לדלג לתוכן

סוזן לייסי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף Suzanne Lacy)
סוזן לייסי
Suzanne Lacy
אין תמונה חופשית
אין תמונה חופשית
לידה 1945 (בת 79 בערך)
וסקו, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
תחום יצירה מיצב, מיצג, אמנות במרחב הציבורי עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • פרס שדולת הנשים למפעל חיים בתחום האמנות (2012)
  • Anonymous Was A Woman Award (2013)
  • מלגת גוגנהיים עריכת הנתון בוויקינתונים
אתר רשמי
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

סוזן לייסי (באנגלית: Suzanne Lacy; נולדה ב-1945) היא אמנית, מחנכת וכותבת אמריקאית.

היא משתמשת בעבודותיה במגוון אמצעים כגון: מיצב וידאו, מיצג, אמנות במרחב הציבורי (public art), צילום וספרי אמנות, בהם היא מתרכזת ב"נושאים חברתיים ועירוניים"[1].

היא עוסקת ביצירת תוכניות חינוך מרובות ובראשן תפקידה כחברת סגל/מחנכת The Feminist Studio Workshop ב-Woman's Building בלוס אנג'לס.

היא הייתה חברת קבינט חינוך של ג'רי בראון, אז ראש עיריית אוקלנד, וכממונה על האמנות של העיר[2].

אמנות פרפורמנס

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1977, לייסי ולזלי לייבוביץ' שילבו אירוע פרפורמנס עם פעולה אקטיביסטית לה הם קראו "שלושה שבועות במאי"[3] . האירוע שילב בין עבודת פרפורמנס על מדרגות בניין העירייה של לוס אנג'לס[4], ושיעורי הגנה עצמית לנשים בניסיון להעלות מודעות ולנסות להתמודד עם גילויי אלימות רבים כלפי נשים. האמניות הצמידו את המילה "אונס" (rape) למקומות במפת לוס אנג'לס על פי דיווחים שנמסרו ממשטרת לוס אנג'לס. ב-1977 לייסי ולייבוביץ' חברו לביה לואו (Bia Lowe) ואמניות אחרות כדי ליצור את "באבל ובזעם" (In sorrow and in rage), הפגנת תצוגה ציבורית רחב יריעה[5]. העבודה הסתמכה על הכיסוי התקשורתי שהפך את סדרת הרציחות של נשים שביצע ה"חונק מהילסייד" (hillsides triangles) לסנסציה, ובהתייחסה לכך העלתה לדיון את תפקיד התקשורת למודעות וחשפה את תפקידה ביצירת אקלים פוליטי ותרבותי. נראה שאופי הכיסוי העיתונאי נועד לחזק את אווירת הפחד שחיזקה את התפיסה של נשים כקורבנות. הפרפורמנס החל כשקבוצה של נערות גבוהות בצורה בלתי רגילה, שהוגבהו עוד יותר על ידי חבישת כובעים נישאים ושחורים, הגיעו לבניין העירייה במרכבה, ובעקבותיהם שיירת מכוניות המלאות בנשים הלבושות שחור. הפרפורמריות יצאו מהמכוניות ויצרו מעגל מול מדרגות בניין העירייה, מתחת לשלט עליו נכתב "לזכר אחיותינו, נשים נלחמות בחזרה" (In memory of our sisters, women fight back). האמניות יצרו את הפרפורמנס, הפעולה והדימויים על מנת לעורר עניין תקשורתי-טלוויזיוני גדול ככל הניתן. כשכיסוי התקשורתי זה הושג הן הצליחו להשתמש במדיה כדי לבקר את עצמה - מה שהעצים את ההשפעה של עבודת אמנות הפרפורמנס הזו הרבה מעבר לקהילה הפמיניסטית וצרכני האמנות הרגילים. משתתפות מ"בניין הנשים" (woman's building), מוקד מענה טלפוני לנפגעות אונס וחברי מועצת העיר הצטרפו לקהילה הפמיניסטית ולמשפחות הקורבנות ביצירת מופע ציבורי חדש של זעם ואבל. לייסי וליבוביץ' ייסדו את "אריאדנה" (ariadne): רשת אמנותית-חברתית הפועלת כקבוצה שיתופית המקדמת הזדמנויות ליצירת עבודות אמנות ופרויקטים חינוכיים המבוססים על קהילתית משותפת[6] באמצע שנות השבעים לייסי אצרה את התערוכה הראשונה שעסקה באמנות פרפורמנס נשית בגלריית womanspace ב"בניין הנשים".ב-1981 לייסי שיתפה פעולה עם סוזן הילר (אנ') באצירת התערוכה "נחשוב על שם כשניפגש: אמניות פרפורמנס מלונדון ולוס אנג'לס" (We'll Think of a Title When We Meet: Women Performance Artists from London and Los Angeles) בפרנקלין פורנאס (Franklin Furnace), חלל אמנות אלטרנטיבי ידוע שנוסד ב-1976 על ידי מרתה וילסון[7].

