V-3

V-3

אבטיפוס תותח העל V-3 בגרמניה. ניתן להבחין ב"תאי הפיצוץ" לאורך הקנה
אבטיפוס תותח העל V-3 בגרמניה. ניתן להבחין ב"תאי הפיצוץ" לאורך הקנה
מידע כללי
סוג	סוללת ארטילריה
מדינה מייצרת
יצרן	קרופ
שנת ייצור	1944
תקופת השימוש	1944–1945 (כשנה)
מערכה מרכזית	מלחמת העולם השנייה
מידע טכני
צוות	1,200 חיילים
מערכות נשק
קליבר	150 מ"מ
אורך קנה	127 מטר
משקל פגז	140 ק"ג
קצב אש	12 פגזים בשעה
מהירות לוע	1,500 מטרים בשנייה
טווח מקסימלי	165 ק"מ

V-3 (שם קוד: Hochdruckpumpe, בקיצור: "HDP" – "משאבה בלחץ גבוה") היה תותח-על, שתוכנן על ידי גרמניה הנאצית. התותח תוכנן לטווח מקסימלי של כ-165 ק"מ ולקצב אש של 12 פגזים בשעה. מטרת התותח הייתה הפגזת לונדון לאורך כל שעות היממה.

התותח תוכנן להיות נשק שיטיל טרור על אוכלוסייה אזרחית, כמו טילי ה-V האחרים ובדומה לאפקט שיוצרת הפצצה אסטרטגית. מטרתו הייתה לגרום לנזק והרוגים רבים בלונדון, דבר שהיה אמור לגרום, על פי התכנון הגרמני, לאוכלוסייה האזרחית ללחוץ על הממשלה ובכך להביא לסיום המלחמה. בשל כך נבנו מתחמי בונקרים עצומים בצפון צרפת, עבור קני התותחים הרבים, והושקעו משאבים רבים כדי להעניק להם הגנה מקסימלית.

לאחר שנודע לבעלות הברית על תוכנית זו, הושקעו משאבים רבים בהריסת המתחם. בוצעו כ-18 גיחות תקיפה בהם השתתפו אלפי כלי טיס וטונות רבות של פצצות הוטלו על המתחם. לאחר ניסיונות רבים, הצליחו מפציצי אוורו לנקסטר מטייסת 617, אשר הטילו על המתחם פצצות טולבוי נגד בונקרים במשקל של 5 טון כל אחת, לחדור את מעטפת הבטון והסלע ולהשמיד את המתחם.

התכנון של תותחים אלו היווה בסיס למיזם השאפתני HARP של ארצות הברית וקנדה, שמטרתו הייתה לבנות תותח-על שיוכל לשגר לוויינים לחלל. שיאים שנקבעו במסגרת מיזם HARP לא נשברו עד היום.

רקע

תותחי על גרמנים

במהלך שתי מלחמות העולם עשתה גרמניה שימוש בתותחי על מתקדמים, אשר תוכננו ויוצרו על ידי חברת קרופ עבור לחימה כנגד מטרות מבוצרות במיוחד, בעיקר קווי ביצורים כבדים. תותחים כגון ברטה השמנה ושוורר גוסטב היו בשימוש במטרה להבקיע קווי ביצורים ארוכים. היכולות של האחרון מביניהם עלתה באופן משמעותי על כל תותח על שנבנה לפניו תוך הצגת כוח אש ועוצמה יוצאת דופן.

בנוסף לתותחים שהופעלו כנגד קווי ביצורים, הפעילה גרמניה גם תותחי על ארוכי טווח וגדולי ממדים, שגם הם תוכננו ויוצרו על ידי חברת קרופ, במטרה לפגוע בריכוזי אוכלוסייה אזרחית ולגרום לקורבנות רבים, נזק פסיכולוגי רב וכן לפגוע במורל.

תותח פריז

ערך מורחב – תותח פריז

ב-23 במרץ 1918, החלו פגזי ארטילרייה גרמניים להלום בעוצמה רבה בפריז, בירת צרפת. ההשערה הראשונית של הצבא הצרפתי בנוגע למקור הירי, גרסה כי אלו נורו מספינות אוויר, אך סיורים של הצבא הצרפתי לא מצאו ראיות שאיששו השערה זו. הירי לכיוון פריז בוצע בתדירות נמוכה, אך גרם לאבדות רבות בנפש. ב-29 במרץ 1918, פגע פגז שנורה מתותח פריז ישירות בכנסייה וגרם למותם של 91 בני אדם. עד סוף המלחמה, נכשלו הצרפתים בזיהוי מקור הירי.

לאחר תום המלחמה ותבוסת הקיסרות הגרמנית, הבינו הצרפתים כי הפגזים נורו מתותח גרמני, אך התותח לא נמצא. רק כעבור שנים רבות, נודע לצרפתים כי היה זה תותח פריז שהלם בעיר. הצבא הגרמני הפעיל במהלך המלחמה כשלושה תותחים מסוג זה. מדובר היה בתותחי על, גדולי ממדים וארוכי טווח. לאור משקלם, שעלה על כ-250 טון, נויידו תותחים אלו באמצעות רכבות. יכולותיו של התותח התבהרו רק זמן רב לאחר המלחמה.

במשך עשרות שנים, נערכו חיפושים אחר התותחים וניסיונות לברר את נתוניהם הטכניים. יכולותיו של התותח שכללו טווח מרשים של 128 ק"מ ומהירות לוע גבוהה ביותר, התבררו רק זמן רב לאחר המלחמה. קני התותחים לא נמצאו והחיפושים אחריהם נפסקו לאחר שנודע כי התותחים הושמדו בידי מפעיליהם לאחר התבוסה במלחמה.

התותח היה ייחודי הן בשל נתוניו הטכניים המרשימים והן בשל ייעודו. טווח הירי עמד על 128 ק"מ, פגזיו נסקו לגובה של 42 ק"מ והגיעו למהירות לוע של 1,600 מטר לשנייה. גם ייעודו בעת תכנונו היה ייחודי, מכיוון שבניגוד לתותחי על אחרים, כמו ברטה השמנה, שתוכנן ויוצר ללחימה נגד מטרות מבוצרות היטב, תותח פריז יוצר למטרות לוחמה פסיכולוגית ופגיעה בריכוזי אוכלוסייה, במטרה לגרום למספר רב של קורבנות. נוסף על כך, לאחר המלחמה נוצרה לתותח הילה מיוחדת, והוא הפך לאגדה, בעיקר בשל העובדה כי לא נמצא שריד ממנו במשך עשרות שנים.

