תלת-חתרית

דגם של תלת-חתרית יוונית

תלת-חַתְרִית (גם טריארה או טרירמה; ביוונית: τριήρης, טְריאֵרֵס; ובלטינית: Triremis, טְרירֵמיס) הייתה ספינת מלחמה ים-תיכונית בעת העתיקה. ספינה זו, שהייתה ספינת מלחמה נפוצה בציי הים התיכון במאות ה-5 וה-4 לפנה"ס, היא סוג של גליאה – ספינה המונעת בעזרת משוטים. המצאת התלת-חתרית מיוחסת לפיניקים, אך היא ידועה בעיקר ככלי השיט המלחמתי של ערי המדינה ביוון.

המספר "שלוש" בשם היווני והלטיני מתייחס למספר החותרים ב"יחידת החתירה". ספינה זו הייתה בעלת שלוש שורות משוטים, זו מעל זו, ובכל אחד מן המשוטים אחז חותר יחיד. יחידת החתירה מנתה אפוא שלושה חותרים - אחד במפלס עליון, אחד במפלס אמצעי ואחד במפלס תחתון. אוניות גדולות ממנה היו אף הן תלת-חתריות, אך בכל משוט אחז יותר מחותר אחד.

השם העברי המודרני "תלת-חתרית", כמו השם האנגלי המודרני Trireme, אינו מבחין בין "טריארס" יוונית ל"טרירמיס" רומית, אף שהיו הבדלים ביניהן. המבקשים לדייק משתמשים בשמות הלועזיים בלבושם העברי: "טריארה" ו-"טרירמה". את המונח "חתרית" חידש ההיסטוריון הימי מאיר שָׂשׂ.

תלת-חתרית וספינות מלחמה אחרות

תלת-חתריות קדומות, מן התקופה הקלאסית, התפתחו מ"אוניית חמישים", סוג של גליאה שנקרא ביוונית "פנטקונטורוס" (πεντηκόντερος). הייתה זו ספינת מלחמה חד-טורית, כלומר בעלת שורת משוטים אחת, ובה 25 חותרים בכל צד. דו-טורית (διήρης ביוונית), שהייתה ספינת מלחמה בעלת שני טורי משוטים אחד מעל השני, נחשבת גם היא לסוג של גליאה שממנה התפתחה התלת-חתרית.

בתלת-חתריות סודרו החותרים כך שניתן היה להציב שלוש שורות של משוטים בכל צד, אחת מעל השנייה, עם חותר אחד למשוט. כדי למנוע מצב שבו החותרים בשורה העליונה מפריעים לחותרים שמתחתיהם, הושבו החותרים העליונים על מעין מרפסת הנקראת "מלברית", שבלטה החוצה מעל הלזבזת, החלק העליון של שולי הסירה. תלת-חתריות קדומות היו ספינות המלחמה הדומיננטיות בים התיכון מהמאה ה-5 לפנה"ס עד המאה ה-4 לפנה"ס. תלת-חתריות פיניקיות ויווניות החזיקו במעמד זה עד להופעת החמש-חתריות.

בצי הרומי היו הספינות העיקריות מעין תלת-חתריות קלות, שתפסו את מקומן של אוניות הצי הקדומות יותר, שנקראו ליבורניות. כמו הטריארות הקדומות יותר, גם הן היו ספינות מלחמה קלות, אך עם 150 חותרים בכל צד במקום 170, מוגנות מעט פחות, נושאות הרבה יותר חיילי צי על סיפונן ומותאמות פחות לניגוח. מכאן התפתח בימי הביניים דגם שנקרא דרומון.

תולדות התלת-חתרית

לא ברור מתי החל השימוש בתלת-חתרית, לא רק בגלל האזכורים החלקיים והפזורים שלה בכתבים היווניים העתיקים, כמו אצל הרודוטוס ותוקידידס, אלא גם בגלל תהליך התפתחותה שעדיין אינו מובן במלואו.