לייסי פיתחה עבודות פרפורמנס רבות במקומות שונים ברחבי העולם, כשהיא מתרכזת בעיקר בנושאים של גזע, מעמד ושוויון זכויות בין המינים. החל מתחילת שנות האלפיים היא החלה לעבד מחדש עבודות פרפורמנס מוקדמות שלה, בין השאר את WACK! Art and the Feminist Revolution, כשכל עיבוד מחודש לוקח מתייחס לחלל בו הוא מוצג ולמטרות השונות והרלוונטיות לתקופה ולמקום. ב-2012 היא עיבדה מחדש פרפורמנס מ-1977 עבור פסטיבל הפרפורמנס The Getty Pacific Standard Time Performance Festival. "שלושה שבועות בינואר" היה פרפורמנס שמחה כנגד אונס והתבסס על פרויקט הדגל שלה מ-1977. הפעם המפה הוצבה במקום בולט במתחם בניין המשטרה הראשי של לוס אנג'לס.

ביחד עם שרון אלן היא יצרה את העבודה "לחישה, הגלים, הרוח" (Whisper, the Waves, the Wind) ב-1984, שהיוותה את שיאו של "פרויקט הלחישה", סדרת אירועים שהתרחשו במשך שנה ושמו תחת אור הזרקורים את הצרכים המיוחדים של נשים מבוגרות. "אני מתעניינת במיתולוגיה האופפת נשים מבוגרות יותר" לייסי ענתה כשנשאלה בראיון על עבודותיה, "בדרך בה הן מנושלות מכוחן בתרבות שלנו. אני רוצה לעזור להן להתגבר על מכשולים המוצבים בדרכן על ידי דעות קדומות, על ידי הצבירה של עושר וכוח. אני רוצה לטעון אותן בכוחות מחודשים והגעתי להבנה כמה הים יכול להיות האתר המושלם למשימה זו. במחזוריות שלו, בין אם יבינו את העבודה ובין אם לא, אני חושבת שאנשים יתחברו לתחושת המחזוריות המתקיימת בתודעה המטריארכלית"[8]. בבוקר הפרפורמנס קבוצה של 154 נשים מבוגרות (בגילאי 65 עד 99) מקבוצות אתניות שונות, כולן לבושות בלבן, נעו באיטיות מן המדרגות לחוף הים הרחב שנפרש למרגלותיהן. הן ישבו בקבוצות של ארבע לצד שולחנות מכוסים לבן לאורך שני חופים צמודים בלה-הויאה (La Jolla). השיחה נסובה מסביב למספר נושאים שנבחרו מבעוד מועד וכללו את מחשבותיהן סביב השינויים הגופניים הכרוכים בהזדקנות, הכנות למוות, אובדן, התנועה לחירות האישה ועצות שהיו נותנות לנשים צעירות יותר. "הקהל צפה במיצג מן המצוק שמעל החוף, כך שיכל לשמוע בליל של קולות נשיים ושברי שיחות שבקעו מן הרמקולים אחרי שנערכו על ידי המלחינה סוזן סטון[9] מלחישות הנשים על החוף עד לזעקתן מול בניין העירייה, יצירתה של סוזן לייסי היא כמו אלכימיה או גירוש שדים, כמו חגיגה וכמו הוקעה"[10] כותבת מרגוט מיפין בראיון שערכה עם סוזן לייסי לקראת הפרפורמנס. ביום האם ב 10 במאי 1987 יצרה לייסי יצירה בת שעה אחת המכונה Crystal Quilt (שמיכת טלאים מקריסטל) שהיוותה עבודת המשך ליצירתה "לחישה, הגלים, הרוח". הפעם, איפוא, הייתה היצירה ממוקמת בתוך בניין המכונה Crystal Court (חלל המשמש לרוב כקיוסק או קפה) הממוקם במרכז IDS במיניאפוליס, בנין שתוכנן על ידי פיליפ ג'ונסון וג'ון בורגיי. Crystal Quilt היה הפרויקט האפתני והמורכב ביותר של לייסי בשנות ה-80[11]. היצירה הציגה כ-430[12] נשים מבוגרות שצולמו במרכז IDS ושודרו בשידור חי בPBS . בשידור שוחחו הנשים על חייהן בעת שעמלו על שמיכת טלאים ענקית[13]. כ-3000 איש צפו בפרפורמנס. לייסי מאמינה שעבודותיה לא יכולה להיות משוחזרות (במובן של להעלותן מחדש) מכיוון שהן תמיד מגיבות לזמן ומקום ספציפיים. אולם היות שנושאים רבים נשארים רלוונטיים, העבודות יכולות 'להחשב מחדש' בהקשרים חדשים. כמו Crystal Quilt, גם Silver Action עוסק בנשים מבוגרות. זוהי יצירה מחודשת שהוצגה בחניכת חלל חדש המיועד למייצגים בטייט מודרן בשם .Silver Action הוצג בחודש פברואר בשנת 2013 בטייט מודרן. ביצירה כ-400 נשים בנות 60 ומעלה שוחחו על נושאים הקשורים לאקטיביזם וזכיות נשים: פעילות העבר, העתיד ואיך השתנו עמדותיהן כשהלכו ובגרו. בין 1991 ל-2001 ביימה לייסי את פרויקטי אוקלנד, סדרה של מיצגים קהילתיים בשיתוף חברי קבוצת - TEAM - Teens, Educators, Artists, Media Makers

