רחל זילברברג

רחל זילברברג

שרנקה, וילנה, 1941 תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן. נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
לידה	5 בינואר 1920 ורשה, הרפובליקה הפולנית השנייה
פטירה	8 במאי 1943 (בגיל 23) גטו ורשה, גנרלגוברנמן
מדינה	פולין

רחל לאה שרנקה זילברברג קופיטו (5 בינואר 1920 – 8 במאי 1943, ג' באייר ה'תש"ג), הידועה בכינוי שֵרֵנְקָה (Sarenka), הייתה פעילת השומר הצעיר בוורשה, חברת הארגון היהודי הלוחם ומלוחמי מרד גטו ורשה. הייתה מהראשונים^{[דרוש מקור]} בתנועתה שזיהו את כוונת הנאצים לחסל את היהודים, ובשל כך מילאה תפקיד חשוב בפריצת המרד. לחמה בפלוגה הלוחמת של השומר הצעיר ונהרגה במהלך המרד בבונקר ברחוב מילא 18 כשנשקה בידה יחד עם למעלה מ-50 לוחמים נוספים שכללו גם את מרדכי אנילביץ'.

קורות חיים

נולדה בוורשה בשם רחל לאה זילברברג, להוריה, אלכסנדר (סנדר) ומאשה לבית נורדווינד, דתיים, שבבעלותם הייתה מכולת מוצרי חלב ברחוב נובוליפי 37 ואחר כך בנובוליפי 40a. למדה בגימנסיה "יהודיה", הצטיינה בלימודיה, ניחנה ביכולת ארגונית בולטת והייתה ספורטאית מצטיינת. הייתה חברת גדוד "בחזית" של תנועת השומר הצעיר לצד מרדכי אנילביץ', לימים מפקד הארגון היהודי הלוחם במרד גטו ורשה. היות שהיו בגדוד מספר נערות בשם רחל, ומשום זריזותה, כונתה "שרנקה" - איילה, עפרה, בפולנית. משנת 1938 הדריכה את השכבה הצעירה של הגדוד והייתה נערצת על חניכיה.

בתקופת מלחמת העולם השנייה

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה קיבלה את תעודת הבגרות, אך נאלצה לעבור יחד עם אחותה רות לליטא (אז בשליטה רוסית). בתחילה שהו בעיר קיידאן בקיבוץ "המנוף", ואחר כך עברו לקיבוץ "השומר הצעיר" בווילנה, שם שהתה עם בן זוגה משה קופיטו, חברו וידידו הקרוב של מרדכי אנילביץ'. הנהגת התנועה הציעה לשרנקה לעלות ארצה תחת מכסת רישיונות העלייה של התנועה, אך היא סירבה להיפרד מבן-זוגה. בתחילת פברואר 1941 הגיעה לווילנה, וכעבור שבועיים, ב-20 בפברואר 1941, נולדה לזוג בת בשם מאיה. כעבור ארבעה חודשים כבשו הגרמנים את וילנה ותוך זמן קצר החלו במסע רצח של יהודי העיר ביערות פונאר. משה קופיטו גויס לעבודה במסגרת פלוגות העבודה היהודיות, ובמהלכה נרצח עקב הלשנה. לאחר רצח בן זוגה מסרה שרנקה את בתה מאיה, תחת שם פולני בדוי: "ידוויגה סוגק", לרופאה קומוניסטית בבית יתומים בווילנה, ומאז אבדו עקבותיה של מאיה. שרנקה עצמה עברה להתחבא במנזר בשם "האחיות הקטנות" שנמצא כ-6 ק"מ מחוץ לווילנה. ביער זה שהתה יחד עם אבא קובנר ויוסף שמיר. היא גרה בחדר אחד עם רוזה, אמו של קובנר. בסך הכול היו כ-15–20 חברים. שם עלה לראשונה רעיון המרד, ומשם יצאה קריאתו המשותפת של אבא קובנר "לא נלך כצאן לטבח" !