קרופ K5

ערך מורחב – קרופ K-5

קרופ K-5 היה תותח-על גרמני, שיוצר על ידי חברת קרופ, והופעל במלחמת העולם השנייה. טווחו עמד על 64 ק"מ, ומשקלו עלה על 200 טון. הקרופ K-5 ירה בקצב אש של כ-15 פגזים לשעה, כאשר משקלו של כל פגז עמד על יותר מ-250 ק"ג. ייעודו המקורי היה ריסוק ביצורי קו מאז'ינו אך בפועל הופגזו מטרות אזרחיות.

תותח מסוג זה הפגיז במשך שנתיים את עיר הנמל הבריטית דובר. התותח הוצב בעיר קאלה והיה בעל טווח גדול דיו כדי לטווח את דובר. בשל הפגזות התותח ופגזיו הכבדים, אשר גרמו לנזק רב ויצרו פחד ובהלה רבה בעיר, נהגו תושבי העיר להסתתר מאחורי הרים וצוקים. לאחר שנודע למפעילי התותח על כך, הם החלו לנהוג בטקטיקה אכזרית. לאחר שבוצע ירי של מספר פגזים, שבגינם תושבי העיר היו נכנסים למקומות מוגנים, היו מפסיקים מפעילי התותח את הירי וממתינים לצפירת ההרגעה. מספר דקות לאחר שזו נשמעה ואזרחי העיר יצאו לרחובות, חודשה ההפגזה של העיר.

הניסיון הרב שנצבר, הן בהיבט התכנון, הן בהיבט התפעול והן בהיבט היעילות של תותחי-על, בנוסף להצלחה של שני תותחי העל הגרמנים שכוונו לעבר מטרות אזרחיות, תותח פריז וה-K5, אשר גרמו נזק פסיכולוגי רב, פגעו קשות במורל וגרמו לבהלה רבה ולפאניקה, בנוסף להרס וקורבנות, היו מהמניעים העיקריים של צמרת ההנהגה הנאצית להחליט על בניית תותח ה-V-3.

השוואה בין תותחי על גרמנים

	תותח פריז	קרופ K5	שוורר גוסטב	V-3
תמונה
יצרן	קרופ	קרופ	קרופ	קרופ
משתמשת
ייעוד מקורי	פגיעה באוכלוסייה אזרחית	פגיעה במטרות מבוצרות	פגיעה במטרות מבוצרות	פגיעה באוכלוסייה אזרחית
מערכה	מלחמת העולם הראשונה	מלחמת העולם השנייה	מלחמת העולם השנייה	מלחמת העולם השנייה
קוטר	211 מ"מ בגרסאות אחרות 238 מ"מ	283 מ"מ	800 מ"מ	150 מ"מ
אורך קנה	34 מטרים	32 מטרים	32.48 מטרים	127 מטרים
מהירות לוע	1640 מטרים/שנייה	1120 מטרים/שנייה	פגז נפיץ - 820 מטרים/שנייה פגז חודר שריון -720 מטרים/שנייה	1500 מטרים/שנייה
טווח מקסימלי	130 ק"מ	64 ק"מ	38-48 ק"מ (תלוי בחימוש)	165 ק"מ
קצב אש	1.2 פגזים/שעה (20 פגזים ביום)	15 פגזים/שעה	1.5-2 פגזים/שעה (פגז כל 30–45 דקות)	12 פגזים/שעה
משקל פגז	94-120 ק"ג	248-265 ק"ג	4,800 - 7,100 ק"ג	140 ק"ג

הבליץ

ערך מורחב – הבליץ

בתום המערכה על צרפת הצליחה גרמניה הנאצית לשלוט ברוב מדינות מערב אירופה באופן ישיר או עקיף, מלבד הממלכה המאוחדת. הייתה זו המדינה היחידה שלא הצליחה גרמניה להכניע, לכבוש או לשלוט בה באופן עקיף. אמנם היטלר טען בספרו מיין קמפף שעל מנת להגשים את חזונו לכבוש את אירופה ולבסס את רייך אלף השנים, עליו לכרות הסכם שלום עם האימפריה הבריטית. עם זאת, בשל הכישלון של גרמניה להגיע להסכם עם האימפריה הבריטית, פנה היטלר לאופציה הצבאית לפלישה לבריטניה - מבצע ארי-הים. אחד התנאים החיוניים שהוצבו לביצוע מבצע זה היה השגת עליונות אווירית והשמדת חיל האוויר המלכותי.

במהלך הקרב על בריטניה, אשר התפתח כתוצאה מניסיון הלופטוואפה להשיג שליטה בשמי בריטניה, הוציא היטלר פקודת מבצע הקוראת להפצצות רצופות של כל הערים הבריטיות ביום ובלילה. זאת במטרה לפגוע קשות במורל ובאוכלוסייה הבריטית, דבר אשר יגרום לבריטים להניח את נשקם.

הבליץ התחלק לשלושה שלבים, שהראשון בהם החל ב-7 בספטמבר 1940, והאחרון תם ב-21 במאי 1941. הוא גרם ללונדון ובריטניה כולה נזק רב. כ-43,000 אזרחים נהרגו בהפצצות, כ-139,000 נפצעו ולמעלה ממיליון בתים חרבו. על אף אבדות רבות אלו, נכשל הבליץ בהשגת מטרותיו.

נשקי ה-V

נשקי ה-V (בגרמנית: Vergeltungswaffen, נשק תגמולׂ ) היו כלי נשק מדור חדש שפותחו במשך זמן רב לפני מלחמת העולם השנייה. הם היו מתקדמים ומשוכללים ונועדו לפגוע ללא הבחנה בריכוזי אוכלוסייה אזרחית ולגרום למדינה המותקפת להיכנע.

ראשיתם של כלי נשק אלו הייתה בחזונו של היטלר ליצור כלי נשק חדישים ופורצי-דרך מבחינה טכנולוגית, ובעזרתם האמין כי יוכל להכניע את המדינה המותקפת, כחלק מדוקטרינת הבליצקריג. כלי נשק אלו, בדומה לטנק המאוס או למסרשמיט Me 262, היו פורצי דרך וחסרי תקדים, אך פיתוחם ותפעולם גזלו משאבים רבים והשימוש בהם לא תמיד היה יעיל.

