מירטל קייגל
 | |
| לידה |
3 ביוני 1925 קרוליינה הדרומית, ארצות הברית  |
|---|---|
| פטירה |
22 בדצמבר 2019 (בגיל 94) |
| מדינה |
ארצות הברית |
| השכלה |
אוניברסיטת מרסר |
| פרסים והוקרה |
תואר אקדמי לשם כבוד (דוקטור במדעים, 12 במאי 2007) |
  | |
מירטל " קיי " תומפסון קייגל (באנגלית: Myrtle Cagle; 3 ביוני 1925 – 22 בדצמבר 2019) הייתה טייסת אמריקאית וחברה בקבוצת האסטרונאוטיות מרקורי 13. היא עבדה כמדריכת טיסה וכתבה על תעופה בצפון קרוליינה .
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
קייגל נולדה ב-3 ביוני 1925 בעיירה סלמה שבצפון קרוליינה.[1][2] היא שאפה לטוס מגיל צעיר.[2] כשהייתה בת 12, אחיה לימדו אותה לטוס במטוס שבבעלותם.[1][3] כשהיא "קיבלה כנפיים" בגיל 14, היא הייתה הטייסת הצעירה ביותר בצפון קרולינה,[2] ובאותה עת, אולי הייתה הטייסת הצעירה ביותר בארצות הברית.[1] היא הצטרפה לכיתת האווירונאוטיקה של התיכון, כאשר מדריך בית הספר גויס להילחם במלחמת העולם השנייה, היא סיימה את שנת הלימודים כמורה.[1] כמדריכת טיסה היא זכתה לכינוי, "קפטן K".[1] קייגל קיבלה את רישיון הטיס הפרטי שלה כשהייתה בת 19.[1]
קייגל הצטרפה לסיירת האוויר האזרחית ולארגון הטייסות ה-99(אנ'), ורצתה לשרת בארגון טייסות שירות חיל האוויר.[1] [4] היא המשיכה לנהל שדה תעופה ליד ראלי, צפון קרוליינה ואת שירות השכרת המטוסים שלה.[1] בשנת 1950, היא זכתה בגביע פאודר פאף דרבי (Powder Puff Derby). [5] ב־1951 היא השלימה את רישיון הטייס המסחרי שלה למטוס חד ורב-מנועי עם דירוגי מכשירים.[1] בנוסף, היא הייתה מדריכת טיסה מוסמכת, מדריכה לטיסת מכשירים ומדריכת קרקע.[1] בית הספר לטיסה שלה היה ממוקם בסלמה, עיירת הולדתה. [6]
קייגל החלה לכתוב טור בשם "זרמי אוויר" ב-1946 עבור העיתון "Johnstonian Sun" בסלמה.[1] מאוחר יותר, מ-1953 עד 1960 הועבר הטור ל- "Raleigh News and Observer".[1] כשהטיסה מטוס אימון סילוני T-33, היא הפכה לאחת מחמש הנשים היחידות שהטיסו אי פעם מטוס סילון.[2]
קייגל נישאה לתלמיד שלה לשעבר, וולט קייגל, בשנת 1960.[2] שמלת הכלה שלה הייתה עשויה מבד מצנחים.[7] היא עברה למייקון, ג'ורג'יה. ב-1961. זמן לא רב לאחר שהגיעה, היא הוזמנה להשתתף בתוכנית החדשה "נשים בחלל".[8][9] כבר בתחילת התוכנית צברה קייגל 4,300 שעות טיסה .[7] קייגל ושתים עשרה הנשים האחרות שהשתתפו בתוכנית נודעו בסופו של דבר בשם "ה-13 של מרקורי". [10] במהלך התוכנית, קייגל הוזהרה על ידי המנהלים שלא להיכנס להריון.[2] בין שלל הבדיקות שעברה במסגרת התוכנית, היא ציינה שאחת הבדיקות הגרועות ביותר שניצבה בפניה היה הקפאת עור התוף.[2]
לאחר ה־13 של מרקורי[עריכת קוד מקור | עריכה]
קייגל חזרה ללמד תלמידים לטוס וגם נרשמה לאוניברסיטת מרסר.[1][3] היא המשיכה להיות מעורבת בסיירת האוויר האזרחית.[11] בשנת 1964, היא התחרתה במירוץ האוויר הבינלאומי לנשים.[3] בשנת 1986, היא הפכה לחברה בצוות הלוגיסטיקה האווירית של וורנר רובינס.[1][7] בשנת 1988, קייגל הפכה לאישה השנייה שסיימה את לימודיה במכון הטכנולוגי של ג'ורג'יה עם תעודה של מכונאית אוויר וכוח.[1][7]
בשנת 1998, בגיל 73, היא עדיין הטיסה את הססנה החד-מנועי שלה, אף על פי שפרשה מהוראה בבסיס חיל האוויר רובינס.[12][2] ב-26 באפריל 2003, קייגל נכנסה להיכל התהילה האווירי של ג'ורג'יה.[13]