פרויקטי אוקלנד שמו להם למטרה לערב צעירים מאוקלנד שבקליפורניה בשיחה העוסקת באלימות משטרתית, אי-צדק חברתי, חינוך, ונושאים חברתיים אחרים. המשתתפים לא הופיעו במובן המסורתי של המונח, אלא שיקפו סטריאוטיפים חברתיים בהם הבחינו עבור הקהילה שלהם[14].

עבודתה של סוזן לייסי "בין הדלת והרחוב" במוזיאון ברוקלין, ניו יורק, 2013

הגג עולה בלהבות (The Roof is On Fire) הוא פרויקט שארך שנתיים (1993–1994) בו לייסי ושותפים פיתחו שיעורים שעסקו בשקיפות, נראות וכלים ביקורתיים בתקשורת שהיו מיועדים לבני נוער מאוקלנד. הסדנאות סוכמו בערב אחד של פרפורמנס. במהלך הפרפורמנס יותר מ-200 בני נוער שוחחו ביניהם בעודם יושבים בתוך מכוניות על גג חניון על נושאים כמו גזענות, מגדר וחוסר שוויון. הצופים הוזמנו לשוטט בין המכוניות ולהאזין לשיחות מבלי להשתתף בהם. הסטודנטים שהוכשרו ביצירה עצמאית במדיה הפיקו סרט דקומנטרי על הפרפורמנס שהגיע לחשיפה בערוצי הטלוויזיה הנפוצים ביותר[15]. ב-2012 לייסי שנתה את העבודה המוקדמת שלה מ-1977 - שלושה שבועות במאי, לפרויקט חדש הנקרא "שלושה שבועות בינואר" ( Three Weeks in January ) שהמשיך את הדיאלוג על אונס בלוס אנג'לס. העבודה כללה פרזנטציות, שיחות ואת הפרפורמנס "מספרים אונס" - Storying Rape. הפרפורמנס פותח ב-2012 לביאנלה בליברפול לStorying Rape: Shame ends here בה לייסי יוזמת שיח ציבורי בעיר הבריטית על אלימות מינית, חינוך ומניעה[16]. באוקטובר 2013 לייסי ארגנה שיחות בין נשים על מדרגות המבואה של פרויקט השיכון פארק פלייס בברוקלין, ניו-יורק כחלק מהעבודה "בין הדלת והרחוב" ו"פרויקטרחוב" - Between the Door, StreetProject . ביצירה, שהופקה על ידי המרכז לאמנות פמיניסטית על שם אליזבת סאקלר במוזיאון ברוקלין, הזמינה לייסי 360 נשים לשבת על המדרגות המובילות לבניין ולשוחח על נושאים הקשורים למגדר בעוד העוברים והשבים מאזינים לשיחותיהן[17].

