי, מנהיג יהודי תימן, השואל על פשר ייסוריה של הקהילה היהודית בתימן שהייתה נתונה תחת פרעות קשות וגזירות שמד. באותה תקופה הופיע בתימן משיח שקר, שהסית והדיח את העם. באיגרת זו, הכתובה בערבית יהודית, הסביר הרמב"ם כיצד יש להבחין בין המשיח למתחזה למשיח, ועסק בנביא ובהוכחה שהוא נביא אמת. בנוסף השקיע מאמצים לעודד את רוחם של התושבים, והצביע על עליונותה של הדת היהודית מול האסלאם והנצרות:

ושלושת המערערים האלה, כלומר: הכת האנסית (בכח הזרוע), והכת הטוענת טענות, והכת המתדמה לדתנו – כולן יאבדו. ואם תראה להם שום גבורה וניצחון בשום זמן – לא תעמוד להם הגבורה ההיא ולא יאריך להם הניצחון ההוא.

לבסוף הוא מעודד את היהודים שביאת המשיח קרובה, ושלמרות הקשיים אל להם להתייאש.

תופעה מעניינת באיגרת היא יציאתו נגד חישוב קיצים, על פי האיסור בתלמוד, תוך סינגור על רב סעדיה גאון אשר חישב את הקץ בכל זאת. ועם זאת, בהמשך האיגרת מוסר הרמב"ם על מסורת משפחתית סודית שבאמצעותה מחושב הקץ של שיבת הנבואה, אשר לפי הרמב"ם תקדם לבוא הגואל (התאריך שנתן הרמב"ם הוא ד'תתקע"ה-1215, כלומר כ-40 שנה לאחר כתיבת האיגרת[1]).

באיגרת זו, נדרש הרמב"ם למענה על טענות שהופצו בספר אפחאם אל-יהוד, שכתב היהודי שהתאסלם סמואל אל-מוגרבי. הרמב"ם מכנה אותו "הפושע" ולועג לטענותיו החלשות. על כמה מהטענות בספר לפסוקים המרמזים על האסלאם הוא עונה בפירוט.

באיגרת מכונה מייסד דת האסלאם, מוחמד, בשם "משוגע" ו"פסול", והקוראן מכונה "הקלון".

איגרת זו זכתה לתרגום עברי על ידי שלושה מתרגמים קדמונים: רבי שמואל אבן תיבון, רבי אברהם אבן חסדאי ורבי נחום מערבי. האחרון העניק לה את השם "פתח תקווה". בעשורים האחרונים תורגמה האיגרת גם על ידי רבי יוסף קאפח.

איגרת (מאמר) תחיית המתים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמר תחיית המתים (הידוע יותר בשם 'איגרת תחיית המתים') נכתב בשנת 1191. בחיבור זה, הכתוב כמו קודמיו בערבית, מייחד הרמב"ם את דבריו לתחיית המתים, שהיא שלב קודם לעולם הבא.

הדעה המקובלת בעניין תחיית המתים אצל רבים עד לרמב"ם, הייתה כי האמונה בהשארות הנפש ועולם הבא קשורה ואחודה בתחיית המתים, ועניינם אחד. לעומת זאת, הרמב"ם הפריד בין הדברים וסבר כי תחיית המתים היא שלב שבו יחיו חיי גוף, ואילו בעולם הבא שהוא עולם הנשמות אין מקום לגופים כלל. בפירוש המשניות[2] הרמב"ם מונה את עיקר תחיית המתים כיסוד מיסודות תורת משה רבינו, וכן בחיבורו משנה תורה[3] כתב כי הכופר בתחיית המתים הוא בין אלו שאין להם חלק לעולם הבא. אך מה שגרם לרבים לחשוב כי הרמב"ם אינו מאמין בתחיית המתים היו דבריו בהלכות מלכים[4] ”אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם או יהיה שם חידוש במעשה בראשית אלא עולם כמנהגו נוהג. וזה שנאמר... וכן כל כיוצא באלו הדברים בענין המשיח הם משלים”, ובפרט מה שכתב בהלכות תשובה[5] ”העולם הבא אין בו גוף וגויה אלא נפשות הצדיקים בלבד בלא גוף כמלאכי השרת”, דברים אלו גרמו לראב"ד אברהם בן דוד מפושקירה לומר ”דברי האיש הזה בעיני קרובים למי שאומר אין תחיית המתים לגופות אלא לנשמות בלבד. וחיי ראשי לא היה דעת חז"ל על זה”.

