חוקי התורה

החוק המקראי הוא מערכת החוקים המורכבת ממכלול הציוויים המופיעים בחמשת חומשי התורה. החוק המקראי הוא הבסיס לתרי"ג המצוות בהלכה היהודית הרבנית, אשר מפרשת את המקראות בהתאם לפשט ולתורה שבעל פה. כתות יהודיות אחרות כמו הצדוקים, הקראים והשומרונים אימצו פרשנויות אחרות לחוק המקראי. מחקר המקרא המודרני עוסק גם הוא בפרשנות החוק המקראי בהתאם לפשט, תוך הסתמכות על השערת התעודות ועל הידע המדעי מתחומי הארכאולוגיה וההיסטוריה.

מסגרת הופעתם של החוקים

ספרי התורה כמכלול אינם ספרי חוקים אלא סיפור המתאר את שהתרחש מבריאת העולם ועד סמוך לכניסת בני ישראל לארץ כנען. חוקי התורה מופיעים בחמשת החומשים באופן לא שווה - בספר בראשית מופיעים מספר חוקים בודדים, אך ביתר ארבעת החומשים מצויים מקבצים נרחבים של חוקים. חלק מהחוקים מופיעים אף יותר מפעם אחת במקומות שונים, לא פעם עם הבדלים מהותיים. ההבדלים מהווים כר פורה לפרשנות, לרבות זו של התורה שבעל פה וזו של השערת התעודות, לפיה לחוקים יש מקורות שונים.

מקובל בקרב חוקרי המקרא כי החוקים שבתורה נחלקים לארבעה קבצים, השייכים לארבעה מקורות שונים:

• ספר הברית (ספר שמות, פרק כ'-פרק כ"ג) – קובץ הכולל חוקים אזרחיים, הוראות מוסריות, והוראות פולחניות. ספר הברית מיוחס לפי השערת התעודות למקור האלוהיסטי (ס"א), והוא חתום בתוך הסיפור ומשמש בסיפור לטקס ברית בין עם ישראל לאלהים. שמו ניתן לו על שם הכתוב בפרק כד: ”וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע.” (ספר שמות, פרק כ"ד, פסוק ז')
• ספר הברית הקטן (ספר שמות, פרק ל"ד, פסוקים י"א–כ"ו), המיוחס במחקר למקור היהוויסטי (J). קובץ זה מצומצם ביותר ורוב פסוקיו מקבילים לקובצי החוקים האחרים.
• ספר הכהנים (ספר שמות, פרק כ"ה-פרק ל"א, פרק ל"ה-פרק מ' - סיפור בניית המשכן; ספר ויקרא, פרק א'-פרק ט"ז, פרק כ"ז; ספר במדבר, פרק א'-פרק י', פרק ט"ו, פרק י"ח-פרק י"ט, פרק כ"ח-פרק ל', פרק ל"ד-פרק ל"ה) - קובץ הכולל חוקים אזרחיים, חוקים פולחניים רחבים ומפורטים הנוגעים לאופן פולחן האל: הזמן, המקום, האמצעים ובעלי התפקידים לביצוע הפולחן, חוקי טומאה וטוהרה והוראות מוסריות. הקובץ מיוחס למקור הכהני (ס"כ). שמו ניתן לו על שם העיסוק האינטנסיבי בענייני המקדש, שבעטיו מיוחסת כתיבתו לכהני המקדש שבירושלים.
• ספר הקדושה (ספר ויקרא, פרק י"ז-פרק כ"ו): קובץ חוקים המובלע בתוך ספר הכהנים , שמקובל להבחינו כרובד מאוחר בספרות הכהנית. שמו ניתן לו על שם החזרה על נימוק הקדושה לחוקים. בחתימת תורת הקדושה מוזכרת הברית עם אלוהים:”וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר...וְזָכַרְתִּ֥י לָהֶ֖ם בְּרִ֣ית רִאשֹׁנִ֑ים אֲשֶׁ֣ר הוֹצֵֽאתִי־אֹתָם֩ מֵאֶ֨רֶץ מִצְרַ֜יִם לְעֵינֵ֣י הַגּוֹיִ֗ם לִהְי֥וֹת לָהֶ֛ם לֵאלֹהִ֖ים אֲנִ֥י ה'. אֵ֠לֶּה הַֽחֻקִּ֣ים וְהַמִּשְׁפָּטִים֮ וְהַתּוֹרֹת֒ אֲשֶׁר֙ נָתַ֣ן ה' בֵּינ֕וֹ וּבֵ֖ין בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל בְּהַ֥ר סִינַ֖י בְּיַד־מֹשֶֽׁה” (ספר ויקרא, פרק כ"ו, פסוק מ"ב).
• משנה תורה (ספר דברים, פרק י"ב-פרק כ"ו) – קובץ הכולל חוקים אזרחיים, פולחניים, הוראות מוסריות והנחיות פוליטיות. קובץ זה מיוחס במחקר למקור המשנה־תורתי (ס"ד). שמו ניתן לו על סמך הביטוי המופיע בפרק יז:”וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם.” (ספר דברים, פרק כ"ד, פסוק ז')