את הקשר בין חברי "השומר הצעיר" למנזר יצרה ידוויגה דודזיץ, בסיועה של אירנה אדמוביץ, שהוכרה כחסידת אומות עולם. שתיהן השתייכו להנהגת האגף הדמוקרטי של תנועת ה"צופים" הפולנית. השתיים הכירו טובה לאנשי "השומר הצעיר" שהחביאו אותן מפני הסובייטים ששלטו בעיר מפרוץ המלחמה ועד יולי 1941.

בשלב זה החליטה הנהגת התנועה בווילנה שנוכחותה של שרנקה בוורשה חשובה מפעילותה בווילנה. חייקה גרוסמן נשלחה במיוחד להחזיר את שרנקה לוורשה. שרנקה התחפשה לילדתה של חייקה (אף על פי שהייתה בוגרת ממנה) ובינואר 1942 חזרו שתיהן לגטו. "הפעם באתי לוורשה לא בגפי. באתי עם שרנקה. את שרנקה היה עלי להעביר מווילנה לוורשה, אחרי האסון שאירע למשה קופיטו, החבר שלה. החלטנו להעבירה למשפחתה בוורשה ולצרפה שם לפעולה, למציאות של חיבור חברתי שהתנועה מעל לכל".

מטרת חזרתה של שרנקה הייתה כאמור להמשיך ולהנהיג את הנוער שנותר בגטו ללא הנהגה וכן לעזור לפרנסת משפחתה.

בגטו ורשה בטרם המרד

שרנקה שבה לגטו הנצור בוורשה בינואר 1942 למלא שתי משימות:

• לספר ליהודי ורשה על ולעולם על הצפוי ליהודים מהגרמנים: 1) כעדת ראייה לחטיפת היהודים בווילנה ופינויים לפונאר, 2) כעדת שמיעה של אלה שהצליחו לברוח מן הבור.
• לקרוע את מסך השקרים של הגרמנים, שהבטיחו ליהודים עבודה במחנות במזרח אך למעשה שינעו אותם בקרונות רכבת למחנות מוות. ובהמשך לעורר ולהניע את המרד בנאצים מתוך הגטו.

לאחר שהתאוששה, בסיועה של חברתה מירה פוכרר (זוגתו של מרדכי אנילביץ'), מתחושת הייאוש שאחזה בה לנוכח החוויות הקשות שעברה בווילנה והעדר המוכנות של חבריה הקרובים להפנים את הדיווח שלה אודות השמדת יהודי וילנה וליטא ולנקוט יוזמה, הגיעה שרנקה לביקור ראשון במעון התנועה.

כך תיארה שרנקה לחניכיה הצעירים בגטו ורשה את האירועים שקרו בפונאר ואת המסקנות אליהן הגיעו כ־20 יושבי הצריף בווילנה:

היה זה ליל זוועות. אנו, חברי 'השומר הצעיר', הסתתרנו בדירה אחת. הקשבנו לקולות מהרחוב. מכוניות הגרמנים נעצרו ואז נשמעו קולות, צעקות, יריות, בכי קורע לב. כך הם פינו רחוב אחרי רחוב. לאן? ליער בקרבת העיר, פונאר – כנראה גיא ההריגה.

אלפי יהודים כבר הובלו לשם. יש לנו עדים שברחו מן הבור וסיפרו שמעמידים אנשים, נשים וילדים בשורות על שפת הבור ויורים בהם. אנו חיים בפחד תמידי. באתי לספר לכם ולהזהיר אתכם. יש לנו ידיעות בטוחות על חיסול גטאות בכל מזרח פולין, באוקראינה ובליטא.