• V-1: טיל השיוט המבצעי הראשון בעולם. הטיל נכנס לשימוש לאחר פלישת בעלות הברית לנורמנדי והוא שוגר אל עבר לונדון ובהמשך גם לעבר אנטוורפן בבלגיה. הטילים שוגרו ממגלשים מיוחדים בחופי צרפת והולנד. לטיל היה ראש קרב במשקל של 850 ק"ג ומנוע סילון תת-קולי, שהפסיק לפעול כאשר שהה מעל מטרתו. המנוע יצר שריקה שגרמה לפחד ובהלה בקרב תושבי לונדון. בתקופת השיא שוגרו טילי V-1 בקצב של מעל 100 טילים ביום, ובמהלך 80 הימים הראשונים לשימוש בנשק, הוא גרם לכ-6,000 הרוגים והחריב בתים ובניינים רבים בלונדון.
• V-2: הטיל הבליסטי הראשון בעולם. טיל זה היה אחד מכלי הנשק המתקדמים ביותר שהופעלו במהלך מלחמת העולם השנייה. הוא שוגר אל עבר מטרות בריטיות ובלגיות. הוא פותח לאורך תקופה ארוכה על ידי ורנר פון בראון, כחלק מסדרת הטילים אגרגט וסימונו היה A-4. הטיל היה גדול וגם יקר משמעותית מה-V-1. הוא שוגר לטווח מקסימלי של 320 ק"מ, טס במהירות של מעל 5,400 קמ"ש ונשא ראש נפץ במשקל של טון.

המצב בחזית בשנת 1944

בשלהי 1943 התמודדה גרמניה הנאצית בשתי חזיתות, מול הצבא האדום המתקדם במזרח ומול כוחות בעלות הברית המערביות באיטליה. באותה עת גם התכוננו הגרמנים לפלישה נוספת מכיוון בריטניה במערב אירופה. לאחר פלישת בעלות הברית לנורמנדי שבצרפת, החליט היטלר להתחיל להשתמש בטילי ה-V כנגד אוכלוסייה אזרחית בלונדון ובבלגיה.

היסטוריית פיתוח

אף על פי שהמהנדסים הגרמנים, שידרגו ופיתחו באופן משמעותי את האפקט של "תאי הפיצוץ", הם לא היו הראשונים שפיתחו אותם.

תחילתם של תאי פיצוץ אלו, הייתה בשנת 1857, בעת שמומחה נשק אמריקאי, בשם אזל סטורס ליימן (1815–1885)(Azel Storrs Lyman) רשם פטנט על תאי פיצוץ אלו. בשנת 1860, לאחר בניית אב טיפוס, החל לעבוד יחד עם ג'יימס ריצ'רד האסקל (1843–1897), שגם הוא עבד על עיקרון זה ואף בנה אב טיפוס בשם "תותח האצה", שהוכח כמוצלח. השניים עבדו יחד ופיתחו אב טיפוס מתקדם ל"תותח האצה" שפיתח האסקל.

לאחר עבודה מאומצת הגיעו השניים למסקנה כי תאי פיצוץ אלו מגדילים את מהירות הלוע, וכתוצאה מכך את טווח התותח, והם עבדו על המשך פיתוחו. לאחר מותו של ליימן, פיתח האסקל, על בסיס העבודה המשותפת של שניהם, תותח שהוזמן על ידי מחלקת החימוש של צבא ארצות הברית, והוא כונה "תותח רב-טעינות". הוא לא היה דומה לאף תותח שהיה קיים באותה תקופה והוכח גם הוא כמוצלח בניסויים שנערכו בפילדלפיה בשנת 1880. לאחר מכן נבנו ונבדקו אבות טיפוס חדשים, אשר הצליחו להגיע בעזרת תאי הפיצוץ למהירות לוע של 335 מטרים לשנייה (1206 קמ"ש).

על אף הצלחה זו נטש האסקל את רעיון "תאי הפיצוץ" והעדיף להתמקד בבניית תותחים רגילים.

גלריה

• 
  תותח ההאצה של האסקל (1881)
• 
  אב הטיפוס המשותף של השניים (1883)
• 
  "תותח רב טעינות" שתכנן האסקל (1892)

במקביל לעבודתם של הליימן והאסקל, פיתח מהנדס צרפתי בשם לואי גיום פרקוס, אחד מחלוצי פיתוח האופנוע, רעיון דומה, עוד לפני שנת 1860. בשנת 1864 רשם פרקוס פטנט על רעיון זה בצרפת אשר הוצג בשנת 1878 בתערוכה העולמית בפריז.

בשנת 1918, במהלך מלחמת העולם הראשונה, החל הצבא הצרפתי לתכנן בניית תותח ענק, תוך שימוש בפטנט של המהנדס הצרפתי, וגם בפטנטים ובעבודתם של המהנדסים האמריקאים, כתגובה להפגזות על פריז. התכנון היה ליצור תותח שיהיה בעל טווח של 125 ק"מ. אולם, תוכניות אלו לא יצאו לפועל בשל העובדה כי המלחמה הגיעה לקיצה, וההפגזות על פריז תמו.

לאחר כיבושה של צרפת במלחמת העולם השנייה, נתפסו תוכניות הבנייה על ידי הנאצים שהחלו לבדוק אותן. בתוכניות אלו היו בעיות ומכשולים רבים: התותח הגיע למהירות לוע איטית מדי, לא הייתה דרך לתזמן את הפיצוצים כראוי והיה צורך לעצב קליע מיוחד עבור תותח זה. למרות זאת, המשיכו הנאצים בפיתוח תוכניות אלו.

תכנון

מטרת התותח הייתה להפגיז את לונדון ממרחק רב, העומד על יותר מ-150 ק"מ. לכן, היה צורך בהגדלת מהירות הלוע של התותח, ובכך להגדיל את טווחו. הוצעו שתי דרכים אשר באמצעותן יהיה ניתן להגדיל את מהירות הלוע, ובכך את טווח התותח, אך כל דרך טמנה בחובה מכשול טכני משמעותי:

• הארכת הקנה - הוצע כי יבנה קנה ארוך במיוחד, שאורכו היה כ-127 מטר. הבעיה בקנה ארוך מדי, היא שההדף ידעך במהלך הירי והפגז לא יצליח להגיע עד ללונדון. בתרחיש הטוב סברו המדענים הגרמנים כי הפגז יצליח לעוף למספר מטרים ספורים. בתרחיש הרע, הפגז לא יצא מהקנה ויפוצץ את התותח יחד עם צוותו.
• הגדלת כמות אבקה השרפה - פתרון אפשרי נוסף היה הגדלת כמות אבקת השרפה בעת ההצתה, ובכך להגדיל את ההדף, אך הייתה קיימת סכנה שהקנה יתפוצץ.

בשנת 1942, נחשף מהנדס גרמני בשם אוגוסט קונדרס לתוכנית ה"תותח רב-הטעינות" שתכנן האסקל. הרעיון העיקרי בתוכנית היה בניית תותח ארוך קנה, עם מספר רב של תאי פיצוץ לאורך הקנה, לשם הגדלת טווחו. על בסיס תוכניות ורעיונות אלו, פיתח קונדרס פתרון למכשולים טכניים אלו.

