שרה אהרנסון

שרה אהרנסון
	שרה אהרנסון
לידה	5 בינואר 1890; י"ד בטבת תר"ן; זכרון יעקב, וילאייט ביירות, ארץ ישראל, האימפריה העות'מאנית
התאבדה	9 באוקטובר 1917 (בגיל 27); כ"ג בתשרי תרע"ח; זכרון יעקב, האימפריה העות'מאנית
מקום קבורה	זכרון יעקב
מדינה	האימפריה העות'מאנית
כינוי	שרה, גיבורת ניל"י
השתייכות	ניל"י
תפקידים בשירות
	מנהלת מבצעים בניל"י
פעולות ומבצעים
	מלחמת העולם הראשונה
עיטורים
	אות ניל"י; עיטור לוחמי המדינה
הנצחה
	בול דאר ישראלי

שרה אהרנסון^[1] (5 בינואר 1890, י"ד בטבת תר"ן – 9 באוקטובר 1917, כ"ג בתשרי תרע"ח) הייתה מראשי מחתרת ניל"י, רשת ריגול יהודית שפעלה למען הבריטים ונגד הטורקים שליטי ארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה, במטרה לקדם את הקמתה של ריבונות יהודית עצמאית בארץ ישראל.

ביוגרפיה

שרה אהרנסון נולדה במושבה זכרון יעקב למשפחת אהרנסון, החמישית מבין שישה ילדים^[2]. הוריה, אפרים-פישל ומלכה אהרנסון, שעלו לארץ ישראל מרומניה בשנת 1882 בעקבות קבוצות חובבי ציון, היו ממייסדי המושבה. אהרנסון למדה בבית-הספר במושבה, ובהמשך למדה בעצמה צרפתית וגרמנית; היא ידעה גם יידיש, טורקית וערבית. למדה אגרונומיה ובוטניקה, וסייעה לאחיה אהרן בחווה האגרונומית שהקים בעתלית. בנוסף לכך, אהרנסון ידעה גם לרכוב ולמדה לירות באקדח. באביב 1914 נישאה בעתלית לחיים אברהם, סוחר יהודי אמיד ממוצא בולגרי שחי בטורקיה, עמו חיה מיוני 1914 עד סוף 1915 בקושטא שבטורקיה. הנישואים לא צלחו עקב היעדרויותיו של בן הזוג, שהיה בנסיעות עסקים ברחבי אירופה ובשל געגועיה לארץ ישראל ולחיי המושבה, ולכן היא שבה לביתה בזכרון יעקב אף שנשארה נשואה לחיים אברהם. אחרי מלחמת העולם הראשונה חזר חיים אברהם לארץ ישראל והקים את ביתו בשכונת בת גלים בחיפה.

ב-25 בנובמבר 1915 יצאה אהרנסון לדרכה מטורקיה לארץ ישראל. היה זה בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, בתקופת תנועת הגייסות הטורקיים ובזמן גירוש המוני ארמנים, ואהרנסון נאלצה לחזות במעשי רצח העם שביצעו הטורקים נגד הארמנים. היא נסעה במשך שלושה שבועות ברכבת בקרונות מלאים חיילים ובדרכים המשובשות של אנטליה באמצעות עגלות-איכרים. ב-16 בדצמבר 1915 הגיעה לארץ ישראל, ובאותו יום כתב אחיה אהרן אהרנסון ביומנו: "לנגד עיניה ממש ראתה את עינויי הארמנים בידי הטורקים. ראתה מאות פגרים של ארמנים, מושלכים ולא מובאים לקבורה, כשכלבים אוכלים אותם". בתזכיר "פרו ארמניה", שכתב אהרן אהרנסון למשרד המלחמה הבריטי, הביא גם את עדותה של שרה על נסיעתה: "מאז אותו מסע כל אזכור של הארמנים הנעשה בנוכחותה גורם לה להתקף היסטרי... בתחנה אחת...נראו אלפי ארמנים מורעבים, מוכי טיפוס, מחכים ימים שלמים לרכבת שתישא אותם דרומה. הם שכבו על האדמה, ליד ולצד הפסים... אותה עדה ראתה רכבות מגיעות עמוסות 60–80 ארמנים בכל קרון, כאשר 40 בלבד דיים למלא אותו יתר על המידה. ובתחנה נמצאו עשרה או עשרים מביניהם מתים (מרעב וטיפוס הבהרות). הארמנים המתים היו מושלכים מהקרונות, ומספר דומה של ארמנים חיים מוכנסים במקומם"^[3].

לפי חיים הרצוג^[^{דרוש מקור]}, אהרנסון החלה בעקבות מראות אלו להזדהות עם הבריטים, אויביה של האימפריה העות'מאנית. שרה השתלבה בארגון המחתרת ניל"י ("נצח ישראל לא ישקר") שהקימו אחיה אהרן וחברם אבשלום פיינברג, והחלה לפעול כדי לסייע לבריטים לכבוש את ארץ ישראל מידי הטורקים; ניל"י נעשה, למעשה, לארגון הריגול הפרו-בריטי הגדול ביותר במזרח התיכון. שרה פיקחה על העברת זהב, שנתרם מארצות הברית, ליישוב היהודי, שסבל ממחסור כלכלי ומרעב.

