לדלג לתוכן

תסמונת שגרן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף תסמונת סיוגרן)
תסמונת שגרן
תחום אימונולוגיה עריכת הנתון בוויקינתונים
גורם אוטואימוני עריכת הנתון בוויקינתונים
תסמינים פה יבש, xerophthalmia עריכת הנתון בוויקינתונים
טיפול חומצה אלפא-לינולנית עריכת הנתון בוויקינתונים
קישורים ומאגרי מידע
eMedicine 332125 עריכת הנתון בוויקינתונים
MeSH D012859
סיווגים
ICD-11 4A43.2 עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

תסמונת שֶגרֶן (נפוץ גם הכתיב תסמונת סיוגרן; באנגלית: Sjögren's syndrome; קרויה גם תסמונות סיקה או מחלת מיקוליץ) היא מחלה אוטואימונית הפוגעת בבלוטות רוק ודמעות בעיקר ומאופיינת בתחושות של יובש בפה ובעיניים וכן תלונות נוספות הקשורות למעורבות איברים אחרים בגוף (כשליש מהחולים הם בעלי הסתמנויות סיסטמיות). סיבוך משמעותי של המחלה הוא התפתחות של לימפומה. המחלה היא כרונית, מתפתחת באיטיות, כשיכולות לחלוף מספר שנים מהסימפטומים ההתחלתיים ועד הסתמנות קלינית מלאה של המחלה. המחלה תוקפת בשכיחות גבוהה יותר נשים בגיל העמידה, למרות שניתן למצוא את המחלה בכל שכבות הגיל. המחלה יכולה להיות ראשונית (primary) או שניונית, כלומר מתפתחת באופן שניוני למחלות אחרות. למשל, עד 30% מן החולים במחלות ראומטיות שונות, חולים בשגרן שניוני. המחלה קרויה על שם רופא העיניים השוודי הנריק שגרן (1899–1986), שהיה הראשון שתיאר אותה.

המחלה מאופיינת בחדירה והסננה של לימפוציטים רבים לבלוטות אקסוקריניות (בלוטות הפרשה) וכן פעילות מוגברת של לימפוציטים מסוג B. סרום של חולים מכיל לרוב נוגדנים הקרויים anti-Ro ו-anti-La, ונוגדנים נוספים כגון ראומטואיד פקטור, נוגדנים לחלבונים המצויים בבלוטות (אלפא פודרין) ועוד.

נמצא כי תאים אפיתליאליים מסוימים, (ductal ,acinar) משחקים תפקיד מרכזי בהתפתחות הנזק האוטואימוני. הם מבטאים מולקולות מסוימות וסיגנלים החיוניים לשפעול של לימפוציטים, וכן מייצרים ציטוקינים דלקתיים וכימוקינים המשהים את פעולת הנגעים הנגרמים בבלוטות וכן מבטאים רצפטורים מסוימים המביאים לתגובה האוטואימונית. הסיבה לשפעול של אותם תאי אפיתל היא כנראה זיהום עיקש של וירוסי מעיים (ככל הנראה זנים של קוקסקי-וירוס).

מבחינה גנטית נמצא ביטוי לאלל מסוים הקשור למחלה - HLA DQA1*0501.

תסמינים קליניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שתי התלונות העיקריות קשורות למחלה. האחת, יובש בפה (קסרוסטומיה) המתבטא בקושי לבלוע אוכל יבש, תחושת שרפה, קושי בהרכבת תותבות ובדיבור לאורך זמן. השנייה, יובש בעיניים, קרי תחושת חול בעיניים, ירידה בדמעת, עקצוץ ואודם וכן כיבים בקרנית ובלחמית העין.

תופעות קליניות נוספות:

  • הגדלה של בלוטות הרוק (כגון בלוטת הפרוטיד) מתרחשת אצל כשני שלישים מהחולים במחלה הראשונית, אולם אינה נפוצה אצל חולים בשגרן שניוני.
  • לעיתים יש מעורבות של בלוטות הפרשה נוספות במורד קנה הנשימה. זה בא לידי ביטוי למשל ביובש באף, בגרון ובקנה הנשימה, וכן הפחתת הפרשה בבלוטות שונות לאורך מערכת העיכול (ולעיתים גם יובש בנרתיק וכתוצאה מכך כאב בזמן קיום יחסי מין).

