אגדת הביצה
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| צייר |
פאול קלה  |
| תאריך יצירה |
1919 |
| טכניקה וחומרים |
צבע שמן |
| ממדים בס"מ | |
| רוחב |
40.8 ס״מ |
| גובה |
47 ס״מ |
| נתונים על היצירה | |
| מספר יצירה |
G 16399 / AK 32 (Lenbachhaus) |
| מיקום | Landesmuseum Hannover, "degenerate art" collection |
  | |
אגדת הביצה (בגרמנית: Sumpflegende") היא ציור שמן על קרטון משנת 1919 מאת הצייר השווייצרי-גרמני פאול קלה. מאז 1982 הציור מוצג בגלריה העירונית לנבקהאוס שבמינכן, אך בעלותו הייתה שנויה במחלוקת בשל מקורו. הציור היה אחד מהיצירות שהנאצים הגדירו כ"אמנות מנוונת", והם החרימו אותו ממוזיאון מדינת הנובר בשנת 1937. עם זאת, הציור לא היה בבעלות המוזיאון, אלא הושאל לו על ידי ההיסטוריונית לאמנות סופי ליסיצקי-קופרס. ביולי 2017 נודע כי יורשיה של ליסיצקי-קופרס הגיעו להסכם עם עיריית מינכן בנוגע לבעלות עליו.
תיאור היצירה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הציור משתייך לסדרה של "נופים קוסמיים" שקלה יצר במספר רב בין השנים 1917 ל-1919, בהם ביטא תפיסה סימבולית של הטבע. במרחבי צבע מופשטים, הנשלטים על ידי גוונים של צהוב גופריתי ומנוגדים לסגול, מסודרים האובייקטים בצורה נאיבית. בנוף החלומי, הדמות האנושית עצמה הופכת לחלק מהטבע. קלה כתב ביומניו:
"בעבר (אפילו כילד) היה הנוף ברור לי מאוד. תפאורה למצבי רוח של הנפש. זמנים מסוכנים מתחילים כעת, כשהטבע רוצה לבלוע אותי, אני כבר איני כלום, אך יש לי שלווה."
היסטוריית בעלות
[עריכת קוד מקור | עריכה]הציור נרכש זמן קצר לאחר השלמתו על ידי פאול קופרס, מנהל איגוד האמנים של הנובר, ואשתו סופי, לימים ליסיצקי-קופרס, ישירות מסטודיו האמן במינכן. בשנת 1926 השאילה סופי ליסיצקי-קופרס את הציור למוזיאון הפרובינציאלי של הנובר, יחד עם 15 יצירות מודרניסטיות נוספות. ב-5 ביולי 1937, במסגרת המאבק של המשטר הנאצי ב"אמנות מנוונת", החרימה ועדת האמנות של המשטר הנאצי את הציור מהמוזיאון. החל מ-19 ביולי 1937, הציור הוצג בתערוכה המבזה שנשאה את אותו שם, על קיר שכונה "קיר הדאדא".
בשנת 1941 רכש סוחר האמנות הרשמי של היטלר, הילדברנד גורליט, את הציור מהרייך הגרמני תמורת 500 פרנקים שווייצריים.[1] בשנת 1962 הציור הועמד למכירה פומבית בבית המכירות למפרץ בקלן, למרות שהייתה התייחסות למקורו ולהנחה שהוא עדיין שייך לסופי ליסיצקי-קופרס. הציור נרכש אז על ידי האספן השווייצרי ארנסט ביילר, שמכר אותו לגלריית רוזנגרט בלוצרן, שם היה בין השנים 1973 ל-1982. לאחר מכן נרכש עבור 700,000 מארק גרמני על ידי קרן גבריאלה מינטר ויוהנס אייכנר ועיריית מינכן, שהשאילו אותו לגלריה העירונית לנבקהאוס.
שנת 1992, בנה של סופי ליסיצקי-קופרס, ין ליסיצקי, הגיש תביעה לבית המשפט המחוזי במינכן בדרישה להשבת הציור, אך התביעה נדחתה בשל התיישנות. העקרונות לביטול ההתיישנות על פי הצהרת וושינגטון, שעליהם התחייבו המוזיאונים הציבוריים בגרמניה, לא חלו במקרה זה, שכן הלנבקהאוס הוא קרן פרטית. במרץ 2012 הגישו היורשים תביעה נוספת נגד עיריית מינכן בדרישה להשבת הציור, בטענה שהתגלו מסמכים חדשים המהווים ראיות.
ביולי 2017 נודע כי היורשים הגיעו להסכם עם עיריית מינכן, שלפיו יקבלו פיצוי כספי, והציור יישאר בלנבקהאוס. סכום הפיצוי לא פורסם.[2]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Ronald, Susan (2015). Hitler's art thief : Hildebrand Gurlitt, the Nazis, and the looting of Europe's treasures (First ed.). New York. ISBN 978-1-250-06109-6. OCLC 914417714.
- ^ Magazine, Smithsonian; Panko, Ben. "Legal Fight Over Nazi-Looted Painting Ends After 26 Years". Smithsonian Magazine (באנגלית). נבדק ב-2023-01-31.
Eighty years after it was seized by the Nazis as an example of "degenerate art," the decades-long legal battle over a German modernist painting has reached a settlement, reports Catherine Hickley of the New York Times. The 26-year-long legal fight by the descendants of art historian Sophie Lissitzky-Küppers is reportedly Germany's longest ever relating to Nazi-looted art.