אבנר לוינסון

אבנר לוינסון
	אבנר לוינסון בסטודיו בתל אביב
מקום לימודים	New York Studio School, מנהטן, ניו יורק
תחום יצירה	פסל, רשם וצייר
	https://www.avnerlevinson.com

אבנר לוינסון (נולד ב-1981 בירושלים), הוא פסל, רשם וצייר ישראלי. לוינסון הוא בוגר תואר שני באמנות (MFA) מבית הספר New York Studio School^[1], מנהטן, ניו יורק. כמו כן, הוא הבעלים והמנהל של "האטליה", בית ספר לפיסול רישום וציור, ושל "גלריה מאיה", בקריית המלאכה בתל אביב.

בין השנים 2005–2013 חי ויצר בניו יורק. משנת 2013 מתגורר במושב צפרירים בישראל. לוינסון מציג בגלריות ברחבי העולם ומיוצג על ידי גלריה זימאק^[2] בישראל.

בעבודתו האומנותית עוסק לוינסון בעיקר בגוף האדם, בפער שבין חיי היום יום השגרתיים לבין הצורך והרצון לשאוף לנשגב. בעבודתו הוא מחפש את שווי המשקל העדין בין הגשמי לבין המופשט והרוחני. עבודתיו עסוקת במצבים ודילמות אנושיות, בניסיון לשוות להם צורה, להביא אותם לידי ביטוי מוחשי בחומר.

לוינסון עובד במגוון חומרים, בעיקר בחימר ועיסת נייר, אותם הוא יוצק בסיום התהליך לחומר קשיח: ברונזה או גבס. עבודותיו מתחילות באופן מעורפל והתוצאה הסופית אינה ידוע לו. ההתפתחות מתרחשת תוך כדי תהליך העבודה. הפסל הוא מעיין סקיצה מתמשכת אשר ברגע מסוים מגיעה לכדי שלמות.

העבודות אינן מציגות בהכרח דמות אדם שלמה, מלאה וברורה. במקרים רבים הן צורות מופשטות או קוים כללים. לעיתים נוצרת מעיין עמימות שמאפשרת לראות את העבודה בצורות שונות שמזכירות למתבונן בהן דמויות אנושיות, דמויות של חיות, צורות נוף או תבניות ראשוניות.

ביוגרפיה

את דרכו האומנותית החל לוינסון בנעוריו, כאשר החל לפסל בחימר ולמד עם האמנים דן גרוסמן וצבי לחמן.

כבר בגיל חמש עשרה החזיק סטודיו עצמאי והמשיך ללמוד פיסול עם אמנים שונים.

על סמך גוף העבודות שיצר בשנים אלה, התקבל בשנת 2005 ללימודי תואר שני ב-New York Studio School, במנהטן, ניו יורק, שם למד פיסול אצל האמנים ברוס גאנייה וגארת' אוונס. במקביל היה אסיסטנט בסטודיו של הפסל וויליאם טאקר (2005-2006). לאחר השלמת התואר המשיך לוינסון להתגורר וליצור בניו יורק.

בשנת 2008 הוצגה תערוכת יחיד של לוינסון "The Journey" בגלריית Iron Fish Gallery בניו יורק.

בהמשך הציג במספר תערוכות קבוצתיות בניו יורק -"Evening for the Arts", בגלריה The Round Table NYC במנהטן (2009); "Ray of light" ב־Opera Gallery בסוהו (2010); "It`s A wonderful Tenth" ב־Sideshow Gallery בברוקלין (2010), ועוד.

במקביל ליצירתו האישית, ניהל בשנים אלה (2010–2016) את הסטודיו של האמנית לוסי ליו בניו יורק^[3].

בשנת 2013 חזר לוינסון לישראל והקים עם זוגתו, האמנית עותה פטינקין, את בית הספר לפיסול, ציור ורישום "האטליה" בדרום תל אביב. בית הספר ממשיך את מסורת הלימודים שהביאו עמם האמנים מלימודיהם בניו יורק, ומקיים לימוד מעמיק של שפת האמנות הפלסטית תוך חיבור עולם האמנות העכשווי להיסטוריה רבת השנים של שפה זו.

