חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, התש"ן-1990
פרטי החוק
תאריך חקיקה 30 בינואר 1990
תאריך חקיקה עברי ד' בשבט תש"ן
גוף מחוקק הכנסת השתים עשרה
חוברת פרסום ספר החוקים 1304 מ-13 בפברואר 1990, עמ' 59
הצעת חוק ממשלתית
משרד ממונה משרד התקשורת
מספר תיקונים 48
נוסח מלא הנוסח המלא

חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, התש"ן-1990 אושר בכנסת השתים עשרהף והוא מסדיר את הקמתה ופעולתה של הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, ואת פעולת ערוצי הרדיו והטלוויזיה המסחריים.

היסטוריה חקיקתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק בא להרחיב את מגוון ערוצי הרדיו והטלוויזיה המשודרים בישראל, לאחר שטרם חקיקתו פעלו בישראל רק תחנות השידור הממלכתיות (ברדיו: קול ישראל וגלי צה"ל; בטלוויזיה: הטלוויזיה הישראלית והטלוויזיה החינוכית הישראלית). דברי ההסבר להצעת החוק מפרטים:

מטרתו של חוק זה היא לנסות לענות על דרישות הציבור על ידי הרחבת היקף כלי התקשורת במדינה וגיוונם ובכך להביא את המצב בישראל לרמה המקובלת במדינות הדמוקרטיות במערב בתחום זה וכן להרחיב את ההפקה והיצירה המקורית.
לפי החוק המוצע ניתן יהא להקים ולהפעיל רשת שנייה של טלוויזיה (הידועה לציבור כ"ערוץ 2") וכן עשר תחנות רדיו מקומיות.
רשת טלוויזיה שנייה תוסיף תוכניות טלוויזיה, לרבות מהדורות חדשות בעברית, בערבית ובשפות אחרות לנוחיותם של תיירים ותושבי הארץ שאינם דוברים עברית וכן תרחיב את היקף השידורים הישראליים המקוריים.[1]

דברי ההסבר הציגו את מתכונת הפעולה המוצעת ואת מקורה:

בחוק מוצעת הקמתה של רשות שמתכונתה תהא דומה במידה רבה למתכונת של רשות השידור העצמאית (Independent Broadcasting Authority) באנגליה. המתכונת מבוססת על המלצותיהן של ועדת קוברסקי מחודש מרס 1979, של ועדת סדן מחודש דצמבר 1980 ושל ועדת החינוך והתרבות של הכנסת מחודש מאי 1984.[1]

החוק אושר בכנסת ב-30 בינואר 1990,[2] ונקבע בו שתחילתו ביום קבלתו בכנסת.[3]

מאז חקיקתו תוקן החוק 48 פעמים.

הוראות החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו

החוק מורה על הקמתה של הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו כתאגיד סטטוטורי, שתפקידו לפקח על שידורים לפי חוק זה. במילוי תפקידה תפעל הרשות במגמה –

(1) להבטיח השקעה בהפקות מקומיות, בתוכניות סוגה עילית ובשידורי חדשות;
(2) לשמור על אתיקה בשידורים ובשידורי פרסומת;
(3) להנגיש את השידורים לאנשים עם מוגבלות;
(4) להגן על קטינים וחסרי ישע;
(5) למנוע שידורים אסורים;
(6) לעודד את התחרות, בין השאר, באמצעות הסרת והנמכת חסמי כניסה לתחום השידורים;
(7) להבטיח שידור מידע מהימן, הוגן ומאוזן.

הממשלה תמנה מועצה בת חמישה עשר חברים, שחבריה יהיו אנשי ציבור בעלי רקע תרבותי הולם, ניסיון וידע בתחומי התמחותם וניסיון והבנה למצב החברתי בישראל. המועצה

(1) תתווה את קווי הפעולה של הרשות;
(2) תפקח באופן שוטף על ביצוע השידורים בידי מורשים לשידורים, ועל קיום השירותים שהם נותנים;
(3) תדון בהצעת תקציב של הרשות לכל שנת כספים שהגיש לה מנכ"ל הרשות ותאשרו כפי שהוצע לה או בשינויים שתמצא לנכון;
(4) תמנה על פי המלצת מנכ"ל הרשות את נציגי הרשות במועצת המנהלים של חברת החדשות;
(5) (נמחקה);
(6) תקבע, באישור שר התקשורת, את האזורים לזיכיון לשידורי רדיו;
(7) תדון בדינים וחשבונות שמבקר הרשות יגיש לה ותקבע את מסקנותיה;
(8) תקבל לפי דרישתה דינים וחשבונות ממנכ"ל הרשות ומוועדות המשנה, תדון בהם ותקבע את מסקנותיה;
(9) תגיש לשר התקשורת כל דין וחשבון שידרוש;
(10) תדון ותחליט בכל עניין אחר שייראה לה דרוש לביצוע תפקידיה.

