אזרחות ארץ-ישראלית

אזרחות פלשתינאית (א"ית) ניתנה על ידי שלטונות המנדט הבריטי לתושבי ארץ ישראל. בהודעה שפרסמה ממשלת המנדט הבריטית ביולי 1922 נקבע שהאזרחות תינתן בשווה לכל תושבי ארץ ישראל, יהודים וערבים, אך שייקבעו הסדרים להקל על יהודים שיעלו אליה לרכוש אזרחות ארץ-ישראלית.^[1] באוגוסט 1925 התפרסמה פקודת ההתאזרחות במלואה, ותוקף כניסתה נקבע ל-1 באוגוסט.^[2]

פקודת האזרחות

באוגוסט 1925 נכנסה לתוקף פקודת האזרחות, שקבעה את הכללים לקבלת אזרחות ארץ-ישראלית. בפקודה נקבעו תנאי מעבר^[3]:

כל נתין טורקי תושב קבע בארץ ישראל יקבל אוטומטית אזרחות ארץ-ישראלית, אלא אם הודיע שהוא אינו מעוניין בה.
נתין טורקי תושב ארץ ישראל שאינו מתגורר בארץ ישראל או שאינו נחשב תושב קבע בה זכאי לבקש אזרחות ארץ-ישראלית מממשלת ארץ ישראל.

לגבי הנולדים בארץ ישראל נקבע ש:

בן לאב תושב ארץ ישראל שנולד בארץ ישראל להורים נשואים כחוק יקבל אזרחות ארץ-ישראלית;
מי שנולד בארץ ישראל ואינו בעל אזרחות של מדינה אחרת יקבל אזרחות ארץ-ישראלית.

כן נקבע שאשתו של אזרח ארץ-ישראלי נהיית אוטומטית לאזרחית ארץ-ישראלית ואשתו של נתין זר מאבדת את הנתינות הארץ-ישראלית.

לגבי התאזרחות נקבע שעל המתאזרח לעמוד בכללים הבאים, ושהסמכות לאשר התאזרחות נתונה בלעדית לנציב העליון ואין על החלטותיו רשות ערעור:

מגורים של לפחות שנתיים בארץ ישראל וכוונה להשתקע בה;
שליטה באחת השפות עברית, ערבית ואנגלית;
שבועת אמונים או הצהרת אמונים תוך ויתור על כל אזרחות אחרת.

כן נקבע שהממשלה רשאית לשלול את האזרחות הארץ-ישראלית ממי שמתגורר מחוץ לארץ ישראל במשך שלוש שנים.^[4]

באוגוסט 1939 התפרסם צו חדש של דבר המלך במועצה, על פיו אזרחות ארץ-ישראלית לא תנתן יותר באופן אוטומטי לאישה הנישאת לאזרח ארץ-ישראלי.^[5] אף על פי שהשלטונות קבעו את תחולת החוק ל-25 ביולי 1939, קבע השופט אוליבר פלאנקט שהשינוי נכנס לתוקפו רק עם פרסומו בסוף אוגוסט 1939‏.^[6]

התאזרחות יהודים

יהודים רבים שעלו לארץ ישראל נמנעו מקבלת אזרחות ארץ-ישראלית בגלל רצונם לשמור על נתינותם הזרה והזכויות הנלוות לה. דבר זה הביא לוויכוח חוצה מפלגות בדבר הזכות של מי שאינם אזרחי ארץ-ישראל להצביע בבחירות לוועד הלאומי.^[7] יד המתנגדים הייתה על העליונה ונקבע שלא תנתן זכות הצבעה לתושבים זרים. מדי פעם יצא הוועד הלאומי בתעמולה למען התאזרחות.^[8] עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, פנו שלטונות צרפת והקונסול של פולין אל אזרחיהם בארץ ישראל בדרישה להרשם לגיוס. פנייה זאת הביאה להגברת הגשת הבקשות להתאזרחות בארץ ישראל.^[9]

במפקד שנערך בתחילת מרץ 1937 ביוזמת ההסתדרות בקרב ציבור הפועלים, חברי ההסתדרות, הפועל המזרחי, פועלי אגודת ישראל והתאחדות התימנים, שהקיף כמחצית מהיישוב היהודי בארץ ישראל, נמצא ש-35.4% היו בעלי אזרחות ארץ-ישראלית ובניכוי עולים חדשים שלא היו זכאים להתאזרח נמצא ש-47.9% מהזכאים לבקש להתאזרח ניצלו את האפשרות הזאת.^[10]

שאלת האזרחות הייתה נבדלת משאלת הזכות לעלות לארץ ישראל והעולים נדרשו להתגורר שנתיים בארץ ישראל לפני שיכלו לבקש אזרחות ארץ ישראלית.

