וושינגטון טיימס

וושינגטון טיימס
The Washington Times
תדירות	יומית
פורמט	ברודשיט
מייסד	סאן מיאנג מון
בעלים	News World Communications
תאריכי הופעה	17 במאי 1982 – הווה (42 שנים)
שפה	אנגלית
מערכת	וושינגטון די. סי.
תפוצה	52,059 כל ימי השבוע (נכון ל־2019)
מדינה	ארצות הברית
ISSN	0732-8494
	www.washingtontimes.com

הוושינגטון טיימס (באנגלית: The Washington Times) הוא עיתון יומי אמריקאי, הנחשב כנוטה לכיוון שמרני ביחס לעיתונים אחרים.

היסטוריה והקשר לכנסייה

ה"וושינגטון טיימס" נוסד בוושינגטון די. סי. ב-1982, על ידי חברת המדיה .News World Communications, Inc, השייכת לכנסיית האיחוד. ה-NWC החזיקה ב"וושינגטון טיימס" כ-28 שנים, עד מכירתו בנובמבר 2010 לסאן מיאנג מון אישית, שקנה אותו יחד עם כמה מעורכי העיתון. באוקטובר 2009, כשנה אחת קודם לכן, העביר מון את השליטה ב-NWC לבנו הבכור היון ג'ין מון, הידוע בכינוי פרסטון מון. נטען כנגד מון הבן, כי בניגוד לנוהגו של אביו, הוא ביקש מחד לחסוך בהוצאות העיתון ומאידך החל להתערב יותר ויותר בתכניו וכי הדבר עורר תגובות נגד של העורכים והעיתונאים^[1]. הסכסוך איים לגרום לסגירת העיתון וכדי למנוע זאת קנה אותו כאמור מון האב, חזרה מבנו.

נשיאו הראשון של העיתון ומי שמכהן עד היום (עם הפסקה של כשנתיים מ-2009 עד 2011), כנשיאו, הוא דונג מון ג'ו, מאנשי הכנסייה המאוחדת של מון, כאשר נשיא החברה האם "וושינגטון טיימס קורפוריישן" היה עד 1992 עוזרו ויד ימינו של מון - בו הי פאק, Bo Hi Pak.

ה"וושינגטון טיימס" קם על חורבותיו של מתחרהו הקודם של הוושינגטון פוסט, הוושינגטון סטאר, אשר פשט את הרגל שנה אחת קודם לכן, אחרי כמאה ושלושים שנות קיום ומעל מאה שנות תחרות מול הפוסט. מרבית הכותבים והעורכים של ה"וושינגטון טיימס" היו בעבר אנשי הסטאר, אף כי הבניין ומערכות הדפוס של הסטאר נרכשו על ידי הפוסט.

הגיליון הראשון של ה"וושינגטון טיימס" יצא לאור ב-17 במאי 1982, בכ-130,000 עותקים. העורך הראשי והמו"ל הראשון של העיתון החדש היה העיתונאי, סופר והיסטוריון ג'יימס וויילן^[2]. וויילן היה קודם לכן עורכו הראשי של ה"סקרמנטו יוניון" (קליפורניה), העיתון הוותיק ביותר במערב ארצות הברית (נוסד ב-1851 ונסגר ב-1994). הוא תיאר את העיתון החדש כ"חלופה השמרנית של הפוסט"^[3]. וויילן לא היה קשור בשום צורה לכנסייה המאוחדת של מון ובחוזהו עם בעלי העיתון אף נכתב במפורש כי עצמאותו של העיתון החדש תישמר.

ב-1984 הוחלף וויילן, לתקופה קצרה, על ידי סגנו, הסופר ואיש הוושינגטון סטאר לשעבר ולימים שגריר ארצות הברית בקניה בתקופת ג'ורג' בוש (האב), סמית' המפסטון, אשר גם בחוזהו נשמרה ההפרדה הקפדנית בין העיתון לכנסייה.

ב-20 במרץ 1985 מונה לתפקיד העורך הראשי, הסופר והעיתונאי איש ניוזוויק, ארנו דה בורשגרייב - Arnaud de Borchgrave. דה בורשגרייב הוא מי שחיבר בין השאר, יחד עם רוברט מוס, את ספר הריגול רב המכר The Spike, אשר יצא לאור ב-1980 ותורגם ויצא לאור גם בעברית ב-1981 בהוצאת מעריב, תחת השם "היתד". ספר נוסף שלו שיצא בעברית - מונימבו (נכתב גם הוא יחד עם מוס).

בתקופתו של דה בורשגרייב החלו מאבקים פנימיים בעיתון, כאשר נטען כי הכנסייה החלה לנסות להפעיל יותר ויותר השפעה על תכניו של העיתון, בעיקר בכל הנוגע לידיעות על המתרחש בהקשר לקוריאה הדרומית, אבל גם בנושאים אחרים. עם זאת, כלל לא ברור לאיזה כיוון בדיוק אמורה הייתה ההשפעה הזו לפעול, משום שמחד, מתנגדי הכנסייה המאוחדת טענו להיותה ימנית קיצונית ואולי אף פשיסטית ומאידך, הם טענו לקשרים בין מייסדה מון, לבין המשטר הקומוניסטי הצפון קוריאני.