קונדרס הציע לבנות לאורך קנה התותח, במרחקים שווים, "תאי פיצוץ" בשני צדדיו. הוא הסביר כי כל תא פיצוץ יתפוצץ בתורו כאשר הפגז יעבור סמוך אליו, ובכך כל אחד מהם היה תורם את אנרגיית הפיצוץ שלו לכוח ההדף שמאחורי הפגז, עד לתא הפיצוץ הבא. תא הפיצוץ הבא, כאשר הוצת, היה תורם גם הוא את הלחץ שנוצר. כך היו לאורך הקנה עשרות "תאי פיצוץ". הוא טען כי שטף הפיצוצים יאיץ את מהירות הלוע של הפגז בעת שהוא עובר בקנה.

תאי הפיצוץ

דגם מוקטן של הקנה, במוזיאון ה-V-3.
ניתן להבחין ב"תאי הפיצוץ" שבצדדים.

כדי להדוף פגזים באמצעות קנה, מבצעים הצתה של אבק שרפה. במהלך ההצתה מתרחשת תגובה כימית מהירה ואבק השרפה המוצק, הופך לגז. התפשטותו של הגז יוצרת הדף בתוך הקנה, הגורם להדיפת הקליע. בשל התפשטותו בחלל, הגז לוחץ על דפנות הכלי בו הוא נמצא, ולכן יש סכנה כי אלה לא יעמדו בכך.
אורכו של תותח ה-V-3 הצריך שימוש בכמות גדולה במיוחד של אבק שרפה. שימוש בכמות גדולה בהצתה בודדת היה יכול לגרום לפיצוץ הקנה או לשחיקתו כעבור זמן קצר, זאת מאחר שהצתת כמות גדולה של אבק שרפה יוצרת כמות גדולה של גז, אשר גורם ללחץ רב על דופן הכלי.

בשל כך, נבחר השימוש ב"תאי הפיצוץ". תאים אלו היו פזורים לאורך הקנה במרווחים שווים, וכל אחד מהם היה תורם את עוצמת ההדף שיצר לעוצמה המצטברת. למעשה, היה הפגז נורה באמצעות כמות סטנדרטית של אבק שרפה שהספיקה לו להגיע עד למספר של תאי פיצוץ. בעת שחלף ליד תא הפיצוץ הראשון, הוא התפוצץ ותרם את עוצמת ההדף שלו לכוח ההדף שהיה מאחורי הפגז. כך, היה כל תא מתפוצץ בתורו ושטף הפיצוצים היה יוצר הדף חזק דיו כדי להניע את הקליע למרחק רב אשר עמד על יותר מ-150 ק"מ במהירות לוע גבוהה.

עם זאת, הבחירה בשימוש ב"תאי הפיצוץ" שהציע אוגוסט קונדרס יצרה מכשול טכני משמעותי מאוד: היה צורך להצית את פיצוצי המשנה של תאים אלו בדיוק רב מאוד, במהירות של שבריר שנייה. סטייה של מאית השנייה בהצתתם של תאים אלו הייתה גורמת לפיצוץ הפגז וככל הנראה לפיצוץ התותח. המדענים הגרמנים פתרו בעיה זו בכך שהגזים המצטברים מאחורי הפגז הם אלו שיזמו את הצתתם של "תאי הפיצוץ". כך מתאפשר תזמון מושלם המאפשר דיוק בהצתתם של תאים אלו.

תאי הפיצוץ היו חשובים ונחוצים עבור התותח, ממגוון סיבות. הראשונה שבהם הייתה הצורך בכמות הגדולה של אבק השרפה, כדי להדוף את הפגז למרחק רב, הצתה בודדת של כמות גדולה הייתה יכולה, כאמור, לגרום לפיצוץ הקנה. בנוסף, תאי פיצוץ אלו פתרו את החיסרון המשמעותי שממנו סבל תותח פריז, שגם הוא היה אמור ליצור מפנה במלחמה אך נכשל בכך, זאת מכיוון שהשימוש בכמות גדולה של אבקת שרפה במהלך פיצוץ אחד היה שוחק את הקנה והופך אותו ללא שמיש לאחר ירי מועט של מספר פגזים. השימוש בתאי הפיצוץ פתר חיסרון זה ואפשרו שימוש רב בקנה וירי בקצב אש גבוה, זאת בשל העובדה כי התותח לא היה נשחק משמעותית ולא מתחמם יתר על המידה. יתר על כן, תאי הפיצוץ האיצו משמעותית את מהירות הלוע של התותח, דבר אשר הגדיל את טווח הפגזים.

ניסויים

במהלך ניסויים שנערכו בחודש מאי של שנת 1944 בגרמניה הצליח אב הטיפוס של התותח לירות פגז לטווח של 90 ק"מ. לאחר מכן, ביולי של אותה שנה, הצליח התותח לירות לטווח מקסימלי של 93 ק"מ, אך לאחר ירי של כשמונה פגזים התפוצץ התותח והניסויים תמו. על אף הפיצוץ, הוחלט להמשיך את הפיתוח והבנייה של תותח העל.

בניסויים שנערכו התברר כי כאשר משתמשים בתאים אלו נוצרת בקנה עוצמת לחץ אדירה, שהייתה הודפת את הפגז למרחק עצום – כ-165 ק"מ, במהירות של כ-5,400 קמ"ש.

מבצר מימויק

מבצר מימויק
Fortress of Mimoyecques

שרטוט של המתחם
מידע על המבנה
סוג	מתחם בונקרים
תקופת הבנייה	ספטמבר 1943 – יולי 1944 (כ־305 ימים)
בשימוש פעיל	לא
תאריך הריסה	6 ביולי 1944 (נפגע באופן קריטי)
פתוח לציבור	כן
קרבות	18 מבצעי הפצצה שונים
קואורדינטות	50°51′15″N 1°45′30″E
(למפת צרפת מוגדלת)   פריז מרסיי ליון טולוז ניס נאנט שטרסבורג מונפלייה בורדו ליל רן ריימס לה האבר סנט אטיין אנז'ה גרנובל דיז'ון קורסיקה ספרד שווייץ גרמניה בלגיה לו. איטליה הממלכה המאוחדת תעלת למאנש הים התיכון האוקיינוס האטלנטי המבצר במימויק (למפת צרפת רגילה)   פריז מרסיי ליון טולוז ניס נאנט שטרסבורג מונפלייה בורדו ליל רן ריימס לה האבר סנט אטיין אנז'ה גרנובל דיז'ון קורסיקה ספרד שווייץ גרמניה בלגיה לו. איטליה הממלכה המאוחדת תעלת למאנש הים התיכון האוקיינוס האטלנטי המבצר במימויק (למפת נור-פה דה קאלה רגילה)   ליל אראס קאלה דנקרק ואלנסיין בלגיה פיקרדי תעלת למאנש המבצר במימויק (למפת נור-פה דה קאלה מוגדלת)   ליל אראס קאלה דנקרק ואלנסיין בלגיה פיקרדי תעלת למאנש המבצר במימויק