אנו החלטנו להתגונן. הנוער שנותר בגטו החליט לא ללכת כצאן לטבח. מחציתנו יישארו בגטו, והשאר ינסו לפרוץ דרך אל הפרטיזנים. אבא קובנר כתב כרוז הקורא ללחימה. הכרוז קורא להתנגדות מזוינת נגד הנאצים: לא נלך כצאן לטבח! החלטנו שכאשר יבוא עלינו הקץ, לא נמות בלי להתגונן. ואם יחסר הנשק, נירק להם בפרצוף; לפחות נראה להם את הבוז שאנו רוחשים להם, וכך ניפול, אבל מעשינו לא יישכחו!

— עליזה ויטיס שומרון, "נעורים באש". עמ' 74–75

.

ליל הדמים ותוצאותיו

חודש ימים לאחר שובה של שרנקה לגיטו ורשה ביצעו הגרמנים רצח יוצא דופן של 50 גברים שהוצאו באמצע הלילה ממיטותיהם והומתו בירייה ברחוב ליד בתיהם. האירוע זכה בשם "ליל הדמים". אירוע זה הפך לזרז חשוב באימוץ הגישה החדשה לה הטיפה כל הזמן שרנקה. כל מנהיגי המחתרות הגיעו הפעם להכרה שיש אמת בדבריה של שרנקה ויש להתארגן לפעולות נגד. בשלב זה הודה גם מרדכי בפניה שהוא טעה ובנוסף לכך ביזבז זמן יקר. הוא אמר לה: ”מי יודע אם לא איחרנו את המועד. לא ראינו את הנולד, ניסחפנו אחרי דעותיהם של בעלי אוטוריטה ומנהיגים עלובי נפש. גם אנחנו אנשי השומר הצעיר לא התייחסנו לאזהרתו של אבא קובנר במלוא הרצינות. מי יודע אם כל עמלנו במשך שנתיים וחצי לא היה לשווא. האם גם אנחנו ניעלם מבלי להשאיר זכר של התנגדות? מבלי שנעמוד על נפשנו? מבלי שננקום את דמנו?”.

בעקבות אירועי לילה זה, חל שידוד מערכות אצל ראשי התנועות החלוציות והוסקו מסקנות אופרטיביות: הפעילות החינוכית והחברתית הופסקה. קבוצות הגילאים הצעירים פוזרו בעוד שקבוצות הבוגרים ירדו למחתרת. ראשי התנועות החלו להחליף מקומות מגורים. נעשו מאמצים לקשור קשר עם המחתרת הפולנית לשם רכישת נשק. שרנקה השתתפה יחד עם חניכתה מרגלית לנדאו בפעולות של חטיפת נערות בנות של יהודים עשירים כדי לקבל תמורת שחרורן כסף לרכישת נשק עבור ארגון המחתרת.

במהלך המרד

ערך מורחב – מרד גטו ורשה

מסע השכנוע לחניכים ולמדריכים של תנועת השומר הצעיר בגטו ורשה ובראשם למרדכי אנילביץ והצלחתה בשכנועם, היוו את תרומתה הגדולה של שרנקה להתחלת תהליך שהבשיל לבסוף עם פריצת המרד בגטו ורשה שהחל ב-19 באפריל 1943. כעבור כ־3 שבועות ב-8 במאי נהרגה שרנקה בבונקר הפיקוד שהיה מתחת לבית ברחוב מילא 18יחד עם 50 לוחמים אחרים ביניהם גם מרדכי אנילביץ.

