תסמונת זיכרון שווא

תסמונת זיכרון שווא (נקרא גם: תסמונת זיכרון שגוי) הוא מצב בו זהותו של אדם ויחסיו עם הסביבה מושפעים מזיכרונות שהוא מאמין בנכונותם אך לא קרו במציאות. קיומה של התסמונת נתון במחלוקת והיא אינה מוכרת כאבחנה פסיכיאטרית, אך בתחום חקר המוח מוסכם כי זיכרונות ניתנים לשינוי ואינם בהכרח משקפים נאמנה את המציאות.

התומכים בקיומה של התסמונת טוענים כי זיכרונות שווא ניתנים להשתלה באמצעות שיטות פסיכותרפויטיות העוסקות ב"העלאת זיכרונות טראומטיים מודחקים למודעות".

היסטוריה

התיזה התפתחה החל משנות ה-90 בקרב פסיכולוגים ופסיכיאטרים, ובעקבותיהם משפטנים. ראשיתה בהקמת ארגון "הקרן לתסמונת זיכרון שווא" (FMSF) בארצות הברית, ב-1992. הקרן הוקמה על ידי בני הזוג ד"ר פמלה פרייד (פסיכולוגית) וד"ר פיטר פרייד (מתמטיקאי) לאחר שבתם, ג'ניפר פרייד, פסיכולוגית גם היא, ניתקה את קשריה עמם והאשימה את אביה בהתעללות מינית בילדותה, בעקבות זיכרונות שעלו בטיפול שעברה. טענות אלה הוכחשו בתוקף על ידי שני בני הזוג, שטבעו את המושגים תסמונת זיכרון שווא (False Memory Syndrome) וטיפול בשחזור זיכרון (Recovered Memory Therapy).

לקרן הצטרפו תוך שנים ספורות אלפי חברים מתחומי הרפואה, המשפטים, וחקר הזיכרון, והיא גייסה חוקרים בתחומים אלה למתן הגנה משפטית לנאשמים שהטענות נגדם התבססו על זיכרונות שהועלו בטיפולים פסיכותרפיים. הקרן גם עמדה מאחורי תביעות נגדיות המוגשות בביהמ"ש בארצות הברית. בתחילת פעולתה הועלתה על ה-FMSF ביקורת נוקבת בטענה שהיא תורמת לטיוח של מקרי התעללות בילדים וגילוי עריות. עם זאת, בשנים שלאחר הקמתה, חל שינוי ניכר במגמות הדיווח על סיפורי התעללות בעיתונות האמריקנית, שלפני כן נטו לתת אמון מוחלט בדיווחים של קורבנות, גם אם התבססו על שיטות תרפיה מוטלות בספק; הרעיון של זיכרונות שווא והאשמות בלתי מבוססות נתפס כחלופה לגיטימית לרעיון של שחזור זיכרונות מודחקים.

ה-FMSF הפסיקה את פעולתה בסוף 2019.

טענות ומחקרים

התיזה המרכזית של תומכי התסמונת היא כי טיפולים הכוללים שימוש בשיטות כגון היפנוזה, שילוב תרופות הרגעה, דמיון מודרך, פירוש חלומות ועוד, על ידי מטפלים המאמינים כי מטופליהם סובלים מזיכרון מודחק, יכולים ליצור זיכרונות שווא. זיכרונות אלה יכולים להיות משמעותיים כך שהמטופלים יהיו משוכנעים לחלוטין בנכונותם, יפתחו רגשות עמוקים הקשורים אליהם ושינויים התנהגותיים וחברתיים כתוצאה מהם, עד כדי ניתוק קשרים ויצירת נטיות אובדניות.

אחת מהחוקרות העיקריות בתחום היא הפסיכולוגית האמריקנית אליזבת לופטוס, פסיכולוגית חוקרת ומרצה בכירה באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס. לופטוס כתבה 22 ספרים ופרסמה יותר מ-400 מאמרים מדעיים. היא אף מופיעה כעדת הגנה במשפטים פליליים המבוססים על זיכרון מודחק של אירועים טראומטיים מהילדות של הקורבן. במחקרים שערכה לופטוס השתתפו כ-25 אלף נבדקים, וממצאיהם הראו כי ניתן לשתול זיכרונות ולהשפיע על זיכרונות קיימים ובכך לחזק רגשות הקשורים אליהם. מחקרה המרכזי בתחום הוא "אבודים בקניון", במסגרתו מספרים לנבדקים ארבע חוויות טראומטיות מהילדות, ששלוש מהן דווחו על ידי הוריהם, ואחת נוספת, הליכה לאיבוד בקניון הומה, בדויה. ממצאי המחקר העלו פרדיגמה חדשה על איך נבנה ומתארגן הזיכרון במוחם של אנשים. 25% מהנבדקים "נזכרו" שהלכו לאיבוד בקניון וסיפקו פרטים נוספים שחיזקו לכאורה את הסיפור.

חוקרים אחרים חזרו על מחקרה של לופטוס תוך שכלול השיטות וקיבלו תוצאות מובהקות אף יותר: 50% מהאנשים האמינו שחוויות בדויות שסופרו אכן קרו להם.

האפשרות של יצירת זיכרונות כוזבים בהשפעה חיצונית מקובלת כיום על רוב החוקרים, והרעיון של שחזור זיכרונות אירועים טראומטיים כחלק מטיפול נחשב כיום למוטל בספק בארגונים מקצועיים מרכזיים בתחום בריאות הנפש. טיפולים המתמקדים בשחזור זיכרונות מודחקים הם בסיס לתביעות משפטיות ברחבי העולם.