מבצר מימויק (צרפתית: Fortress of Mimoyecques; שם הקוד של המתחם: Bauvorhaben 711) היה מתחם בונקרים בצפון-מערב צרפת אשר תוכנן להכיל את תותחי ה-V-3. בתוך המתחם נבנו תשתיות חשובות וחיוניות עבור התותח, שנועדו להבטיח את הפעלתו הרצופה. מיקומו נבחר משום שהיה במרחק של כ-165 ק"מ מלונדון, דבר אשר אפשר לתותחים להגיע עד למרכז לונדון. כמו כן, הקשה השטח המיוער בו שכן המתחם על בעלות הברית לגלותו ולאחר מכן לפגוע בו מן האוויר.

הוא תוכנן כמתחם מבוצר במיוחד, ופירים עבור התותחים נחפרו לעומק של 130 מטרים, בנוסף לבטון מזוין בעובי של 6 מטרים שנבנה מעל השכבה הסלעית. ההגנה הרבה למתחם נבעה מהעובדה כי הלופטוואפה, איבד את עליונותו האווירית, ולא היה ביכולתו להגן על גרמניה והשטחים הכבושים שברשותה מפני חילות האוויר של בעלות הברית.

המתחם נכבש ב-5 בספטמבר 1944 על ידי הדיוויזיה הקנדית ה-3 של הצבא הקנדי, במסגרת הפלישה לנורמנדי.

חלק גדול מהמתחם נהרס לאחר המלחמה בידי חיל ההנדסה המלכותי. שרידי המתחם נמצאים כעת בשטחו של מוזיאון המשמר אותם.

בנייה ותכנון

המתחם נבנה כך שיוכל להכיל את כל מה שדרוש להפעלת התותחים במציאות בה בעלות הברית שולטות בשמי המדינה ממנה מופעלים התותחים. ארגון טודט בנה את המתחם באמצעות עובדי כפייה רבים, רובם אסירי מלחמה רוסיים. הם בנו את המתחם בתנאים קשים במיוחד ובקצב גבוה במיוחד, זאת כדי לאפשר להנהגה הגרמנית להכניס את התותח לפעילות מבצעית מוקדם ככל האפשר. נמצאו עדויות רבות לשימוש של עובדי הכפייה בפטישים וביתדות. במהלך הבנייה נעשה שימוש בכ-150,000 מטר מעוקב של בטון.

בתחילה תוכנן לבנות שני מתחמים, שכל אחד מהם יכיל כ-25 קני תותחים, כך שלונדון תופגז בקצב אש מהיר של 600 פגזים בשעה. הפצצות בעלות הברית פגעו באופן קשה באתר המערבי מבין השניים עוד בתחילת בנייתו, ולכן המשך בנייתו ננטש ונבנה רק המתחם המזרחי, שתוכנן להכיל לכל היותר 25 קנים מבצעיים שהיו אמורים להיות מסופקים עד 1 באוקטובר 1944, אך חברת קרופ לא עמדה ביעד זה. באמצעות 25 הקנים היה המתחם מספק קצב אש של 300 פגזים בשעה, מחצית מהתכנון המקורי.

את המתחם היו אמורים להפעיל חיילים מחיל המצב אשר נקרא Abteilung 705,שהיה אמור לכלול כ-91,000 חיילים. על החיילים מוטל היה לדאוג לפעילות השוטפת של התותחים ולהבטיח כי אלו ימשיכו לירות לאורך כל שעות היממה בקצב אש מקסימלי.

בתוך המתחם נבנו אולמות לאחסון של תחמושת ואבק שרפה (שהיה דרוש בכמויות גדולות עבור "תאי הפיצוץ"), מגורים לחיילים, משרדים ומפקדות. כמו כן, נבנו מנהרות בעומק של כ-33 מטרים ובהם מסילות רכבת בבטן האדמה, כדי לאפשר העברה של אספקה לחיילים הרבים השוהים במתחם ותחמושת עבור קני התותחים הרבים. בניית מסילות הרכבת מתחת לאדמה נועדה למנוע אפשרות של פגיעה בהן בידי חילות האוויר של בעלות הברית, דבר שהיה משבש את פעילות התותח.

עבור הקנים של התותחים נבנו פירים בעומק רב במיוחד, של כ-130 מטרים. הפירים נבנו בזווית של 50 מעלות, זאת כדי להגדיל ולמקסם את טווח הירי.הפירים נאטמו בבטון, מלבד חורים קטנים לתותחים. הפתחים של התותחים היו מוגנים בידי דלתות פלדה גדולות ונבנו צינורות פליטה עבור הגזים אשר עתידים היו להיווצר בעקבות הצתה של אבק שרפה.

הפצצת הבונקרים

ב-1944 נהנה חיל האוויר המלכותי, יחד עם שאר חילות האוויר של בעלות הברית, מעליונות אווירית מוחלטת בשמי צרפת, ונהג לבצע גיחות ביון וצילום רבות, כדי לגלות אתרי שיגור של טילי V-1 ובהמשך גם טילי V-2, תנועת כוחות גרמניים וכדומה.

במהלך ניתוח אחד מצילומי האוויר הבחינו אנשי הביון ברכבות עמוסות בחומרי בנייה אשר נעלמות אל עומק ההרים המיוערים. הבריטים חששו כי מדובר באתר המיועד עבור "הפתעה" גרמנית נוספת, כמו טיל השיוט V-1, ממנו סבלו תושבי לונדון.

בשל סיבות אלו, הפך האתר מטרה מועדפת עבור חילות האוויר של בעלות הברית, בדומה לאתרי נשק V נוספים. במשך תקופה בת יותר משמונה חודשים בוצעו כ-18 משימות תקיפה על המתחם, הושקעו משאבים רבים מצד בעלות הברית, ונעשה שימוש בטכניקות שונות, בין השאר בוצעו גיחות רבות שבהם מפציצים רבים הטילו פצצות סטנדרטיות, נעשה שימוש בפצצות טולבוי נגד ביצורים במשקל של כ-5 טון ואף נעשה ניסיון לפגוע במתחם באמצעות מפציצים בלתי מאוישים, במסגרת מבצע אפרודיטה.