אצל שליש מהחולים יש תופעות סיסטמיות:

  • כאבי מפרקים
  • תופעת ריינו באצבעות הידיים
  • תיתכן פגיעה בריאות (אם כי ללא חשיבות קלינית)
  • פגיעה בכליות עלולה להביא ליצירה של אבנים בדרכי השתן כתוצאה מחומציות יתר
  • אצל מחצית מן החולים יש אובדן שמיעה סנסו-נוירונלי (מקושר לנוכחות של נוגדנים לקרדיוליפין)
  • פגיעות נוספות, כגון וסקוליטיס, מעורבות כבדית והגדלה של הטחול
  • לימפומה - לרוב, מופיעה מאוחר יותר במהלך המחלה. גורמי המנבאים התפתחות של לימפומה כוללים הגדלה של בלוטת הפרוטיד, ירידה ברמות המשלים C4, ירידה במספר תאי הדם הלבנים (לויקופניה) פריחה מסוג פורפורה, וקריוגלובולינמיה. מרבית הלימפומות הן של תאי B והן מערבות איברים אקסטרה-נודליים (כלומר, לא את קשריות הלימפה). הטיפול בלימפומה כאמור כולל טיפול במשלב כימותרפי CHOP יחד עם anti CD 20.

אבחנת המחלה מתבצעת בהתאם לקריטריונים המחודשים שהתפרסמו על ידי ה-European American study group. קריטריונים אלו כוללים הן מאפיינים קליניים והן מאפיינים סרולוגיים והיסטופתולוגיים.

קריטריונים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. תסמיני עיניים. תסמינים אלו צריכים לכלול לפחות אחד מהבאים: עיניים יבשות מעל 3 חודשים, תחושת חול בעיניים ויובש, שימוש בטיפות עיניים מעל 3 פעמים ביום.
  2. תסמינים הקשורים בפה, ולפחות אחד מהבאים: תחושה של פה יבש מעל 3 חודשים, בלוטות רוק נפוחות במבוגרים, שתייה מרובה של נוזלים כדי להקל על יובש בפה.
  3. עדות למעורבות של העיניים הבאה לידי ביטוי בבדיקת עיניים כגון צביעת עיניים, מבחן שירמר I ועוד.
  4. עדות בהיסטולוגיה למעורבות של בלוטות רוק עם לימפוציטים וסיאלואדניטיס.
  5. עדות למעורבות של בלוטות רוק על ידי ביצוע מבחנים אובייקטיביים, כגון סיאלוגרפיה או סינטיגרפיה.
  6. נוגדנים ל-RO ול-LA.

יש צורך בלפחות 4 מתוך 6 הקריטריונים הללו (כשאחד מהם כולל את הקריטריון השישי או החמישי), או שלושה קריטריונים חיוביים מתוך 4 הקריטריונים המסווגים כ-3, 4, 5, 6) על מנת לאבחן את מחלת שגרן כמחלה ראשונית. במידה וחושדים במחלה זו כמחלה שניונית יש צורך במספר מופחת של קריטריונים (למשל, קריטריון 1 או 2 יחד עם שני קריטריונים מ-3, 4, 5).

קריטריונים אלו אינם חלים על חולים שיש להם במקביל הפטיטיס C, איידס, לימפומה, סרקואידוזיס ומחלות מסוימות אחרות, מאחר שאלו דומות בהסתמנות הקלינית שלהן למחלת שגרן.

הטיפול מתחלק בין טיפול בבעיה הקיימת בבלוטות עצמן (רוק, דמעות, הגדלת בלוטת הרוק), כאשר במידה וקיימות בעיות נוספות (כליה, ווסקוליטיס, כאבי מפרקים), אזי יתקיים טיפול בהן בנוסף.

  • טיפול בעיניים יבשות כולל הימנעות מאזורים יבשים, הימנעות משימוש בתרופות שעלולות לגרום ליובש בעין כגון תרופות אנטי-כולינרגיות, תרופות אנטי-דיכאוניות מסוימות, משתנים ועוד. כמו כן שימוש בטיפות שגורמות ללחות בעין, הגברת הפרשת דמעות על ידי מתן תרופות כגון פילוקרפין.
  • טיפול ביובש בפה דומה לטיפול בעיניים יבשות, וכולל יצירת לחות קבועה על ידי שימוש במים, טיפול בפטרת הפה במידה וקיימת לאור היובש ושימוש בתרופות המגבירות את ההפרשה מבלוטות הרוק.
  • טיפול בהגדלת בלוטות הרוק (הפרוטיד) כולל טיפול מקומי להקלה, שימוש באנטיביוטיקה במקרי זיהום ומשככי כאבים, ושלילת לימפומה.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא תסמונת שגרן בוויקישיתוף

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.