בעקבות דברי הרמב"ם נוצרה מבוכה אצל רבים שהבינו את שיטת הרמב"ם כי הגמול הוא רק לנשמות ועניין תחיית המתים הוא משל בלבד. נוצר בלבול גם בקרב יהודי תימן, והיו מביניהם שפנו באיגרת לרמב"ם לשטוח את ספקותיהם בבירור דעתו, ולעומת זאת אחרים פנו אל רבי שמואל בן עלי מבגדד ותיארו בפניו את התרופפות האמונה כתוצאה מדברי הרמב"ם[6]. רבי שמואל בן עלי כתב איגרת תשובה ליהודי תימן ובו הוא תוקף קשות את הרמב"ם[7]. בתגובה כתב תלמידו הקרוב של הרמב"ם יוסף בן יהודה אבן שמעון שישב באותה עת בבגדד, איגרת כנגד רבי שמואל בן עלי[8], וכן ניהל תכתובת עם הרמב"ם בעניין. כתוצאה מכך כתב הרמב"ם איגרת זו בה הוא מסביר באריכות כי הוא אכן מאמין בתחיית המתים כפשוטה; לדבריו, בתחיית המתים תשוב הנפש אל הגוף, אבל זהו מצב זמני ואחריו תיפרד הנפש שוב מן הגוף ותישאר לבדה.

התרגום הנפוץ לעברית של האיגרת נעשה על ידי רבי שמואל אבן תיבון. ככל הנראה הוא לא רצה שמתרגמים אחרים יתרגמו את האיגרת ושמר את המקור הערבי אצלו. אולם מכיוון שלשונו של אבן תיבון "סתומה ועמוקה" היו מי שביקשו מסופר בשם ר' יוסף בן יואל לתרגם חזרה את האיגרת לערבית וכך הוא עשה. לאחר מכן בא רבי יהודה אלחריזי ותירגם שוב את האיגרת לעברית[9], אך תרגומו לא נפוץ ונדפס רק לאחרונה על ידי א.ש. הלקין. במאה החמש עשרה תורגמה האיגרת לשפה הלטינית, בידיו של היהודי המומר פלביוס מיתרידטס.

היו שטענו שהאיגרת היא זיוף ולא כתב מקורי של הרמב"ם[10]. אך לאחר פרסום האיגרות המקוריות של רבי שמואל בן עלי על ידי לנגרמן, ושל רבי יוסף בן יהודה בידי סטרומזה הוכח בבירור כי האיגרת אותנטית.

איגרות נוספות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ידועות איגרות רבות נוספות של הרמב"ם. כך, כתב איגרת (בעברית) לקהל מונפלייה על אודות האסטרולוגיה (קרואה גם "אגרת אל חכמי מונטפשליר על גזירת הכוכבים"), שבו הבהיר את עמדתו השוללת אותה נחרצות; איגרת (בעברית) לר' פנחס הדיין, שבה הסביר את הסיבות לכמה מהחלטותיו בחיבור משנה תורה; איגרות (בערבית) לתלמידו האהוב ר' יוסף, שבהן הוא מתייחס למחלוקות שלו עם שמואל בן עלי ראש הישיבה בעיראק שהיה בר פלוגתא חריף של הרמב"ם; איגרת מסוף חייו לר' שמואל אבן תיבון, מתרגמו של הרמב"ם, שבה הוא מתאר את סדר יומו שאינו מאפשר לו ללמוד כלל, ממליץ לו כיצד לתרגם את ספריו ועוד. איגרת בנוגע לספר 'שיעור קומה' בו הוא תוקף את הספר ובעצם בכך חוזר בו מגישתו המוקדמת לספר.

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
כלל האגרות
אגרות מסוימות

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ כך התאריך במקור הערבי. בתרגומים העבריים הקדומים ישנן גרסאות מתחלפות, ובהם התאריך הוא ד'תתקע"ו או ד'תתקע"ב.
  2. ^ הקדמת הרמב"ם לפרק חלק
  3. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר המדע, הלכות תשובה, פרק ג', הלכה ו'
  4. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות מלכים ומלחמות, פרק י"ב, הלכה א'
  5. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר המדע, הלכות תשובה, פרק ח', הלכה ב'
  6. ^ מ.ד. רבינוביץ, איגרות הרמב"ם - מבוא לאיגרת תחיית המתים, תל אביב תשי"א, עמ' רו, באתר היברובוקס
  7. ^ צבי לנגרמן, 'אגרת ר' שמואל בן עלי בעניין תחיית המתים', קובץ על יד, ספר טו (כה), עמ' 39 ואילך
  8. ^ שרה סטרומזה, ראשיתו של פולמוס הרמב"ם במזרח: איגרת ההשתקה על אודות תחיית המתים ליוסף אבן שמעון, יד יצחק בן צבי, תשנ"ט
  9. ^ ראו ד.צ. בנעט, ר' יהודה אלחריזי ושלשלת התרגומים של מאמר תחיית המתים לרמב"ם, תרביץ כרך י"א, חוברת ג'-ד', ניסן-תמוז ת"ש, עמ' 260–270 (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
  10. ^ י. ל. טייכר, ״זיוף ספרותי במאה השלש עשרה״. (״מלילה״ א' קובץ מחקרים, מנצ׳סטר תש"ד)