מוצאה

דו-טורית פיניקית, תבליט בארמון סנחריב בנינווה (שלט מ-705 עד 681 לפנה"ס)

מוצאה המדויק של התלת-חתרית אינו ידוע בוודאות, מאחר שהעדויות העומדות לרשותנו הן מקורות כתובים וציורים על שברי חרסים ותבליטים שקל לטעות בפירושם. ציורי ספינות דו-טוריות, עם ובלי מלברית, נפוצים בעיטורי כלי חרס מהמאה ה-8 לפנה"ס, אך רק בסופה של מאה זו ישנה התייחסות ראשונה בכתובים לספינות בעלות שלושה טורי משוטים.

תוקידידס מספר כי טריארות הוכנסו לשימוש ביוון על ידי הקורינתים באמצע המאה ה-7 לפנה"ס וכי אמינוקלס הקורינתי בנה ארבע אוניות שכאלה עבור אנשי סאמוס. אף שסופרים מאוחרים יותר, כמו פליניוס הצעיר ודיודורוס, הבינו מדבריו כאילו הטריארה הומצאה בעיר קורינתוס, קרוב לוודאי שמוצאן של התלת-חתריות הראשונות הוא בפיניקיה. תבליט מן המאה ה-8 לפנה"ס, הנמצא בארמון סנחריב אשר בנינווה בירת ממלכת אשור, מנציח את ציי צור וצידון ומציג לדעת חוקרים אחדים ספינות מלחמה דו-טוריות ותלת-חתריות החמושות באילי ניגוח. קלמנס מאלכסנדריה, מלומד נוצרי בן המאה ה-2 לספירה, שהסתמך על חיבורים קדומים, ייחס במישרין את המצאת התלת-חתרית לצידונים.

הפעלה ראשונה והתפתחות

הרודוטוס מציין שהמלך המצרי, פרעה נכו השני (אחד מפרעוני מצרים בשושלת ה-26; שלט מ-610 לפנה"ס עד 595 לפנה"ס) בנה תלת-חתריות במוצא הנילוס לשיט בים התיכון, ותלת-חתריות נוספות נבנו בים האדום לצורך הפלגה באוקיינוס ההודי. היסטוריונים מודרניים מטילים ספק בדברים אלה, שכן ייתכן שבמאה ה-5 לפנה"ס המושג "טריארה" שבו משתמש הרודוטוס ציין כל ספינת מלחמה, ללא קשר לסוג המדויק. ידוע כי לנכו השני היו קשרים קרובים עם יוון, ובמיוחד עם קורינתוס; ייתכן ששם למדו המצרים את תכנון התלת-חתריות, אם כי סביר יותר שלמדו את המלאכה מן הפיניקים, הקרובים יותר.

ידוע כי תלת-חתריות לא השתתפו בקרב ימי באופן מעשי עד לשנת 525 לפנה"ס. בשנה זו, לדברי הרודוטוס, שלח פוליקרטס, שליט סאמוס, 40 תלת-חתריות להשתתף בפלישה משותפת למצרים. עם זאת, ההנחה שפוליקרטס היה הראשון שעשה את השינוי מאוניית חמישים לדגם המתקדם יותר, התלת-חתרית, אין לה על מה לסמוך; כאמור לעיל, כבר הקורינתים בנו לסאמיים ארבע טריארות. הרודוטוס מספר כי לאחר השתלטות פוליקרטס על סאמוס, היה לו צי של אלף אוניות חמישים, ולאחר מכן הוסיף לעשות חיל, וכפי הנראה בנה לו צי של טריארות על פי דוגמת הספינות שכבר היו ברשותו. תוקידידס, במקביל, מציין בבהירות שעד הפלישות הפרסיות היו רוב ציי יוון מורכבים מאוניות חמישים (בעלות שתי שורות חותרים) ו"ספינות ארוכות" (Ploia makrá).

עד תחילת המאה ה-5 לפנה"ס הייתה התלת-חתרית לאוניית המלחמה הסטנדרטית באגן המזרחי של הים התיכון. ההבדלים בין הספינות היווניות לפיניקיות היו מזעריים, כפי שמתחוור מעדויות כתובות ומעיטורי אוניות על גבי מטבעות. הקרב הימי הגדול הראשון שבו השתתפו תלת-חתריות היה קרב לאדה, שניטש בשנת 494 לפנה"ס במהלך המרד האיוני, ובו הובס צי הברית של הערים האיוניות על ידי הצי הפרסי, אשר כלל שייטות מערי פיניקיה, קאריה, קפריסין ומצרים הנתונות למרותו של מלך פרס.