כתיבה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לייסי היא העורכת של "מיפוי שטח: ז'אנרים חדשים באמנות ציבורית", אנתולוגיית מאמרים העוסקים בהשפעת אמנות הפרפורמנס על המרחב הציבורי[18][19]. כמו כן כתבה מאמרים העוסקים באמנות הפרפורמנס[20]. לייסי מרבה לכתוב על עבודותיה - החל משלבי התוכנית, תיאור היצירות וניתוחן. היא גם קידמה בכתיבתה אמנות חברתית, כתבה על הקשר בין אמנות ומעורבות חברתית, וערערה על הגבולות המפרידים בין אמנות גבוהה ומעורבות בתרבות פופולרית. ספרה כולל כשלושים טקסטים שכתבה החל משנת 1974, המציעים מבט אינטימי על התפתחות האמנות הפמיניסטית, הקונצפטואלית, ואמנות המיצג מראשית התהוותן[21]. בהקדמה לספר, חוקרת האמנות מוירה רוט סוקרת את יצירתה וכתיבתה של לייסי. באפילוג, תאורטיקנית התרבות קרסטין מאי ממקמת את יצירתה של לייסי בהקשר של פרקרטיקות עכשוויות של אמנות במרחב הציבורי.

אקדמיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לייסי החזיקה במספר משרות במוסדות אקדמיים הקשורים לאמנות. היא הייתה דיקנית האמנות החזותית במכללה לאמנות של קליפורניה (California College of the Arts) בין 1987-1997[22]. לייסי הייתה חברה בקבוצת המרצים שייסדו את אוניברסיטת מדינת קליפורניה במפרץ מונטריי ( California State University, Monterey Bay) בה היא ייסדה את המרכז לאמנות חזותית וחיים ציבוריים. בין 2002 ל-2006 היא ניהלה את המחלקה לאמנות חזותית במכללת אוטיס לאמנות ועיצוב (Otis College of Art and Design) וב-2006 תכננה ויצרה את התוכנית לתואר שני באמנות בפרקטיקה במרחב הציבורי[23].

הכרה ציבורית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לייסי זכתה במספר רב של פרסים ומלגות, בהם: National Endowment for the Arts, עמיתת גוגנהיים (Guggenheim fellowship) ועמיתה בין לאומית של ליילה וולאס (Lila Wallace international fellowship)[24]. היא הייתה הזוכה הראשונה בפרס לאמנות ציבורית ודיאלוג ב-2009 (Public Art Dialogue Annual Award)[25]. בשנת 2010 היא קיבלה את פרס המפעל חיים היוקרתי המוענק על ידי ארגון בית הספר לאמנות בארצות הברית (College Art Association)[26][27] וב-2012 פרס מפעל חיים מארגון לאמנות נשים. ב-2015 לייסי הפכה לעמיתה של Blade of Grass.

אוספים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבודותיה של לייסי נמצאות במוזיאונים ובמוסדות רבים בעולם. Prostitution Notes באוסף של המוזיאון לאמנות עכשווית בלוס אנג'לס (LACMA), בטייט מודרן בלונדון ניתן למצוא את The Crystal Quilt וב-2012 מוזיאון האמר (Hammer) רכש את הסדרה "שלושה שבועות במאי".