מחלוקת

שאלת קיומה של התסמונת נתונה במחלוקת השזורה עם המחלוקת לגבי זיכרון מודחק. קיימת התאמה מסוימת בין התומכים בקיומה של תסמונת זיכרון שווא לבין השוללים קיומם של זיכרונות מודחקים, ולהפך.

מבקרי התיזה מעלים ספק בתקפות הניסויים של לופטוס ודומיהם, בטענה שהספרות המדעית אינה מעלה כל ממצא שיתקף את הטענה, בהבאת מחקרים נוגדים, וכן בטענה כי השתלת סיפור קצר כמו הליכה לאיבוד בקניון אפשרית, בשונה מהטענה כי אפשר להשתיל רצף זיכרונות של מסכת התעללות פיזי, מינית ונפשית ארוכת שנים. נטען כי הפופולריות של רעיון זיכרונות השווא פוגמת בהשגים של החברה המודרנית בהכרה בהתעללות מינית בילדים ואף בפגיעות בקבוצות מוחלשות אחרות.

התסמונת אינה מוכרת כאבחנה במדריך הפסיכיאטרי האמריקאי (DSM-5), אך בספר הלימוד המקובל בתחום הפסיכיאטריה, Synopsis of Psychiatry, מצוינת המחלוקת אודות יכולת ההסתמכות על עדות יחידה שמקורה בזיכרון משוחזר הנתון להשפעת המטפל ההיפנוטי או פסיכותרפי שמטרתו לשחזר זיכרונות שהודחקו.

בפסיקה בישראל

בפרשות פליליות של גילוי עריות במשפחה, בהן ההאשמות נשענות בעיקרן על עדות מאוחרות של קטין או קטינה, עלו טענות הגנה לפיהן גם אם המתלונן אכן מאמין בעדותו, ייתכן שהוא סובל מהתסמונת וזוכר אירועים שכלל לא אירעו, אך הושתלו בידי מטפלים או קרובים. טענות אלו התגברו בעקבות הארכת תקופת ההתיישנות על עבירות מין בקטינים. במספר מקרים הכריע בית המשפט לפי טענות אלה וזיכה את הנאשמים.

פסיקות נודעות בישראל כוללות:

• בעניין פלוני (ע"פ 9969/01 פלוני נ' מדינת ישראל) נטען לראשונה כי ההסבר לתלונתה של המתלוננת נעוץ בהשפעתה של אימה אשר "שתלה" את זיכרון ההתעללות בראשה. ביהמ"ש דחה את הטענה בקבעו שהטענות לגבי זיכרונות שווא נוגעים למקרים בהם מטפלים לא זהירים משתילים זיכרונות שווא, בעוד בנסיבות העניין הקרבן הגיעה למטפל עם הסוד שלא היה ידוע למטפל או לאימה של המתלוננת.
• בעניין פלוני אחר (תפ"ח (ת"א) 1035/03) דובר על היזכרות שעלתה בגיל 23, לאחר חלום, כ-12 שנים מאז סיום ביצוע העבירות. אולם, למרות הדיון בטענת "זיכרון מושתל", ביהמ"ש קבע כי בשלב זה אין הטענה מגובה בחוות דעת מומחים ולא נערך דיון מעמיק במשמעותה, אך היא משמשת נדבך ראייתי.
• בעניין פלוני נוסף (ע"פ 420/09 פלוני נ' מדינת ישראל), עלתה הטענה בשלישית, כשהיא נתמכת בחוות דעת פסיכיאטרית, אך נדחתה בטענה שהיא סותרת עדויות אחרות ואת קו ההגנה הראשוני.
• בעניין פלוני (תפ"ח (ת"א) 1027/05) נדון ערעורו של אב שהורשע באונס בתו. זיכרון האונס עלה לתודעתה בגיל 23 בעקבות ניסיון לאונס על ידי חבר של אבי המתלוננת. בביהמ"ש העליון, קבע השופט עמית כמה פרמטרים שעל ביהמ"ש לבחון בבואו להכריע בתיקים דומים: מטרת ההליך הטיפולי, מהות הסוגסטיה, תיעוד הטיפול, הכשרתו ומקצועיותו של המטפל, עדויות מומחים מטעם הצדדים וקיומן או העדרן של ראיות תומכות. לבסוף קבע השופט כי יש לזכות את הנאשם בשל הספק שנוצר מכמה נימוקים, ובהם "הרשעתו של המערער בבית המשפט קמא מושתת בעיקרה על עדותה של המתלוננת המבוססת על זיכרונותיה המודחקים, כמעט ללא ראיות חיצוניות מחזקות".
• באוגוסט 2012 בית המשפט העליון בישראל זיכה סב שהורשע באונס שיטתי של נכדתו. טענת ההגנה הייתה שייתכן ומדובר בזיכרונות שווא של המתלוננת.

קישורים חיצוניים

• גיל גרינגרוז, פוסטים על זיכרונות שווא, בלוג "הומו סאפיינס"
• אלי זומר, טראומה בגיל הילדות, אבדן זיכרון וחשיפה מושהית (אורכב 13.11.2010 בארכיון Wayback Machine), נייר עמדה שהוגש למועצה הלאומית לשלום הילד בסוגיית שינוי חוק ההתיישנות ביחס לעבירות של התעללות בילדים, מאי 1994
• נדב גבאי, "תסמונת הזיכרון השגוי" – מתי דעה הופכת לאסכולה?, רפואה ומשפט, גיליון 46, יולי 2012 נמצא בתאריך 26 בפברואר 2017, בארכיון האינטרנט
• החוג לתסמונת הזיכרון הכוזב, "ילדות ביעותים וזיכרון תעתועים". אתר מקיף על התופעה, 2014.
• תסמונת זיכרון שווא, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)