המלחמות הפלופונסיות והמלחמות בפרס

לאחר המרד האיוני, שבו סייעה אתונה לערים היווניות שמרדו בפרס, החליט המלך דריווש הראשון לפעול נגד ערי המדינה ביוון (היו גם סיבות נוספות למהלך זה). הצי הפרסי נע בכל רחבי הים האגאי ללא התנגדות, ואולם משניסו הפרסים לראשונה לפלוש ליוון הם נהדפו בקרב מרתון, בשנת 490 לפנה"ס. הפרסים ערכו ניסיון פלישה נוסף: המלך חשיארש הראשון, הידוע בשמו היווני קסרקסס (Ξέρξης, Xerxes), הנחית בחופי יוון כוח פלישה עצום ובו 400 עד 600 אוניות, שהביאו לחוף מאות אלפי חיילים.

אתונה הייתה שקועה בתקופה זו במאבק מול האי הסמוך אייגינה, שבבעלותו היה צי מטיל יראה. כדי להתמודד עם צי זה, וכנראה גם מתוך ראיית ההתעצמות הפרסית, הציע המדינאי היווני תמיסטוקלס בשנת 482 לפנה"ס לבנות צי של 200 תלת-חתריות. יכולתו הפוליטית והשפעתו שכנעו את מועצת אתונה לבצע את ההחלטה, תוך שימוש בהכנסות ממכרות הכסף שנתגלו אז בלאוריון.

ההתנגשות הראשונה בין הצי היווני לצי הפרסי הייתה בקרב ארטמיסיון, שקדם לקרב תרמופילאי. שני הצדדים סבלו אבדות כבדות בקרב, אולם הקרב שהכריע את המערכה והביא לנסיגת הפרסים היה קרב סלמיס, בספטמבר 480 לפנה"ס.

לאחר ניצחון זה זכו הערים היווניות באיוניה (בחוף המערבי של אסיה הקטנה) לשחרור מהכיבוש הפרסי, ונוצרה הליגה האטית-דלית בהנהגת אתונה. ליגה זו הפכה בהדרגה לאימפריה אתונאית, שיסוד כוחה היה הצי החזק שלה, ובו כ-200 תלת-חתריות. צי זה שלט בים האגאי ושמר על נאמנותן של בעלות בריתה של אתונה, וגם הגן על נתיבי השיט והמסחר בים זה ובים השחור, שבהן הובילו משלוחי חיטה לאתונה המתפתחת. מעבר לכך, היה הצי מקור תעסוקה קבוע לאזרחים העניים יותר בעיר, וכך שמר על מבנה השלטון הדמוקרטי של אתונה. היה זה הדגם הראשון בהיסטוריה של אימפריה שעיקר כוחה בעוצמתה הימית, ולאו דווקא יבשתית. מעצמות ימיות נוספות באותה תקופה היו סירקוזה, קורפו, קרתגו וקורינתוס.

במלחמות הפלופונסיות, שהחלו בשנת 431 לפנה"ס והתחוללו בין אתונה ובעלות בריתה לבין ספרטה ובעלות בריתה, תפסו התלת-חתריות מקום חשוב. למרות קרבות יבשה רבים שהתחוללו, הובסה אתונה לבסוף לאחר הרס הצי שלה במתקפה על סיציליה ולבסוף בקרב אייגוספוטמוי, שבו הובס הצי האתונאי תבוסה מוחצת בידי הצי של ספרטה.

פרטים טכניים

לא נמצאו שרידים של תלת-חתריות, כיוון שהיו עשויות מעץ מתכלה; לא נמצאו תלת-חתריות טבועות, כיוון שהיו בעלות ציפה חיובית ופשוט לא טבעו. המידע שיש בידינו מגיע רק ממקורות כתובים ומעדויות ארכאולוגיות לא ישירות. רובן של עדויות אלו עוסק בטיפוס ה"קלאסי" של התלת-חתרית, מן המאה החמישית לפנה"ס, במיוחד אותן תלת-חתריות שהיו בשימוש באתונה. מידע חשוב הושג בפרויקט שחזור של תלת-חתרית (ראו בהמשך).