המועצה תמנה, על פי המלצת שר התקשורת ובאישור הממשלה, את המנהל הכללי של הרשות, שהוא האחראי לניהול השוטף של ענייני הרשות.

זיכיון ורישיון לשידורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקמה והפעלה של תחנת שידור תיעשה רק בידי מי שקיבל זיכיון או רישיון שתעניק המועצה בהתאם להוראות חוק זה.

מורשה לשידורים לא ישדר שידורים שיש בהם –

(1) עבירה פלילית או עוולה אזרחית לפי כל דין;
(2) הסתה לגזענות, לאפליה או לפגיעה ממשית באדם או בקבוצת בני־אדם, על רקע השתייכותם לדת, גזע, לאום, מין, עדה, אורח־חיים או מוצא;
(2א) חומר תועבה, כמשמעותו בחוק העונשין, ובכלל זה מישדרים שעניינם אחד מאלה:
(1) הצגת יחסי מין שיש בהם אלימות, התעללות, ביזוי, השפלה או ניצול;
(2) הצגת יחסי מין עם קטין או עם אדם הנחזה לקטין;
(3) הצגת אדם או איבר מאיבריו כחפץ זמין לשימוש מיני;
והכול כשהמישדרים המנויים בפסקאות משנה (1) עד (3) אינם, באופן מובהק, בעלי ערך אמנותי, מדעי, חדשותי, חינוכי או הסברתי, המצדיק, בנסיבות העניין, את שידורם;
(3) תעמולה מפלגתית למעט תעמולת בחירות המותרת על פי דין;

שידורי טלוויזיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שידורי החדשות בשידוריו של בעל רישיון לשידורי טלוויזיה ישודרו באמצעות חברת חדשות, שתוקם ותפעל לפי הוראות חוק זה. חברת החדשות תקיים שידורי חדשות מדויקים, מהימנים ומאוזנים, ולא ישוקפו בהם עמדותיהם ודעותיהם הפרטיות של מנהלי החברה, עובדיה ובעלי מניותיה. חברת החדשות אינה רשאית לשדר דבר שהוא בגדר שידורי פרסומת, לרבות פרסומת אגב, פרסומת מוסווית או פרסומת בלתי מודעת.

בעל רישיון לשידורי טלוויזיה ישדר בערוץ אחד שבו ישודרו רק שידורי בעל הרישיון ושידורי חברת החדשות.

ארבעים אחוזים לפחות מכלל שידורי הטלוויזיה יהיו מהפקות מקומיות - תוכניות שהופקו כולן או רובן בישראל, למעט תוכנית חדשות, תוכנית בענייני היום ותוכנית ספורט.

בעל רישיון זעיר, שהוא בעל רישיון לשידורי טלוויזיה שהכנסותיו מביצוע שידורים וממתן שירותים אינן עולות על שמונים מיליון ש"ח בשנה החולפת, פטור מהחובות הבאות:

(1) שידור חדשות; כאשר בעל רישיון זעיר החליט לשדר חדשות, הוא יהיה פטור משידור חדשות באמצעות חברת חדשות;
(2) שידור הפקות מקומיות;
(3) הוצאה לשם הפקת סוגה עילית;
(4) השקעה בסרטים ישראליים.

שידורי רדיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

המועצה תעניק זיכיונות להפעלת תחנות אזוריות לשידורי רדיו אזוריים ותקבע את חלוקת הארץ לאחד עשר אזורים לפחות, שבהם יינתנו 15–20 זיכיונות לשידורי רדיו. החלוקה לאזורים נקבעה בכללי הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (אזורי זיכיון לשידורי רדיו), תשנ"ה-1995.[4]

המועצה תעניק רישיונות לשידורי רדיו בכיסוי ארצי, בכפוף לאישור שר התקשורת לעניין אפשרות הקצאת התדרים לפי הוראות פקודת הטלגרף האלחוטי וכמות התדרים שניתן להקצות לשידורים כאמור.