במאי 2016 הציג תערוכת יחיד "אבנר לוינסון, פסלים"^[4], ב"בית האמנים" בתל אביב. בתערוכה הוצגו פסלי ראש גדולי ממדים המאפיינים את עבודתו, וחלקם מוצגים עד היום ברחבת הכניסה של הבית. בשנת 2018 היוו ראשים עוצמתיים אלה מטרה לוונדליזם והשחתה על רקע מאבקים פוליטיים שונים שהתרחשו בישראל. לוינסון הגיב: "אם זה ונדליזם זה מעצבן ומקומם. ואם הגענו למצב, שבשם אג'נדה הזויה של שנאה ופונדמנטליזם פוגעים בפסלים שלי, אז המצב פה באמת קשה. אותי מעניינת אנושיות, חמלה, יצירה ואהבת אדם. אמנות צריכה להיות חלק מהחיים מהיום יום ברחוב, ולא רק במוזיאונים וגלריות, לכן חבל לי שהדבר הזה נעשה"^[5].

בשנת 2017 הציג בתערוכות קבוצתיות בישראל ובעולם, כגון "Kontinuum", ב-Betonbox Gallery בדיסלדורף, גרמניה; ו-"On the Shoulders of Giants", ב-Westbeth Gallery בניו יורק.

בשנת 2018 הקים עם הצייר מיכאל קובנר את "גלריה מאיה" בקריית המלאכה בתל אביב. הגלריה היא עמותה ללא מטרות רווח שהקימו השניים על מנת לתמוך באמנים בתחילת דרכם, ומהווה גם מרכז תרבותי פעיל המארח קונצרטים והרצאות.

במסגרת פעילותו לקידום אמנים צעירים, אצר לוינסון מספר תערוכות לאמנים שהציגו בגלריה, כגון סתיו יושע (2019), רותם רוזנבוים (2020), גיא מושיוב (2022) ובן סימון (2023).

בשנת 2019 הציג בתערוכה הקבוצתית "Connections" ב Gerald Moore Gallery בלונדון, וכן במספר תערוכות קבוצתיות בישראל.

בשנת 2020 הציג לוינסון תערוכת יחיד "Free Standing" בגלריה זימאק בככר במדינה בתל אביב.

בספר האמן שיצא עם התערוכה, כותב רון ברטוש: "פסליו של לוינסון חופשיים – הם אינם תלויים בחלל שבו הם מוצבים, וזאת בשונה מפיסול ברוח המיצב או מאמנות תלוית מקום (site-specific) המספקת קן-הקשרים, ובדומה למסורת הפיסול החופשי מן העת העתיקה ואילך, בפרט לזה של המודרנה שבהשפעתו הוא נוצר. זהו פיסול שהוא בבחינת יחידת חומר ורוח עצמאית הנושאת את ערכיה עמה, ואלה טבועים בה באופן טבעי, כמו באדם".

בהמשך הספר משוחח עמו הפסל עופר ללוש: "איך אמן צעיר מחליט לתפוס כיוון כזה? האם שקלת לנסות כיוון מרכזי יותר באמנות העכשווית?" שואל ללוש את לוינסון בדיאלוג שמופיע בספר. לוינסון עונה: "באופן אינטואיטיבי, בכל צומת דרכים חזרתי לאותו סוג פיסול שאני עושה. אף פעם לא עסקתי יותר מדי בשאלה אם העבודות שלי רלוונטיות או פופולריות. העבודה בפיסול, הנגיעה בחומר דרך פיסול גוף האדם, היחס שבין המופשט לפיגורטיבי — אלה השאלות שתמיד משכו אותי והן שנותנות לי תחושה של יצירה רלוונטית וחיה"^[6].

לקראת התערוכה סיפר לוינסון על יצירתו: "מעניין אותי להתעסק בשאלות של שפה פלסטית פיסולית: יחסים בין צורה, נפח, מסה, שיווי משקל וקומפוזיציה. אבל הצורה כשלעצמה באופן אבסטרקטי לא מספיק מעוררת אותי והיא חייבת להיות שלובה בתוך הדימוי האנושי, שמבחינתי הוא הדבר החי והמרכזי. ולכן לפעמים אוותר על צורה טהורה לטובת הדימוי האנושי"^[7].

בשנת 2022 הציג תערוכת יחיד נוספת בבית האמנים בתל אביב, "ארבעה ראשים ודמות".

בשנת 2023 הציג תערוכת יחיד מקיפה "בחזרה לחומר" בגלריה "שטרית וולף" בתל אביב. בניגוד לפסלים גדולי הממדים המאפיינים את עשייתו, התערוכה כללה הפעם עשרות פסלים קטנים, עליהם סיפר: "בפסלים האלה התמקדתי בקטן, באנושי, כחלק מהתמודדות כנה עם שאלות גדולות על רוח האדם ומידת האדם, בניגוד לרוח הכללית שבחוץ״^[8]