ממדים

תלת-חתרית יוונית

הדרך להערכת ממדי התלת-חתריות היא באמצעות מדידת רציפי האבן שאליהם הועלו לטיפולים ותחזוקה. רציפים אלו נקראו "נאוסויקי" (Neosoikoi - מחסי האוניות), וכמותם נמצאו בפיראוס, נמלה של אתונה. המדידות מעלות כי תלת-חתרית אתונאית הייתה באורך של כ-36 מטרים וברוחב כשישה מטרים. ההערכה היא שגובה התלת-חתרית היה בסביבות 2.15 מטרים, והשוקע שלה בעומק כמטר אחד, דבר שהקל מאוד על העלאתה לחוף לצורכי תחזוקה.

אמצעי הנעה וביצועים

אמצעי ההנעה העיקרי של התלת-חתריות היה המשוט. בכל תלת-חתרית היו כ-170 משוטים; ניסויים שנערכו בתלת-חתרית המשוחזרת, "אולימפיאס", הראו שהחתירה במשוטים הביאה את הספינה למהירות קבועה של כ-4 קשר למשך זמן, כאשר חצי מהצוות במנוחה. מעבר למשוטים נשאה התלת-חתרית שני תרנים, ראשי וקדמי, שנשאו עליהם מפרשים מרובעים. ההיגוי נעשה בעזרת שני משוטים מיוחדים בירכתיים.

לפי עדויות שונות, הגיעו התלת-חתריות למהירות מרבית של כ–11.5 קשרים (בערך 21 קמ"ש), למשך פרקי זמן קצרים. למהירות זו הייתה התלת-חתרית יכולה להגיע תוך 30 שניות; לאורך זמן הייתה התלת-חתרית יכולה להפליג במהירות 7 קשרים (בערך 13 קמ"ש). רדיוס הפנייה של התלת-חתרית היה כאורכה.

מבנה

חתך של תלת-חתרית, המתאר את מקום ישיבתם של החותרים ואת הזווית שבה החזיקו את המשוטים. ניתן לראות בנקל את המלברית הבולטת החוצה מן הסיפון.

התלת-חתריות צריכות היו להיות מהירות ובעלות כושר תמרון טוב. כדי להשיג את שתי התכונות הללו, היה עליהן להיות בעלות מספר רב ככל האפשר של חותרים, הואיל ויותר משוטים מאפשרים מהירות גבוהה יותר, יכולת תמרון טובה, ועוצמה רבה יותר בתמרוני ניגוח); אך קצרות וצרות ככל האפשר, משום שספינה ארוכה ורחבה מתמרנת פחות טוב. הגליאה שקדמה לתלת-חתרית, אוניית החמישים, הייתה באורך של כ–35 מטרים, והיו בה 25 משוטים מכל צד (ומכאן שמה); היה זה האיזון המיטבי בין אורך ומספר חותרים. המצאת התלת-חתרית הייתה פריצת דרך במובן זה, והיא אפשרה בניית ספינות מהירות יותר, בלי להאריך אותן מעבר לגודל הקיים.

בניית תלת-חתריות הציבה אתגרים רבים בפני בוני הספינות של ימי קדם. עד אמצע המאה ה-20 היה מי שסבר שלא ניתן היה בעת העתיקה לבנות גליאות בעלות שלוש שורות משוטים; ההנחה הייתה שהכוונה במושג "שלושה" היא למספר החותרים על כל משוט, או לשלוש קבוצות של חותרים, בקדמת האונייה, באמצעה ובחלקה האחורי. ב-1941 הציע מוריסון את ההסבר הקיים היום למבנה האפשרי לתלת-חתרית (ראו ציור להלן).

האתגר העיקרי בבניית תלת-חתרית היה השמירה על יציבותה של הספינה. הוספת שורה שלישית של חותרים משמעה הגבהה של הספינה, ולפיכך ערעור יציבותה; בעיה זו נפתרה על ידי הוספת ה"מלברית" (מלשון "מלבר", מחוץ) ברוחב כ–60 ס"מ, שבלטה במישור האופקי משפת הגליאה. החותרים בשורה העליונה השעינו את משוטיהם על המלברית, וכך לא היה צורך להוסיף בגובה.