בשנת 2007, היא ושמונה מבוגרות "ה-13 של מרקיורי" זכו בתואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת ויסקונסין - אושקוש.[14]
מוות[עריכת קוד מקור | עריכה]
קייגל נפטרה ב-22 בדצמבר 2019.[15]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 "Cagle, Myrtle K Thompson". Gunter's Space Page. אורכב מ-המקור ב-28 בדצמבר 2016. נבדק ב-6 באפריל 2018.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 "Veteran Pilot Cagle Had the Right Stuff". The Greenville News (באנגלית). 22 באוקטובר 1998. נבדק ב-6 באפריל 2018 – via Newspapers.com.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ 1 2 3 "Two Women Astronauts Arrive for Air Race". The Monitor (באנגלית). 8 במאי 1964. נבדק ב-6 באפריל 2018 – via Newspapers.com.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Weitekamp, Margaret A. (2005). Right Stuff, Wrong Sex: America's First Women in Space Program (באנגלית). JHU Press. p. 83. ISBN 9780801883941.
- ^ "Aerial Show Set Sunday In Hendersonville". Asheville Citizen-Times (באנגלית). 6 ביולי 1951. נבדק ב-6 באפריל 2018 – via Newspapers.com.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Thrill Packed Air Show Is Slated". Statesville Daily Record (באנגלית). 18 בספטמבר 1952. נבדק ב-6 באפריל 2018 – via Newspapers.com.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ 1 2 3 4 "Myrtle K Tompson Cagle Collection" (PDF). International Women's Air & Space Museum. ביולי 2007. נבדק ב-6 באפריל 2018.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "First Lady Astronaut Trainees". history.nasa.gov. נבדק ב-15 במאי 2018.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ איתי נבו, פורצות הדרך שלא טסו לחלל, באתר davidson.weizmann.ac.il, 8 במרץ, 2018
- ^ Nelson, Sue (15 באפריל 1997). "Space: The Final Frontier". The Guardian (באנגלית). נבדק ב-5 באפריל 2018 – via Newspapers.com.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Hallonquist, Al. "Myrtle Cagle". Mercury 13 - the Women of the Mercury Era. נבדק ב-6 באפריל 2018.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Merzer, Martin (27 באוקטובר 1998). "Women's Hopes Dashed". The Des Moines Register (באנגלית). נבדק ב-5 באפריל 2018 – via Newspapers.com.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Myrtle "Kay" Cagle". Georgia Aviation Hall of Fame (באנגלית). אורכב מ-המקור ב-29 באוגוסט 2018. נבדק ב-6 באפריל 2018.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Roe, Bobbi (ביולי 2007). "Mercury 13 Receive Honorary Doctorates from the University of Wisconsin, Oshkosh" (PDF). 99 News. 33 (4): 100.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ "She 'danced in the clouds' and tore down barriers. Pilot, Mercury 13 icon passes away". The Telegraph. נבדק ב-25 ביולי 2020.
{{cite web}}: (עזרה)