מאחר שלא היה ידוע דבר על הנזק שגרמו המשימות, הן המשיכו ללא הרף, עד כיבוש המתחם בידי הצבא הקנדי, לאחר הפלישה לנורמנדי. בדיעבד התברר, כי התקיפה שבוצעה על ידי טייסת 617 של חיל האוויר המלכותי, באמצעות פצצות טולבוי, הייתה זו שפגעה במתחם בצורה הקשה ביותר.

גיחות הפצצה בעזרת פצצות סטנדרטיות

במהלך שמונת החודשים בהם ביצעו בעלות הברית משימות הפצצה על המתחם, התאפיינו רובן של המשימות בהטלת פצצות סטנדרטיות על המתחם. אלפי פצצות הוטלו בידי מספר רב של כלי טיס, אך מכיוון שלא הותאמו לחדירת ביצורים כבדים לא הצליחו לחדור את המתחם.

פצצה מפצחת בונקרים מדגם טולבוי במשקל 5 טון. פצצות מסוג זה היו היחידות שהצליחו לחדור את המתחם המבוצר.

השמדה על ידי מפציצי חיל האוויר המלכותי בעזרת פצצות טולבוי (רעידת אדמה)

ערך מורחב – פצצת טולבוי

לאחר גיחות רבות שבוצעו על ידי חיל האוויר האמריקאי וחיל האוויר המלכותי בעזרת פצצות סטנדרטיות, ולא בעזרת פצצות נגד בונקרים, החליט חיל האוויר המלכותי לבצע ניסיון להרוס את המתחם באמצעות פצצות טולבוי נגד ביצורים.

פצצת הטולבוי שפיתח המהנדס ברנס וויליס, הותאמה לפעול כנגד ביצורים כבדים. פצצה זו היא פצצת "רעידת אדמה" - היא חודרת בעוצמה לאדמה ומתפוצצת בעומק, והפיצוץ האדיר מרעיד את מה שנמצא על פני השטח והורס אותו, בדומה לאפקט שיוצרת רעידת אדמה. בשל יכולת ייחודית זו של הפצצה, השתמש בה חיל האוויר המלכותי כפצצה מפצחת בונקרים בהטלה ישירה, במטרה שהיא תחדור את שכבת הסלע ומעטפת הבטון העבה ותפוצץ את עומק המבצר.

לביצוע המשימה נבחרה טייסת חוד החנית של חיל האוויר המלכותי, טייסת 617, שכונתה "טייסת פורצי הסכרים" (על שם מבצע נזיפה שביצעה), בגלל המיומנות הגבוהה שהפגינו הטייסים של הטייסת בעת מבצע נזיפה, בו הרסו את הסכרים הגרמניים. משימתם של הטייסים הייתה להטיל בדיוק רב את הפצצות מעל מבצר מימויק ולהרוס אותו, וכך להסיר את החשש והאיום שנשקף ממנו.

את המשימה ביצעו הטייסים באמצעות מפציצי אוורו לנקסטר שהיו בשימוש הטייסת, ובאמצעותם הטילו את פצצות הטולבוי נגד ביצורים, ששקלו של 5 טון כל אחת, על המתחם. כל אחת מהפצצות יצרה מכתש ענק, ולאחר כיבושו התברר כי הפצצות הכבדות גרמו לנזק רב, אך בבריטניה לא היה ידוע האם הפצצות אכן הצליחו לחדור לעומק הבונקרים ולהרוס אותם, ולכן נמשכו הגיחות כנגד האתר.

לאחר הפלישה לנורמנדי וכיבוש מבצר מימויק על ידי הצבא הקנדי, נודע לבריטים כי פצצות הטולבוי שהוטלו על ידי הטייסים של טייסת 617 הרסו את המבצר במימויק, שבבנייתו הושקעו מאמצים ומשאבים רבים, וכי עובדי כפייה רבים מצאו את מותם במהלך העבודות לבנייתו.

מבצע אפרודיטה

ערך מורחב – מבצע אפרודיטה

מבצע אפרודיטה היה מבצע אמריקאי ניסיוני להריסת מטרות גרמניות באירופה הכבושה באמצעות מפציצים לא מאוישים עמוסים בחומר נפץ רב.

המתכננים קיוו להשמיד את תותחי העל בעזרת מטוס, שיהיה עמוס בכ-10 טון של חומר נפץ, להמריא עם המטוס ולנטוש אותו לאחר ההמראה כאשר המטוס בגובה 600 מטר. התכנון היה שחומר הנפץ יופעל מרחוק בשידור רדיו על ידי טייס במטוס סמוך.

ב-12 באוגוסט 1944 יצא מפציץ כזה למשימה כשהוא מוטס על ידי ג'וזף קנדי, אחיו הבכור של מי שהיה לימים נשיא ארצות הברית, ג'ון קנדי. יחד עמו טס טייס נוסף, סגן וילפורד וילי. יחד, הם הטיסו מפציץ B-24 ליברייטור שהועמס ב-9.6 טון של חומר נפץ מסוג טורפקס. הם המריאו משדה התעופה פרספילד שבמזרח אנגליה. ליוו אותם מטוס לניווט מרחוק, שני מטוסים להגנה אווירית ומטוס מדגם דה הבילנד מוסקיטו, עם צוות אמריקאי, לצילום המשימה.

קנדי ווילי נשארו במטוס בעת שנעשה הניסיון הראשון להטיס אותו בשליטה מרחוק ולאחר מכן חימשו את מטען חומר הנפץ שבו. אז שידר קנדי מילת צופן מוסכמת. שתי דקות לאחר מכן, בעת שהמטוס התקרב לחוף הים הצפוני והטייסים עדיין בתוכו, התפוצץ מטען חומר הנפץ שנשא. קנדי ווילי נהרגו מיד.

בהמשך נעשה ניסיון דומה נוסף לתקוף את תותחי העל, אך גם ניסיון זה נכשל.