שידורי בעל רישיון לשידורי רדיו יופצו באמצעות תחנת שידור של בעל זיכיון להפעלת תחנת שידור או באמצעות תחנת הזנה לוויינית של בעל רישיון להפעלת תחנת הזנה לוויינית.

פרסומת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מורשה לשידורים רשאי לכלול במסגרת שידוריו תשדירי פרסומת תמורת תשלום בשיעור שהוא יקבע. זמן שידור מרבי לתשדירי פרסומת שרשאי מורשה לשידורים להקצות בכל שעת שידור, לא יעלה על שש דקות – בשידורי טלויזיה ותשע דקות – בשידורי רדיו, אך המועצה רשאית להתיר גמישות במועד ניצול זכות זו, ובלבד שלא יוגדל הניצול הכולל. כללים בכל הקשור לשידורם של תשדירי פרסומת נקבעו בכללים הבאים:

במישדרים עצמם אין לכלול דבר שהוא בגדר פרסומת, גלויה או מוסווית, אך ניתן לשלב תוכן פרסומי (מוצר או אדם ששולבו כנגד תמורה מן המממן) בהתאם למגבלות שנקבעו בכללי הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו (תוכן פרסומי בטלוויזיה), התשפ״ב–2021.[5] בין השאר קובעים הכללים:

  • לא ישולב תוכן פרסומי בתוכניות מן הסוגות והסוגים המפורטים להלן:
(1) חדשות וענייני היום;
(2) תוכניות תעודה, ובכלל זה סרטי תעודה, תחקיר ותוכניות בעלות גוון עיתונאי;
(3) תוכניות לילדים;
(4) תוכנית הקצרה מ־5 דקות, למעט קליפ מוזיקלי;
(5) תוכניות המשודרות בימים אלה:
(א) יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, החל בתחילת טקס פתיחת יום הזיכרון ועד סיום טקס פתיחת יום העצמאות;
(ב) יום הזיכרון לשואה ולגבורה, משעת תחילת טקס פתיחת יום הזיכרון עד השעה 19:55 למחרת;
(ג) תשעה באב, החל בשעה 20:00 בערב תשעה׳ באב עד שעת סיום הצום למחרת;
(ד) ימי אבל לאומי או אסון בלתי צפויים, ככל שהורה מנכ"ל הרשות השנייה;
(6) תוכנית העוסקת בענייני צרכנות, לרבות תוכנית העורכת השוואה בין מוצרים ותוכנית שבה מוצג מחקר אובייקטיבי בדבר מוצר.
  • לא ישולב תוכן פרסומי של מוצרים ונותני שירותים אלה:
(א) מוצרי טבק ועישון;
(ב) מוצר המיועד לסייע להתחמק מבדיקה חוקית או להפריע לביצועה בכל דרך אחרת;
(ג) דת, מיסטיקה, תורת הנסתר, העל־טבעי וכיוצא באלה, ואולם רשאי מנכ"ל הרשות השנייה להתיר את פרסומם של דברי דפוס בנושאים האמורים, אם שוכנע כי יש בתוכנם עניין לציבור;
(ד) סוכנויות פרטיות לחקירות;
(ה) נשק, תחמושת ומועדוני ירי או מועדונים לנשק;
(ו) חומר תועבה; שירותי ליווי; שירותי מין;
(ז) יועץ או מומחה בתחומי הרפואה, קוסמטיקה רפואית, רפואה אסתטית ובריאות.
  • במהלך תוכנית המיועדת לקטינים לא ישודר תוכן פרסומי למוצרים או לנושאים אלה:
(1) משקאות אלכוהוליים;
(2) דיאטות;
(3) טיפולים רפואיים המיועדים לשינוי המראה הגופני.

יישום החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו

מכוח החוק החלה לפעול ב-1 בספטמבר 1991 הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, וזו אישרה במרוצת השנים את פעולתם של שלושה בעלי רישיון לשידורי טלוויזיה (קשת 12, רשת 13, עכשיו 14), שלושה ערוצים מסחריים זעירים (ערוץ 9, ערוץ 24, הלא TV) ו-17 תחנות רדיו אזורי.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]