בקרב הערבים

בקרב הערבים עלו תלונות לגבי סירוב ממשלת המנדט להעניק אזרחות ארץ-ישראלית לקבוצות שונות. ראש עיריית בית לחם טען בשנת 1937 שכ-40,000 מהגרים מארץ ישראל, בעיקר בדרום אמריקה, שאינם מעוניינים לשוב לארץ ישראל מבקשים אזרחות ארץ-ישראלית מכיוון שהממשלה הטורקית אינה מכירה באזרחותם אצלה, והם נותרו חסרי אזרחות.^[11]

לאחר תום המנדט

עם הקמת מדינת ישראל היו רק כ-400,000 מתושביה אזרחים ארץ-ישראליים וותיקים. באופן כללי, מוסדות המדינה קבעו שהאזרחות הארץ-ישראלית פקעה עם תום המנדט הבריטי. בעיתונות נכתב על כך, באופן פיוטי, שאולי כל אזרחי המדינה, כולל נשיא המדינה הם זרים בארצם.^[12] בהתאם לכך לא הונפקו דרכונים ליוצאים לחוץ לארץ אלא תעודות מסע.^[13]^[14] גם בתי המשפט בישראל קבעו כמעט בכל המקרים בהם הנושא נדון, שעד חקיקת חוק האזרחות היו תושבי מדינת ישראל חסרי אזרחות.^[15]

בחוק האזרחות מ-1952 נקבע שמתן אזרחות ישראלית, מתוקף ישיבה בארץ בעת הקמת המדינה, תהיה רק למי שהיה נתין ארץ-ישראלי.^[16] תנאי זה היה משמעותי רק ללא יהודים, שכן יהודים היו זכאים לאזרחות ישראלית מתוקף חוק השבות, ללא קשר לשאלה האם היו אזרחים ארץ-ישראלים. דוברי המפלגות מפ"ם ומק"י טענו שהכנסת תנאי זה לחוק, כמו התנאים האחרים, נועדו להכביד על התושבים הערבים בישראל לקבל אזרחות ישראלית.^[12] לעומת זאת, הממשלה טענה שהתנאים נדרשים כדי להאבק בהסתננות הערבים לשטחי מדינת ישראל וכי הדרישות תפורשנה באופן ליברלי ולא יוטלו קשיים על ערבים השוהים כחוק בישראל לקבל אזרחות ישראלית.^[17] זמן קצר לאחר חקיקת חוק האזרחות, בקיץ 1952, טען שר הפנים ש-95% אחוז מכ-175,000 ערביי ישראל השוהים בה באופן חוקי זכו באזרחות ישראלית.^[18]^[19] לעומת זאת, המבקרים המשיכו לטעון שערבים רבים לא זכו לאזרחות ישראלית. לטענת פרופ' דון פרץ, לרוב הערבים שנותרו בישראל לא הייתה הוכחה שהם היו אזרחים ארץ-ישראלים, ועל כן לא יכלו לקבל אזרחות ישראלית, גם אם עמדו בתנאים האחרים של חוק האזרחות.^[^{דרוש מקור]} בשנת 1968 תוקן חוק האזרחות בהוספת פסקה 4א שאפשרה למי שנולד בישראל ולא הייתה לו שום אזרחות לבקש אזרחות ישראלית החל מהיותו בן 18 למשך שלוש שנים, ללא צורך להראות שאחד מהוריו היה אזרח ישראלי.^[20]

בממלכת ירדן נקבע בחוק בדצמבר 1949, ושוב בשנת 1954, לאחר שממלכת ירדן הכריזה על סיפוח שטחי יהודה ושומרון ("הגדה המערבית") לממלכה, שכל בעלי אזרחות ארץ-ישראלית שהתגוררו בשטחים אלה זכאים לאזרחות ירדנית.^[21]