רשימת ההתקפות של המתחם בסדר כרונולוגי

תאריך	הערות
5 בנובמבר 1943	יותר מ-150 מפציצי B-26 מחיל האוויר התשיעי של חיל האוויר של ארצות הברית הפציצו עבודות בנייה במתחם, אך תנאי ראות גרועה ומזג אוויר קשים גרמו לקבוצה אחת לפספס את המטרה העיקרית, ולמטוסים אחרים רבים לבטל את התקפותיהם.
8 בנובמבר 1943	הקבוצה השנייה של חיל האוויר הטקטי השני התקיפה את האתר בשלושה גלי תקיפה, שבכל אחת 24 מפציצים בינוניים מדגם Douglas Boston. שני הגלים הראשונים דיווחו על פיצוצים רבים באזור מסילות הרכבת ובכניסה למנהרות. הגל השלישי שכלל 19 מפציצי Douglas Boston ו-6 מפציצי B-25 מיטשל דיווח על פיצוצים בחלק הצפוני של המטרה. במהלך ההתקפה הופל מפציץ B-25 מיטשל אמריקאי ו-12 מפציצים נפגעו מאש נ"מ.
19 במרץ 1944	173 מפציצי B-17 מבצר מעופף מחיל האוויר התשיעי של ארצות הברית ודיוויזיית ההפצצה השלישית, מלווים במטוסי P-47 ת'נדרבולט, הפציצו אתרי נשק V, כולל מימויק.
href="טייסת 617 (חיל האוויר המלכותי)" |26 במרץ 1944	500 מפציצים של חיל האוויר השמיני של ארצות הברית הפציצו 16 אתרי נשק V בצפון צרפת (כולל Mimoyecques) והטילו 1,271 טון פצצות על המתחם. במהלך התקיפה הפילו תותחי הנ"מ ארבעה מפציצי B-17, מפציץ B-24 ליברייטור אחד ופגעו ב-236 מפציצים.
10 באפריל 1944	מפציצים מחיל האוויר השמיני של ארצות הברית תקפו את המתחם.
20 באפריל 1944	375 מפציצי B-17 ו-174 מפציצי B-24 מחיל האוויר השמיני של ארצות הברית תקפו אתרי נשק V בפה-דה-קאלה ושרבור. במהלך התקיפה אבדו תשעה מפציצים.
27 באפריל 1944	307 מפציצי B-17 מבצר מעופף של חיל האוויר השמיני של ארצות הברית ושל דיוויזיות ההפצצה ה-1 וה-3, בנוסף ל-169 מפציצי B-25 מיטשל של דיוויזיות ההפצצה ה-2 תקפו אתרי נשק V בפה-דה-קאלה ובשרבור. במהלך התקיפה אבדו ארבעה מפציצים.
28 באפריל 1944	47 מפציצי B-24 של חיל האוויר השמיני של ארצות הברית מאובטחים על ידי 50 מטוסי P-47 ת'נדרבולט של קבוצת מטוסי הקרב ה-361 תקפו את מימויק. במהלך התקיפה אבד מפציץ B-24 בודד.
1 במאי 1944	יותר מ-500 מפציצים כבדים של חיל האוויר השמיני של ארצות הברית ביצעו התקפות בשעות הבוקר המוקדמות של אתרי נשק V בצפון צרפת, תנאי מזג אוויר גרועים גרמו לכך שרק 129 מפציצים יכלו לתקוף את מטרותיהם.
15 במאי 1944	38 מפציצים מדייוויזת ההפצצה ה-1 תקפה את האתר.
21 במאי 1944	25 מפציצי B-17 מחיל האוויר השמיני של ארצות הברית תקפו את האתר. 13 מביניהם נפגעו מאש האויב.
22 ביוני 1944	234 מטוסים של חיל האוויר המלכותי תקפו את האתר, מתוכם 119 מדגם אוורו לנקסטר, 102 מדגם הנדלי פייג' הליפקס ו-13 מטוסי דה הבילנד מוסקיטו תקפו מספר אתרי נשק V, כולל את מתחם התותח.
27 ביוני 1944	104 מפציצי הנדלי פייג' הליפקס, יחד עם 2 מפציצי אוורו לנקסטר ו-5 מטוסי דה הבילנד מוסקיטו תקפו את האתר. במהלך התקיפה התקיימו תנאי מזג אוויר תוקפים ולא נפגעו מטוסים של חיל האוויר המלכותי.
6 ביולי 1944	מפציצי אוורו לנקסטר של טייסת פורצי הסכרים (על שם מבצע נזיפה שביצעו) הפציצו את האתר עם פצצות טולבוי כבדות נגד ביצורים שיצרו מכתשי ענק. המטרות סומנו על ידי מטוס הP-51 מוסטנג של מפקד הטייסת.
4 באוגוסט 1944	המשימה הראשונה של מבצע אפרודיטה כוונה אל מימויק ומטרות נוספות. ארבעה מפציצי B-17 בבקרה מרחוק על ידי רדיו הוטסו על מנת שישמשו כפצצות מעופפות לא מאוישות, אך אף אחת מהמטרות לא נפגעה.
12 באוגוסט 1944	מפציץ שהופעל במסגרת מבצע אנוויל נועד להיות מוטס ללא צוות כשמטרתו היא מימויק. הוא התפוצץ בטרם עת מעל שפך הנהר בליית', בטרם הספיקו שני טייסי הצי שבו לנטוש אותו. שניהם - סגן ג'וזף קנדי הבן וסגן וילפורד וילי - נהרגו.
27 באוגוסט 1944	176 מפציצי הנדלי פייג' הליפקס, 40 מפציצי אוורו לנקסטר ו-10 מטוסי דה הבילנד מוסקיטו הפציצו את המתחם ללא אבדות לכוח התוקף

הפגזת לוקסמבורג

חיילים אמריקאים עומדים ליד פגז של ה־V-3 לצורך פרספקטיבה.

לאחר ההפצצה של מבצר מימויק בצרפת, עבר המיזם לניהולו של האס אס ועליו הופקד הנס קאמלר, תוך שהוא נעזר בוולטר דורנברגר (Walter Dornberger). לאחרון נודע כי ישנם שני קני תותחים שבנייתם לא הושלמה. הוא פקד להכינם לפעולה עד סוף שנת 1944.

הסוללה הוצבה בגרמניה, בעמק מיוער ליד נהר רוור בלפמדן, כ-13 ק"מ דרומית-מזרחית לטריר. היא נבנתה משני קני התותחים שבנייתם לא הושלמה, כאשר אורכו של כל קנה עמד על כ-50 מטרים, והיו כ-12 "תאי פיצוץ" לכל תותח. יציקת בטון נבנתה מסביב ובין שני תותחי הענק, וכמו גם מעל לעשרה בונקרים של פיקוד, שליטה ותחמושת. התותחים כוונו לעבר העיר לוקסמבורג, שהייתה במרחק של 43 ק"מ מסוללת התותחים. בו בזמן, התנהל הקרב על הבליטה שגרם למחסור חמור בתחמושת. לכן, נעשה שימוש בפגזים במשקל של כ-70 ק"ג, שנשאו בערך 20 ק"ג חומר נפץ ולא בפגזים במשקל של 140 ק"ג כמו בתכנון המקורי.

על הסוללה הופקדה יחידה 705 שעליה פיקד סרן פטציג. בסך הכל, ירה התותח החל מ-11 בינואר ועד ל-22 בפברואר 1945 כ-183 פגזים, מהם כ-41 נחתו בשטחים פתוחים. בפגזים שפגעו בלוקסמבורג, התגלה התותח כבלתי יעיל ולא גרם לאבדות רבות בנפש. בסך הכל, 142 פגזים פגעו בעיר, ואלו גרמו רק לעשרה הרוגים ושלושים וחמישה פצועים.