מקור החוק

על פי התורה והאמונה היהודית, המקור לחוקי התורה הוא אלוהים. זהו מקרה יוצא דופן שכן כל שאר החוקים הן בעת העתיקה והן בעת החדשה נחקקו על ידי בני אדם - לעיתים על ידי מלך ולעיתים על ידי מוסדות שלטון אחרים. בעוד שחוקים שחוקקו על ידי בני אדם נועדו להסדיר את חיי החברה, חוקים שחוקקו על ידי האל מסדירים גם את יחסי האדם עם האל: עובדת היות חוקי התורה מצוות אלוהיות הופכת את הפרתם לעבירה דתית, גם אם החוק הוא חוק חברתי. בנוסף, חלק ניכר מחוקי התורה מתמקדים ישירות בפולחן, ללא כל הקשר חברתי.

סגנון החוקים

חלוקה מקובלת של חוקי המקרא הוא לפי הסגנון שבהם נכתבו. ראשון חוקרי המקרא שהבחין בין שתי צורות היסוד העיקריות של חוקי התורה (קאזואיסטי ואפודיקטי) היה אלברכט אלט, אחד מממשיכי דרכו הבולטים של הרמן גונקל:

סגנון אפודיקטי

חוק אפודיקטי (מיוונית: Apodeiktikos, "מוחלט") הוא חוק המנוסח בסגנון החלטי, כצו עשה או אל תעשה. נאמר בו מה לעשות או מה לא לעשות, בגוף שני זכר יחיד או רבים, ללא הסבר ופירוט של מקרים ונסיבות, ובדרך כלל אין בו עונשים לצידם של הצווים. באופן זה, לדוגמה, מנוסחים החוקים שבעשרת הדיברות, כמו "כבד את אביך ואת אימך" ו-"לא תרצח" (ספר שמות, פרק כ').

סגנון קזואיסטי

חוק קזואיסטי (מיוונית: casus, "מקרה, אירוע") הוא חוק המנוסח כפסוקית תנאי ("כי" או "אם"), ואחריה מגיע המשפט העיקרי ובו נקבע החוק. דוגמאות:

• "וְכִי-יַכֶּה אִישׁ אֶת-עַבְדּוֹ אוֹ אֶת-אֲמָתוֹ, בַּשֵּׁבֶט, וּמֵת, תַּחַת יָדוֹ--נָקֹם, יִנָּקֵם" (שמות, כ"א, כ')
• "כִּי יִגְנֹב-אִישׁ שׁוֹר אוֹ-שֶׂה, וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ--חֲמִשָּׁה בָקָר, יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר, וְאַרְבַּע-צֹאן, תַּחַת הַשֶּׂה" (שמות, כ"א, ל"ז)

לעיתים רבות יש לחוק הקזואיסטי סעיפי משנה, בהם מפורטים נסיבות ואירועים שונים. סעיפים כאלו פותחים במילים "או", "אם", והחוק קובע כללים שלפיהם יש לנהוג במקרה הכללי שהוצג בפתיחה של החוק. למשל:

מרצע.

• "כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי - שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם. אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא - בְּגַפּוֹ יֵצֵא. אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא - וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ. אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה וְיָלְדָה לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת - הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ וְהוּא יֵצֵא בְגַפּוֹ. וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי - וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם." (שמות, כ"א, ב'–ו').

לקריאה נוספת

• אסנת ברתור, מעשה בשבויה יפת תואר - החוק המקראי בראייה ספרותית, האוניברסיטה המשודרת, משרד הביטחון – ההוצאה לאור.

קישורים חיצוניים

• גשר מפעלים חינוכיים, החוק המקראי, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
• יצחק אבישור, החוק המקראי - צורותיו ומקורותיו, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
• יצחק אבישור, שתי צורות יסוד של חוקי המקרא (התיאוריה של אלט), באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
• סמדר רייספלד, לא תורה מסיני | החוק המקראי היה ז'אנר ספרותי נהדר. ולא יותר, באתר הארץ, 1 באוקטובר 2014
• חוקי התורה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)