תפקידה המיוחד של שרנקה

אבא קובנר טען כעבור שנים בראייה עם פרספקטיבה ש"המאורע המרכזי לא היה המרד עצמו, לא המרד בוורשה ולא בשאר הגטאות. הוא לא היה ב-18 באפריל ולא בשום מועד אחר הנקוב בתעודות. המקום בו התחולל המאורע המרכזי היה בפנימיותם של האנשים". באחת מפגישותיה של שרנקה עם מרדכי היא התריסה כנגדו: "אתה מרדים את הנוער ומונע ממנו לראות את המציאות ובסופו של דבר יובל כצאן לטבח יחד עם כל היהודים המשלים עצמם שלנו זה לא יקרה". בשיחות נסערות כאלה, לפי בקשתו של מרדכי אנילביץ היא עברה בין כל הגדודים וסיפרה על חורבן יהדות ליטא והדגישה את הלקח שיש להילחם על החיים. באותם מפגשים הכירה שרנקה והתיידדה עם מרגלית לנדאו שהפכה לאחד מעמודי התווך של הארגון היהודי הלוחם ונהרגה מאוחר יותר במרד הראשון ב-18 בינואר.

שרנקה הצליחה להבין בשלב מוקדם מאוד הרבה לפני מרדכי אנילביץ, שמטרת הגרמנים היא להוליך שולל את היהודים ולהרדימם כדי למנוע התנגדות כאשר המטרה הסופית שלהם הייתה חיסולם הפיזי.

שרנקה הייתה מהאנשים הבודדים אשר אף על פי שיכלו להציל את עצמם, הפקידה את בתה התינוקת בידי זרים, חזרה מווילנה לגטו ורשה הנצור, השתתפה בפעולות המחתרת, הייתה חברה בפלוגה הלוחמת של השומר הצעיר עד שנפלה לבסוף ב-8 במאי 1943 בבונקר שמתחת להריסות הבית ברחוב מילא 18 כאשר נשקה בידה לצד חבריה.

המצבה שהציבה הממשלה הפולנית לזכר הרוגי מרד גטו ורשה, בה חקוקים שמות 50 לוחמי והרוגי הארגון היהודי הלוחם שנפלו בבונקר ברחוב מילא 18. שמה של שרנקה מופיעה בטור הימני שלישי מלמטה

אחריתה של בתה

לא ידוע מה עלה בגורלה של מאיה, בתה של שרנקה. אחיינה של שרנקה, בנה של אחותה רות, עפר אלוני, מנהל מחקר חובק עולם בניסיון לעלות על עקבותיה של בת דודתו במהלכו הצליח לאתר את תעודת הלידה של מאיה.

זיכרון והנצחה

• שמה חרות על האנדרטה שניצבת מעל לשרידי הריסות הבית ברחוב מילא 18 בוורשה, יחד עם שמות כל הלוחמים האחרים שנהרגו במקום.

לקריאה נוספת

• משה דומב, "שמלצובניק" הוצאת מורשת, 2000. בספר נקראת שרנקה, רות, כשם אחותה, בטעות.
• מלך ניישטט, "חורבן ומרד של יהודי ורשה", הוצאת ההסתדרות הכללית, 1946, עמ' 294
• פרופ' דינה פורת, "שואה ומלחמה", עמ' 71
• "ספר הפרטיזנים היהודים" כרך ב', ע' 707
• חייקה גרוסמן, אנשי המחתרת, הוצאת מורשת 1965, ע' 109
• עליזה ויטיס שומרון, "נעורים באש", ע' 45–74

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא רחל זילברברג בוויקישיתוף

• רחל זילברברג בארכיון בית לוחמי הגטאות
• עופר אדרת, מכתבים אבודים שהתגלו שופכים אור על חייה של אחת מגיבורות מרד גטו ורשה, באתר הארץ, 4 בדצמבר 2013
• אורי מילשטיין, ‏הזוועות של פונאר, הקורבן הנורא והסוף הידוע מראש: סיפורה של שרנקה הלוחמת, באתר מעריב אונליין, 26 בינואר 2019
• אתר לזכרה בעברית
• יוטיוב לזכרה - עברית / אנגלית
• אתר באנגלית לזכרה
• מחפשים את בתה מאיה שהוקרבה למען המרד, סרטון באתר יוטיוב
• עליזה ויטיס שומרון על שליחותו של עפר הקרוי עש שרנקה, סרטון באתר יוטיוב