השורה התחתונה של החותרים ישבה נמוך מאוד, בערך חצי מטר מעל גובה המים; המשוטים שלהם בלטו החוצה דרך צוהר, שהיה אטום בעור (חוץ מהחור שדרכו עבר המשוט), כדי למנוע חדירה של מים. החותרים ישבו בצפיפות רבה, כדי לחסוך מקום וגובה; אריסטופאנס מעיד על התנוחה הלא-נוחה של החותרים, ועל כך שהחותרים סבלו מהנפיחות של מי שישבו מעליהם."

תנאים ואחזקה

התלת-חתריות לא התאימו למסעות ארוכים, בגלל הצפיפות הרבה שבה ישב הצוות. ניתן היה לבצע הפלגה של מעבר ליום אחד רק אם היה בדרך חוף ידידותי ללינת לילה. הבעיה הייתה קשה עוד יותר כי התלת-חתריות לא נשאו עימן מים לשתייה. התלת-חתריות לא שימשו להובלת משאות; למטרה זו שימשו ספינות מפרשים, שנקראו ספינות עגולות (Roundships) בשל יציבותן הרבה יותר.

בוני הספינות והמלחים בימי קדם הגנו על הספינות בעזרת מריחתן בעטרן (Pitch), אך העטרן נשטף עם הזמן והעץ שממנו היו עשויות הספינות נעשה ספוג יותר ויותר במים עם הזמן. ככל שהיה העץ רווי יותר במים, שקעה הספינה יותר ויותר, והיה צורך במאמץ רב יותר בהנעת התלת-חתרית ובתמרונה. לכן היה חיוני שהספינות תהיינה מחוץ למים ככל שניתן, כדי לאפשר לעץ להתייבש. דבר זה נעשה על ידי העלאת הספינה לחוף, על מִמְשִׁים, רציפי אבן שנקראו "נאוסויקי" (Neosoikoi - מחסי האוניות). רציפים רבים כאלה נמצאו בפיראוס. בעת מסע היו הצוותים משתדלים להעלות את הספינות לחוף בעת חנייה.

צוות

תבליט לנורמן (Lenormant), מהאקרופוליס באתונה, מציג את חותריה של טריארה אתונאית מ-410 לפנה"ס לערך. זוהי אחת העדויות החשובות ביותר לאופן סידור החותרים בטריארה.

צוות הספינה מנה כ-200 איש. הם היו מחולקים לכמה קבוצות, כמפורט להלן:

• מפקד התלת-חתרית נקרא "טריאראכוס" (Trierarchos); הוא עצמו לא היה איש ים, אלא אזרח אתונאי עשיר, בדרך כלל מן המעמד החברתי הגבוה ביותר (שנקרא Pentacosiomedimni), שקיבל על עצמו את אחזקת הספינה וצוותה (שהיו בבעלות המדינה) למשך שנה שלמה. תפקיד זה היה אחד מן התפקידים הציבוריים שאזרחים נטלו על עצמם; הייתה בכך יוקרה רבה, אך גם נטל כלכלי כבד. במאה ה-4 לפנה"ס כבר היה נהוג לחלק את הנטל בין שני אזרחים, ובשנת 347 לפנה"ס מוזכרות ועדות ציבוריות שאחראיות על נטל זה.
• צוות הפיקוד של הספינה, שהיה אחראי בפועל על השטתה, היה בפיקוד ה"קיברנטס" (Kybernetes), שהיה ההגאי ואיש ים מנוסה. הוא היה המפקד בפועל של הספינה. קצינים אחרים היו הצופה בחרטום (Prōreus או Prōratēs), רב החותרים (Keleustēs, תפקידו היה אימון החותרים ועידודם בשעת החתירה), הקצין האחראי על צדדים הפיננסיים ועל כוח האדם (Pentēkontarchos), האחראי על תחזוקת האונייה (Naupēgos, אחראי בעיקר על מבנה האונייה), ה"חלילן" - אדם שהיה אחראי על קביעת הקצב לחותרים (Aulētēs) ושני Toicharchoi, כל אחד אחראי על החותרים באחד מצידי האונייה.
• 17 מלחים שהיו אחראים על התרנים והמפרשים.
• 170 - 174 חותרים (Eretai), רובם מן המעמד העני באתונה (Thetes). הם היו מחולקים לשלוש קבוצות:

* בשורה העליונה ישבו (בכל צד) 31 חותרים שנקראו ת'ראניטים (Thranites, מהמילה Thranos, סיפון), עם משוטים באורך כארבעה מטרים;

* בשורה האמצעית ישבו (בכל צד) 27 חותרים שנקראו זיגיטים (Zygites, על שם הקורות שישבו עליהן - Zygoi), שאחזו במשוטים באורך כשלושה מטרים;

* בשורה התחתונה ישבו בכל צד 27 חותרים שנקראו תלאמיטים (Thalamites, מהמילה Thalamos, החלק התחתון של האונייה), ולהם משוטים באורך כשני מטרים.

• 10 עד 20 נחתים (Epibata - לא במשמעותם הנוכחית) שנועדו לתקיפת אוניות אחרות על ידי עלייה על סיפונן.

התמרונים שבהם נקטה התלת-חתרית היו מסובכים ודרשו מיומנות רבה וריכוז רב, ואפילו חותר לא מקצועי יחיד עלול היה לשבש את כל הקצב. צוותי הטרירמות עברו אימונים ארוכים וקשים. הם לא היו עבדים, אלא אזרחים חופשיים של ערי המדינה, בדרך כלל מהשכבות הנמוכות יותר כלכלית, שזכו למשכורת (אם כי נמוכה) על שירותם. במקרים הנדירים מאוד שבהם נאלצו לגייס עבדים לחתירה, שוחררו העבדים מעבדותם לפני שהוכנסו לאוניות. צוות התלת-חתרית, אם כן, חש עצמו שותף פעיל להישרדות עיר המדינה, וניתן היה לסמוך עליהם שיתאמנו בקפדנות ושימלאו את תפקידם בקרב באופן מלא.

טקטיקה

קרבות ימיים, בתקופה שבה החלה התלת-חתרית להיכנס לשירות, היו מורכבים בעיקר מניסיון של כל אחת מהספינות לנגח את ספינת היריב, כך שלא תוכל לתמרן, ואז ניתן יהיה להשתלט עליה פיזית. הדרך לבצע תמרון זה בצורה טובה הייתה התקרבות אל ספינת האויב מאחור, מירכתיה, ואז נגיחתה בעזרת איל ניגוח; המטרה לא הייתה רק ליצור חור, אלא לגרום נזק נרחב ככל האפשר. המהירות המינימלית הדרושה לביצוע תמרון כזה היא עשרה קשרים לפחות. שיטה שנייה הייתה ניסיון לשבור את משוטיה של ספינת האויב; ניסיון זה נעשה על ידי צבירת מהירות והתקדמות במקביל לאוניית האויב. אז היה צוות התלת-חתרית צר את המשוטים ומצמיד אותם לדופן, וכך דורס את משוטי ספינת האויב, תוך גלישה בכוח המהירות שנצברה.

בתקופות מאוחרות יותר הושג הניצחון במערכות ימיות על ידי השתלטות פיזית על כלי השיט של האויב. במהלך המלחמה הפונית הראשונה, לא הצליחו הרומאים להתמודד עם הצי הקרתגי המנוסה בטקטיקות הניגוח הרגילות, ולכן פיתחו את העורב (Corvus) - מעין גשר נייד שאפשר להם לנצל את יתרונם בלוחמה היבשתית ולהשתלט על הספינות הקרתגיות. ההשתלטות הפיזית הייתה זו השיטה העיקרית לניצחון בקרב ימי עד סוף המלחמות הנפוליאוניות בתחילת המאה ה-19. ואולם, במאה ה-5 וה-6 לפנה"ס הדגש העיקרי היה גרימת נזק מרבי לספינת האויב. מספר הנחתים שנישאו על התלת-חתרית היה קטן יחסית, כאמור לעיל, והציים העיקריים סמכו יותר על מיומנותם בהשטת כלי השיט. עם זאת, ציים שחשו שיכולתם הימית נמוכה יותר נטו לשאת יותר נחתים, ובכל מקרה לפני כניסה לקרב קופלו התרנים וכל חלק אחר שעלול היה להוות עוגן לחבלים שיוטלו מספינת האויב כהתחלה להשתלטות פיזית.