כך או כך, דייוויד פרום, כותב הנאומים של הנשיא ג'ורג' בוש (הבן) כתב ב-2000, בספרו How We Got Here: The '70s, כי בסך הכל שמר העיתון על עצמאות מערכתית במהלך כל שנותיו מאז הקמתו, למרות בעלותה עליו של הכנסייה. ואילו ווסלי פרודן, שערך את העיתון במשך 16 שנים עד 2008 טען ב-2005, במכתב ל-American Prospect, כי: "יש לי עצמאות מערכתית ברמה כזו, שביל קלר מהניו יורק טיימס ולן דאוני מהוושינגטון פוסט יכולים בקושי לדמיין לעצמם"^[4].

דה בורשגרייב סיים את תפקידו ב-1992 ואחריו כיהנו כעורכים ראשיים: ווסלי פרודן (1992 - 2008), ג'ון סולומון (2008 - 2009), סם דילי (2010) ומיוני 2011 עד היום העורך הראשי הוא אד קלי, שהיה קודם לכן העורך של The Oklahoman.

השפעה

ה"וושינגטון טיימס" הוקם במטרה להתחרות ב"וושינגטון פוסט" הליברלי יותר, אולם בכל שנותיו עד היום הוא שמר על מכירות של קצת מעל או מתחת ל-100,000 עותקים ליום, בהשוואה לכ-500,000 עד 800,000 עותקים שמכר מתחרהו, שהוא העיתון החמישי בתפוצתו בארצות הברית. עם זאת, השפעתו של ה"וושינגטון טיימס" הייתה ועודנה רבה מהנרמז מתפוצתו וכמו כן, העיתון עצמו טוען שמספר קוראיו מגיע ליותר משני מיליון איש.

באופן טבעי, השפעתו של ה"וושינגטון טיימס" רבה יותר בתקופות של ממשל רפובליקני בארצות הברית ופחות בתקופות של ממשל דמוקרטי. הנשיא רונלד רייגן סיפר ב-1987, שהוא קורא את ה"וושינגטון טיימס" בדבקות, מדי יום, מאז הוקם העיתון^[5]. ובנאום ב-1997, ביום השנה ה-15 להיווסדו של העיתון, הוא אמר: "העם האמריקאי יודע את האמת... כמוני, גם אתם הגעתם לוושינגטון בראשיתו של העשור החשוב ביותר במאה העשרים וביחד... ניצחנו במלחמה הקרה^[6]."

לדברי הירחון השמאלי Mother Jones, ל"וושינגטון טיימס" יש קשרים הדוקים עם כל ממשל רפובליקני מאז ממשל הנשיא רייגן והעיתון הפך ל"חומר קריאה חיוני לכל מי שמכור לחדשות פוליטיות"^[7]. באוגוסט 2008 טען ה"שיקגו דיילי אובזרוור", כי התחרות מצידו של הוושינגטון טיימס הייתה אחד הגורמים לתזוזה בעמדותיו של הוושינגטון פוסט, ימינה. ובנובמבר 2009 טען ה"ניו יורק טיימס": "בנטייתו השמרנית, הפך הוושינגטון טיימס למרכז אימונים חיוני לעיתונאים שמרנים עולים, ולקריאת חובה לכל מי שמשתייך לתנועה השמרנית^[8].

יחסו לישראל

בניגוד לעיתונים שמרניים ונאו-קונסרבטיבים רבים, ה"וושינגטון טיימס" נחשב לעיתים כיותר נוטה להתנגד למדיניות הישראלית ולתמיכה האמריקאית בישראל. הירחון הנתמך על ידי הלובי הערבי בארצות הברית Washington Report on Middle East Affairs אף שיבח את הוושינגטון טיימס יחד עם ה-Christian Science Monitor, בתור שניים מהעיתונים האמריקאים האובייקטיביים ביותר, לדעתו, ביחסם למדיניות ארצות הברית במזרח התיכון. הוא ייחס זאת להשתייכותם של שניהם לכנסיות, דבר המפחית לדעתו מההשפעה עליהם על ידי "קבוצות הלחץ הפרו ישראליות"^[9]. עם זאת, העיתון המצרי "אל אהראם" למשל, דווקא האשים בהזדמנות מסוימת את הוושינגטון טיימס, כאילו הוא פרו ישראלי.

ראו גם

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא וושינגטון טיימס בוויקישיתוף

אתר האינטרנט הרשמי של וושינגטון טיימס (באנגלית)

וושינגטון טיימס, ברשת החברתית פייסבוק
וושינגטון טיימס, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
וושינגטון טיימס, ברשת החברתית אינסטגרם

הערות שוליים

[1] ניו יורק טיימס, 30 בנובמבר 2009

[2] ניו יורק טיימס, 18 במאי 1982

[3] [1]

[4] כנ"ל

[5] אוגוסט - ספטמבר 1987, Fair

[6] כנ"ל ב-American Prospect

[7] Mother Jones‏ 29 אפריל 2007

[8] ניו יורק טיימס, 30 בנובמבר 2009

[9] דצמבר 1997

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]