אגרת רב שרירא גאון
אגרת רב שרירא גאון היא איגרת שכתב רב שרירא גאון (רש"ג) סביב שנת ד'תשמ"ז (987) אל רבי יעקב בן נסים, ראש חכמי קירואן, כתשובה לשאלתו על השתלשלות התורה שבעל-פה מימי התנאים, האמוראים, הסבוראים והגאונים עד ימיו.
חשיבות האגרת
[עריכת קוד מקור | עריכה]איגרת זו מהווה מקור מידע מרכזי, ובפרטים רבים בלעדי, על התקופות בהן היא עוסקת ותיארוכן. האיגרת סוקרת את סדרי הזמנים ודרך העריכה של המשנה, הברייתות והתלמוד, וכן סוקרת את תקופת הגאונים. האיגרת מסדרת את לוח הזמנים בו פעלו התנאים, האמוראים, הסבוראים ודורות הגאונים עד זמנו של רב שרירא.
איגרת זו היא יוצאת דופן מבין החומר הכתוב שהגיע לידינו, בהיותה תיעוד היסטורי מדוקדק בירידתו לפרטים הכרונולוגיים בספרות הרבנית הקדומה. מסתבר שהאיגרת מייצגת מסורת כרונולוגית שעברה בתוך ישיבות הגאונים עוד מתקופת התלמוד, שכן התאריכים המצוינים בה מובאים כנתונים ברורים ולא משוערים.
נוסח האיגרת
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאיגרת נוצרו שני נוסחים. הנוסח המופיע ב"ספר יוחסין", המכונה גם "הנוסח הספרדי". נוסח מאוחר יותר יצא לאור בידי בֶּר גולדברג לפי כתב יד של מעתיק, המכונה "הנוסח הצרפתי". שינוי בולט בין הנוסחים הוא שבנוסח שבספר יוחסין כתוב שרבי כתב את המשנה, ואילו לפי הנוסח השני אין זה ברור שרבי כתב את המשנה, ואפשר להבין שרק ערך אותה, אך היא נשארה כמסורת בע"פ עד תקופה מאוחרת יותר. לגבי הסיבות להבדל בין הניסוחים ישנן הצעות שונות במחקר.[1]
בעבר היה מקובל להניח כי הנוסח הספרדי מדויק יותר, וכך מחזיקים עד היום במקומות מסורתיים, אך יעקב נחום אפשטיין טען[2] כי על פי רוב הנוסח הצרפתי הוא הנכון, וכך מקובל היום בקרב החוקרים.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- בנימין מנשה לוין, אגרת רב שרירא גאון, חיפה תרפ"א
- בנימין מנשה לוין, אגרת רב שרירא, ב"העברי", 9 בספטמבר 1921.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- איגרת רב שרירא גאון, באתר "דעת" (סדר החכמים וקורות העתים, אוקספורד תרח"מ 1888)
- מהדורת דוב בער גאלדבערג, אגרת רב שרירא גאון, מאיינץ (מיינץ), תרל"ג / 1873, באתר היברובוקס
- אגרת רב שרירא גאון - מהדורה חדשה, קריית אתא, תשס"ט.
- שרירא (906-1006.), גאון, אגרת רב שרירא גאון, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ אייזיק הירש וייס, דור דור ודורשיו, חלק ד, עמ' 165
- ^ יעקב נחום אפשטיין, מבוא לספרות האמוראים, מאגנס ודביר, תשכ"ג, עמ' 610-615