הערות שוליים

^ ימימה רוזנטל, כרונולוגיה לתולדות היישוב היהודי בארץ־ישראל, תרע"ח־תרצ"ו, 1917–1935, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 1979, עמ' 76.
^ ימימה רוזנטל, כרונולוגיה לתולדות היישוב היהודי בארץ־ישראל, תרע"ח־תרצ"ו, 1917–1935, עמ' 117.
^ פקודת האזרחות לארץ ישראל, דבר, 27 באוגוסט 1925
^ י.א., ההתאזרחות לפי המנדט ולמעשה, דבר, 15 ביולי 1928
^ גזרות חדשות בענייני התאזרחות ועלייה, דבר, 31 באוגוסט 1939
^ לדבר המלך במועצה יש תוקף רק מיום פרסומו, דבר, 7 באפריל 1941
^ יצחק בן-צבי, הגבלה או הגברה?, דבר, 4 בדצמבר 1928
^ א. בן זאב, מכתבים למערכת - שנו את שמותיכם, דבר, 28 בספטמבר 1934
^ דוד בן-גוריון (ערך וליווה במבואות ובהערות: מאיר אביזוהר), לקראת קץ המנדט, עמוד 106
^ מה מלמדנו מפקד 1937? - 25 רכישת הנתינות הארץ ישראלית, דבר, 21 בפברואר 1938
^ מעדות הערבים בועדה הממלכתית, דבר, 17 בינואר 1937
^ ¹ ² שלום רוזנפלד, חוק האזרחות - טיוטא 19, מעריב, 21 בנובמבר 1951
^ אריה אברהמי, מי יהיה אזרח ישראלי?, מעריב, 21 בנובמבר 1949
^ מאז תקומת המדינה הוכפל הישוב ומנינו 1,220,000 נפש, דבר, 9 בפברואר 1951
^ ראו למשל: אזרחות ודרכון ישראלי יוענקו לעו"ד נקארה בפקודת ביה"ד הגבוה לצדק, דבר, 19 באוקטובר 1953
^ הנוסח המלא של חוק האזרחות תשי"ב-1952 באתר רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול, סעיף 3 ^{[דרושה הבהרה]}
^ בקרוב יפתחו תחנות להצהרות על אי רצון לקבל אזרחות ישראלית, דבר, 12 במאי 1952
^ עזריאל קרליבך, 95 אחוזים, מעריב, 16 ביולי 1952
^ הרבוי הטבעי השנה עלה על הרבוי הטבעי, דבר, 13 באוגוסט 1952
^ Nils August Butenschøn, Uri Davis, Manuel Sarkis Hassassian, Citizenship and the state in the Middle East: approaches and applications, Syracuse University Press, 2000, pp. 204-206
^ Nils August Butenschøn, Uri Davis, Manuel Sarkis Hassassian, Citizenship and the state in the Middle East: approaches and applications, Syracuse University Press, 2000, pp. 206-207

[1] ימימה רוזנטל, כרונולוגיה לתולדות היישוב היהודי בארץ־ישראל, תרע"ח־תרצ"ו, 1917–1935, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 1979, עמ' 76.

[2] ימימה רוזנטל, כרונולוגיה לתולדות היישוב היהודי בארץ־ישראל, תרע"ח־תרצ"ו, 1917–1935, עמ' 117.

[3] פקודת האזרחות לארץ ישראל, דבר, 27 באוגוסט 1925

[4] י.א., ההתאזרחות לפי המנדט ולמעשה, דבר, 15 ביולי 1928

[5] גזרות חדשות בענייני התאזרחות ועלייה, דבר, 31 באוגוסט 1939

[6] לדבר המלך במועצה יש תוקף רק מיום פרסומו, דבר, 7 באפריל 1941

[7] יצחק בן-צבי, הגבלה או הגברה?, דבר, 4 בדצמבר 1928

[8] א. בן זאב, מכתבים למערכת - שנו את שמותיכם, דבר, 28 בספטמבר 1934

[9] דוד בן-גוריון (ערך וליווה במבואות ובהערות: מאיר אביזוהר), לקראת קץ המנדט, עמוד 106

[10] מה מלמדנו מפקד 1937? - 25 רכישת הנתינות הארץ ישראלית, דבר, 21 בפברואר 1938

[11] מעדות הערבים בועדה הממלכתית, דבר, 17 בינואר 1937

[רוזנפלד-12] ¹ ² שלום רוזנפלד, חוק האזרחות - טיוטא 19, מעריב, 21 בנובמבר 1951

[13] אריה אברהמי, מי יהיה אזרח ישראלי?, מעריב, 21 בנובמבר 1949

[14] מאז תקומת המדינה הוכפל הישוב ומנינו 1,220,000 נפש, דבר, 9 בפברואר 1951

[15] ראו למשל: אזרחות ודרכון ישראלי יוענקו לעו"ד נקארה בפקודת ביה"ד הגבוה לצדק, דבר, 19 באוקטובר 1953

[16] הנוסח המלא של חוק האזרחות תשי"ב-1952 באתר רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול, סעיף 3 ^{[דרושה הבהרה]}

[17] בקרוב יפתחו תחנות להצהרות על אי רצון לקבל אזרחות ישראלית, דבר, 12 במאי 1952

[18] עזריאל קרליבך, 95 אחוזים, מעריב, 16 ביולי 1952

[19] הרבוי הטבעי השנה עלה על הרבוי הטבעי, דבר, 13 באוגוסט 1952

[20] Nils August Butenschøn, Uri Davis, Manuel Sarkis Hassassian, Citizenship and the state in the Middle East: approaches and applications, Syracuse University Press, 2000, pp. 204-206

[21] Nils August Butenschøn, Uri Davis, Manuel Sarkis Hassassian, Citizenship and the state in the Middle East: approaches and applications, Syracuse University Press, 2000, pp. 206-207

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]