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Suzanne Lacy. "Home". Artist Resource Center. Suzanne Lacy. Retrieved 2009-10-22.
  2. ^ "Noted Artist, Author Suzanne Lacy to Give Talk at University of Virginia April 23". UVA Today. University of Virginia. 2008-04-14. Retrieved 2009-10-22.
  3. ^ http://wcageorgia.blogspot.com/2012/01/press-release-for-2012-wca-lifetime.html
  4. ^ David Ng (December 12, 2012), Hammer Museum acquires by Suzanne Lacy Los Angeles Times.
  5. ^ Wolverton, Terry (2002). Insurgent Muse: Life and Art at The Woman's Building (First ed.). San Francisco: City Lights. p. 100.
  6. ^ .Lacy, Suzanne. [http://"In%20Mourning%20and%20In%20Rage%20(1977)%20Suzanne%20Lacy%20and%20Leslie%20Labowitz" http://www.suzannelacy.com/early-works/#/in-mourning-and-in-rage-1977/]. suzannelacy.com. Retrieved 5 February 2015.
  7. ^ Gaulke, Cheri and Laurel Klick, eds (2012). Feminist Art Workers: A History. Los Angeles: OTIS College of Art and Design. ISBN 978-1468050646.
  8. ^ Welsh, Anne Marie (March 25, 1984). "Arts Writer". Union-Tribune Publishing Co.
  9. ^ Lacy, Suzanne (2010). Leaving Art (first ed.). Durham and London 2010: Duke University Press. p. xxviii.
  10. ^ Mifflin, Margot. "From A Whisper To A Shout, Suzanne Lacy Talks About Art As A Network for Women's Voices". High Performance 7 (26): 38–41.
  11. ^ Lacy, Suzanne (2010). Leaving Art (first ed.). Durham and London: Duke University Press. pp. xxviiii – xxx.
  12. ^ Cohen-Cruz, Jan (1998). Radical street performance: an international anthology. New York, NY: Routledge. p. xx. ISBN 0-415-15231-3. Retrieved 2009-10-22.
  13. ^ "Making the Crystal Quilt". vdb.org. Video Data Bank. Retrieved 2009-10-22.
  14. ^ Gogarty, Larne Abse. "Performance as a Rehearsal for Revolution: http://www.suzannelacy.com/the-oakland-projects/ through the lens of the Paterson Strike Pageant". historicalmaterialism.org. Retrieved 5 February 2015.
  15. ^ "The Oakland Projects (1991-2001) Б─■ SUZANNE LACY". Suzannelacy.com. Retrieved 2015-03-08.
  16. ^ "Storying Rape". Threeweeksinjanuary.org. Retrieved 2015-03-08.
  17. ^ Carol Kino (October 10, 2013), When Talking Makes the Art Happen: Suzanne Lacy and Hundreds of Women Take to the Stoops The New York Times.
  18. ^ Lacy, Suzanne (1995). Mapping the terrain: new genre public art. Indiana University. ISBN 0-941920-30-5. Retrieved 2009-10-22.
  19. ^ Katy Deepwell 'Suzanne Lacy: New Genre Public Art' vol.4 July 1999 n.paradoxa: international feminist art journal pp.25-33
  20. ^ "https://www.cla.purdue.edu/waaw/cohn/Artists/Lacybiblio.html". Nature, Culture, Public Space. Women Artists of the American West. Retrieved 2009-10-22.
  21. ^ Leaving Art: Writings on Performance, Politics, and Publics, 1974-2007
  22. ^ "Sept 2002 - Inter-networking". Otis Alumni Newsletter. Retrieved 2009-10-22.
  23. ^ "Digification :: Graduate Public Practice Portfolio". Otis College of Art and Design. Digication, Inc. Retrieved 2009-10-22.
  24. ^ "Biography". Nature, Culture, Public Space. Women Artists of the American West. Retrieved October 8, 2012.
  25. ^ "Annual Award". Public Art Dialogue. Retrieved October 8, 2012.
  26. ^ "CAA Announces 2010 Awards for Distinction". http://www.collegeart.org/news/2010/01/08/caa-announces-2010-awards-for-distinction/. College Art Association. Retrieved October 8, 2012.
  27. ^ "Press Release for the 2012 WCA Lifetime Achievement Awards". Women's Caucus for Art, Georgia blog. Retrieved October 8, 2012.
ערך זה הוא יתום, כלומר אין ערכים בוויקיפדיה שמקשרים אליו. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולקשר אליו מכמה מהערכים שמכילים את המונח "סוזן לייסי".
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=סוזן_לייסי&oldid=36320086"