לאחר המלחמה

בסוף המלחמה נתפסו מסמכים רבים וחלקי תותחים על ידי הצבא האמריקאי, והם הועברו לניסויים בארצות הברית. לאחר שבדיקתם הסתיימה בשנת 1948, הותכה המתכת הרבה של חלקי התותחים ונמכרה לגרוטאות.

HARP

ערך מורחב – HARP

הידע שנצבר במהלך תכנונו של תותח ה-V-3, שימש לפרויקט השאפתני במימונם של ארצות הברית וקנדה, שכונה HARP ובראשו עמד המהנדס ג'רלד בול.

מטרתו של המיזם הייתה ליצור תותח-על שבעזרתו יהיה ניתן לשגר לוויינים לחלל. שיאו של המיזם היה ירי של פגז-מדמה-לוויין במשקל 180 ק"ג לגובה 180 ק"מ ב-1966. זהו שיא שלא נשבר עד היום. לאחר הניסוי טען בול, שאם יחמש את התותח בטיל בעל דלק מוצק, יוכל לירות טיל במשקל 90 ק"ג למרחק של 4,000 ק"מ, או לגובה של 250 ק"מ. למעשה, בכך טען, כי התותח שלו מגיע ליכולות של טיל בליסטי לטווח בינוני.

המיזם בוטל זמן קצר לאחר הצלחה זו, בשל רצונה של קנדה להיבדל מארצות הברית, שהייתה מסובכת במלחמת וייטנאם.

פרויקט בבל - תותח העל של סדאם חוסיין

ערך מורחב – פרויקט בבל

פרויקט בבל, אשר זכה גם לכינוי "תותח העל של סדאם חוסיין", היה מיזם שאפתני במימונה של עיראק לבניית תותח על עצום ממדים, שבאופן רשמי נועד לשיגור לוויינים לחלל. אי לכך, נודע כי סדאם חוסיין בחר לממן את המיזם בשל העובדה כי טווח התותח היה מאפשר לו לפגוע בעומק עריו של שכניו במזרח התיכון. ממדיו המתוכננים של תותח בבל שתכנן בול היו עצומים: אורך קנה עצום של 156 מטרים לפחות, קוטר של מטר ומשקל עצום של 2,100 טון.

מדינת ישראל פעלה לסיכול המיזם בשל האיום הביטחוני שעלול היה לייצר התותח, ולאור זאת, הזהירה את בול כי עליו לחדול ממעשיו. עם זאת, בול לא נשמע לאזהרות מצד המוסד הישראלי. בהמשך, ביצע בול מקצה שיפורים בטילי הסקאד העיראקיים. הוא הגדיל את טווחם כך שגם מדינת ישראל נמצאה בתוך רדיוס הפגיעה של הטילים, שינחתו עליה לימים במלחמת המפרץ. לאחר אזהרות חוזרות ונשנות מצד סוכני המוסד שמהם התעלם בול ולאור הסכנה שנשקפה ממנו הוא נורה בפתח ביתו בבריסל בשנת 1990. מותו סימן את קץ המיזם השאפתני.

מוזיאון V-3

בסמוך למבצרי הענק ומפלצות הבטון שנבנו בצפון מערב צרפת במהלך מלחמת העולם השנייה עבור מערך תותחי העל, נמצא מוזיאון, הנושא את השם V-3. המוזיאון כולל גלריה מקיפה של תמונות המתעדות את המתחם, את מנהרות הענק ומסילות הברזל שנבנו בבטן האדמה, את תהליך בנייתו ואת הנזק שגרמו גיחות ההפצצה הרבות על המתחם, כל זאת, בנוסף לתמונות מתכנון התותח ותהליך הבנייה של הקנים, תמונות של פגזים ותחמושת ואף תרשימים המדגימים את אופן הפעולה של התותח. במקום מוצגים גם העתקים מוקטנים של חלקים מן התותח.

נוסף על כך, יש במקום אנדרטאות לזכרם של עובדי הכפייה הרבים שקיפחו את חייהם במהלך הבנייה של המתחם המבוצר, וגם אנדרטאות לאנשי צוות האוויר אשר קיפחו את חייהם במהלך הניסיונות לפגוע במתחם המבוצר.

ראו גם

להרחבה בנושא תותחי על:

• תותח על
• קרופ - חברה זו הייתה אחראית על תכנונם ובנייתם של כל תותחי העל הגרמניים המודרניים (כולל את ה-V-3)
• שוורר גוסטב - תותח על מתוצרת חברת קרופ. בעל הקליבר הגדול ביותר שנבנה אי פעם.

נשקי V נוספים:

• V-1 - טיל השיוט המבצעי הראשון. אלפי טילים נורו לעבר לונדון במהלך המלחמה וגרמו לאלפי הרוגים.
• V-2 - הטיל הבליסטי הראשון, נשק מתקדם פורץ דרך וחסר תקדים. מספר רב של טילים נורו לעבר לונדון.

כללי:

• וונדרוואפה - מונח בגרמנית המתייחס ל"נשקי על" מהפכניים, אשר תותח העל V-3 נמנה בהם

לקריאה נוספת

• Joseph P.Farrell SECRETS OF THE UNIFIED FIELD ADVENTURES UNLIMITED PRESS, 2015
• מיכאל בר-זוהר וניסים משעל, המוסד: המבצעים הגדולים, ידיעות ספרים, 2010.
• Jack Olsen, Aphrodite: Desperate Mission, New York: Putnam, 1970. (על מבצע אפרודיטה)
• Gerald V. Bull Charles H. Murphy, Paris Kanonen: The Paris Guns (Wilhelmgeschutze) and Project HARP E. S. Mittler & Sohn, 1991
• William Manchester, The Arms of Krupp: The Rise and Fall of the Industrial Dynasty that Armed Germany at War
• ויליאם לאותר, תותח על - תעלומת חייו ומותו המסתורי של ג'רלד בול, הוצאת מעריב, 1991.
• Steven Zaloga, German V-Weapon Sites, Osprey, 2008.
• David Irving The Mare's Nest 1964
• Carter, Kit C.; Mueller, Robert US Army Air Forces in World War II: Combat Chronology 1941–1945 Center for Air Force History 1991
• Eric Hammel Air War Europa: Chronology, Pacifica Military History, 2009

קישורים חיצוניים

• סרט תיעודי של נשיונל ג'יאוגרפיק על התותח
• בלוג המציע מספר ספרים וסרטים בנושא
• אופן הפעולה של "תאי הפיצוץ", סרטון באתר יוטיוב

הערות שוליים

ערך מומלץ