בעת קרב, היו לטרירמות מגוון של טקטיקות לחימה. שיטה אחת נקראה ביוונית "פריפלוס" – "לשוט מסביב" – הקפת האויב כדי לתקוף אותו מאחור, בירכתיים – נקודת התורפה של התלת-חתרית. שיטה אחרת נקראה "דייקפלוס" (Diekplous) – "להפליג דרך" – התקפה מרוכזת שנועדה לשבור את מערך האויב, לעבור דרכו ולחזור לתקיפה מאחור; ו"קיקלוסיס" (Kyklosis) – מעגל – טקטיקה הגנתית, שבה נערך הצי במעגל, כדי להתגונן מפני תקיפה בשיטות הקודמות. בכל השיטות הללו, היכולת להאיץ במהירות, לחתור במהירות, ולפנות בחדות רבה יותר מהאויב הייתה קריטית.

ירידתה של התלת-חתרית

בתקופה ההלניסטית נדחקה התלת-חתרית על ידי גליאות גדולות יותר, כמו החמש-חתרית (ה"קווינקוורמה"), (ראו גם בערך גליאה). גליאות אלו הופעלו על ידי מספר רב יותר של חותרים, אך לא נוספו להן משוטים, וההבדל ביניהן היה בכך שהיו יותר חותרים לכל משוט. הסיבה להתפתחות זו הייתה נעוצה במבנה הגליאות: חרטומן של הספינות חוזק כדי שיעמדו בנגיחות של ספינות אויב. הדבר הוסיף למשקלן, וחייב, מאידך, ספינות כבדות יותר כדי שיוכלו לנגוח בהצלחה ביריב. המשקל העודף חייב הוספת יותר חותרים לכל ספינה, ונראה שהדבר הביא לכך שלא היו מספיק חותרים מיומנים, והיה צורך להכניס לשירות גם חותרים פחות מאומנים. העובדה שהצוותים היו פחות מיומנים הביאה גם לשינוי בטקטיקה, והקרבות נשענו יותר על טקטיקות של השתלטות על ספינת האויב (Boarding), ושימוש בגליאה כפלטפורמה לבליסטראות.

למרות הפעלתן של הקווינקרמות, תלת-חתריות וספינות קטנות יותר עדיין הופעלו. מדינות קטנות ועניות יותר הפעילו טרירמות ככלי השיט העיקרי, אך גם בציים גדולים יותר הופעלו התלת-חתריות כספינות עזר, שהיו יעילות למדי נגד ספינות גדולות, כבדות ומסורבלות יותר מהתלת-חתריות.

טרירמה רומאית

עם עליית כוחה של רומא, הוכנעו בזו אחר זו המדינות שהיו עוינות לרומא ובעלות כוח ימי בים התיכון, כולל שודדי הים שהיוו איום מתמיד לסחר הימי עד שמוגרו על ידי פומפיוס. לצי הרומי באותה תקופה היה צי החמש-חתריות הגדול ביותר שראה הים התיכון. ואולם, לאחר מותו של יוליוס קיסר ומלחמות האזרחים שהתחוללו לאחריו, ירד כוחן של אוניות אלה. בצי הרומי היו מעט חמש-חתריות, ועיקר הצי היה בנוי סביב תלת-חתריות שהיו דומות מאוד לתלת-חתריות האתונאיות, וסביב ספינות קלות יותר שנקראו "ליבורנות", כיוון שהועתקו מספינותיהם של תושבי ליבורניה, חבל ארץ הנמצא בקרואטיה של היום. בני עם זה נודעו אצל הרומאים כשודדי ים, שפשטו בכל רחבי הים האדריאטי. ספינותיהם היו גליאות קטנות וקלות יותר, בעלות שתי שורות משוטים, ולאור הצלחתן העתיקו אותן הרומאים. בצד הדמיון לתלת-חתריות היווניות, היה גם הבדל ביניהן: מספר החיילים שנשאו הטרירמות הרומאיות היה גדול משמעותית מזה שנשאו הספינות האתונאיות.

מכל מקום, השליטה הרומאית המוחלטת באגן הים התיכון הפכה את הצורך באוניות מלחמה גדולות למיותר. עד שנת 325 לא היו יותר בים התיכון גליאות בעלות משוטים.

"אולימפיאס" - הטריארה האתונאית המשוחזרת

הטריארה האתונאית המשוחזרת

כותבים עתיקים טענו לביצועים מדהימים של התלת-חתרית, ביצועים שחוקרים בני זמננו הטילו בהם ספק. כדי לנסות ולבחון עדויות אלו, הוקמה בשנת 1982 "קרן התלת-חתרית" (The Trireme Trust), שנועדה לבחון שאלות אלה, ולהעלות את המודעות להישגים הטכנולוגיים של העת העתיקה. את הקרן הקימו ההיסטוריון ג'ון מוריסון, שעסק רבות בשאלת הספנות העתיקה, ג'ון קואטס - גם הוא היסטוריון שעסק בשאלות אלו, ופרנק וולש, בנקאי בריטי. היא אספה מימון, בשיתוף עם ממשלת יוון, ובשנים 1985 – 1987 בנתה במספנה בפיראוס העתק של תלת-חתרית אתונאית, שנקראה "אולימפיאס" (Olympias).

צוותה של אולימפיאס מנה 170 חותרים וחותרות, מתנדבים כולם. בשנת 1988 הגיעה אולימפיאס למהירות של תשעה קשרים (17 קמ"ש), ביצעה פנייה של 180 מעלות תוך דקה אחת במעגל שרוחבו לא עלה על פי שניים וחצי מאורך האונייה. אלו תוצאות טובות, שהושגו בידי צוות לא מיומן, והדבר מצביע על כך שייתכן שהתיאורים הקדומים, שהתייחסו לביצועיהן של תלת-חתריות בעלות צוות מנוסה ומאומן היטב, לא היו מוגזמים. האולימפיאס יצאה לכמה הפלגות במשך השנים הבאות, ובשנת 2004 שימשה להובלת הלפיד האולימפי כחלק מפתיחת אולימפיאדת אתונה.

השחזור הוכיח את ההנחות שהיו מוטלות בספק, לגבי מבנה התלת-חתריות, והראה שהחותרים ישבו במבנה מדורג, בשלושה סיפונים, כאשר לכל משוט חותר אחד. התנאים באולימפיאס היו צפופים למדי, אך מכיוון שבני אדם גבוהים בממוצע בכשישה ס"מ מהיוונים הקדמונים, ניתן להניח שבתלת-חתרית הקדומה הייתה הצפיפות נמוכה יותר. מכאן, שההישגים שהשיגו חותרים מודרניים בישיבה צפופה ולא נוחה, יהיו נמוכים מהישגיהם של החותרים הקדמונים שישבו בנוחות רבה יותר, הדבר מהווה ראיה נוספת לשיאי המהירות הקדומים.

לקריאה נוספת

• Lionel Casson, The Ancient Mariners, 2nd ed. Princeton University Press, 1991
• John F. Coates, The trireme sails again, Scientific American, 261 (4), pp. 68–75. April 1989
• Fik Meijer, A History of Seafaring in the Classical World. Croom and Helm, 1986
• J. S. Morrison, Coates, John F., Athenian Trireme: the History and Reconstruction of an Ancient Greek Warship. Cambridge University Press, 1986
• Vernon Foley, Soedel, Werner, Ancient oared warships. Scientific American, 244 (4), pp. 116–129. April 1981
• J. S. Morrison, Greek naval tactics in the 5th century BC. International Journal of Nautical Archaeology and Underwater Exploration, 3 (1), pp. 21 – 26, 1974
• J. S. Morrison, Williams, R. T., Greek Oared Ships: 900–322 BC. Cambridge University Press, 1968

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא תלת-חתרית בוויקישיתוף

• "אולימפיאס" - רפליקה של טריארה אתונאית מן המאה ה-5 לפנה"ס
• דף מפורט על טרירמות של Michael Lahanas
• דיון על מבנה הטרירמה
• אתר על אוניות סוחר יווניות עתיקות
• אתר קרן הטרירמה, שבנתה את שחזור הטרירמה
• דף באתר חיל הים היווני, על הטרירמה המשוחזרת "אולימפיאס"
• סרטון וידאו: The Absolute War Machine, סרטון באתר יוטיוב
• סרטון וידאו: Trireme
• תלת-חתרית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• תלת-חתרית, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)