בשנת 1917, בהיעדרם של אהרן, שעזב את ארץ ישראל והגיע למצרים הבריטית, ואבשלום פיינברג שנהרג על ידי בדואים, ניהלה שרה אהרנסון יחד עם יוסף לישנסקי את פעולותיה של רשת הריגול, והעבירה מידע לסוכנים בריטיים מעבר לחוף. לעיתים ערכה מסעות נרחבים בשטחי הממלכה הטורקית העות'מאנית, אספה מידע שימושי לבריטים, והביאה אותו ישירות אליהם למצרים. המידע הועבר באמצעות אוניית ריגול בריטית קטנה בשם "מנגם" שהפליגה בין מצרים לבין חוף עתלית והעבירה בחשאי גם אנשים, כסף וציוד. באחת הפעמים, כשאהרנסון הפליגה למצרים, יעץ לה אחיה אהרן להישאר בשטח הבריטי, מחוץ להישג ידם של הטורקים, אך היא שבה לזכרון יעקב כדי להמשיך בפעילותה.

בסתיו שנת 1917, נתפסה אחת מיוני הדואר ששלחה אהרנסון עם מסר לבריטים, בביתו של אחמד בק בקיסריה. בעקבות מעצרו של נעמן בלקינד והדלפות שונות, החלו לחשוד בקיום רשת ריגול יהודית. שרה סירבה לברוח מארץ ישראל דרך הים, כפי שיעצו לה הבריטים, מפני שלא הצליחה להסדיר פינוי לכל חבריה, היא נשארה בזכרון יעקב. בערב סוכות תרע"ח (אוקטובר 1917) צרו השלטונות הטורקים על המושבה. בעקבות הלשנה הטורקים תפסו את שרה אהרנסון וכל חברי ניל"י, לרבות אביה ואחיה, מלבד יוסף לישנסקי, שהספיק להימלט. הם עינו את שרה בעינויים קשים במשך שלושה או ארבעה ימים, אולם היא לא גילתה דבר מסודות הארגון לטורקים. לאחר שהתקבלה הוראה להעבירה לנצרת, כנראה במטרה לתלותה בדמשק, ביקשה שרה אהרנסון להתקלח ולהחליף בגדים בביתה. במקלחת, ניסתה להתאבד בעזרת אקדח שהוסתר בסליק במשקוף הדלת^[4], וזאת כדי להימנע מעינויים נוספים, וכדי לא למסור לטורקים את שמות חבריה למחתרת. אהרנסון נפצעה אנושות, ובעודה בהכרה ביקשה מד"ר הלל יפה, שהוזעק לטפל בה, כי יזרז את מותה, ושלושה ימים לאחר מכן נפטרה. אהרנסון נקברה בבית הקברות בזכרון יעקב בחלקה מגודרת, בצמוד לקבר אמה, מלכה. על מצבתה מופיע שמה הפרטי, שרה, ללא תיאור נוסף.

במכתבה האחרון, שכתיבתו נקטעה ברגע שהגיעו הטורקים, היא מבקשת שיינקמו את דמה הן מהממשלה הטורקית והן מהיהודים שמסרו אותה לשלטונות.

בשנת 2012, בטקס האזכרה השנתי שציין 95 שנה לפטירתה, ניטע לצד קברה חוטר מדקל אבשלום^[5].

הנצחה

ב-19 פברואר 1991, הנפיק השירות הבולאי סדרה של שלושה בולי דואר שעליהם דיוקנאות של רחל המשוררת (בלובשטיין), לאה גולדברג ושרה אהרנסון. כל בול בסדרה שויך לאחת מהן. האמנית רות (בקמן) מלכא עיצבה את הבולים. על השובל של הבול שהוקדש לשרה אהרנסון הופיע הכיתוב הבא: "ניל"י – נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר"^[6].

שרה אהרנסון הונצחה בבית שבו גרה והתאבדה בזכרון יעקב, שהפך למוזיאון המספר את תולדות בני משפחת אהרנסון ותולדות מחתרת ניל"י. בעלה הונצח ב"בית חיים אברהם" ברחוב ביאליק, חיפה.

הערים הבאות קראו רחוב על שמה של אהרנסון: רמת גן, מודיעין-מכבים-רעות, גדרה, פתח תקווה, רעננה, מזכרת בתיה, קריית גת, אשדוד, אשקלון, ובאר שבע.

לקריאה נוספת

ספרי ילדים ונוער

דבורה עומר, שרה, גיבורת ניל"י, תל אביב: י. שרברק (הספר זכה בפרס למדן 1968)
דורית גני, שרה אהרנסון, הוצאת צלטנר, מאיירת: מורן יוגב.

סיפורת

גבריאלה אביגור-רותם, אדום עתיק, זמורה-ביתן, 2007
נאווה מקמל עתיר, אות מאבשלום, הוצאת ידיעות אחרונות, 2009

עיון

אלכסנדר אהרנסון, שרה: שלהבת "נילי", 1942
יעקב יערי-פולסקין, שרה גיבורת נילי, תל אביב: אישים ומאורעות, תש"ב 1941.
אליעזר ליבנה (עורך), ניל"י - תולדותיה של העזה מדינית, ירושלים: שוקן, 1961.
יעקב יערי-פולסקין, אגדת גבורה ושמה שרה, בתוך: חולמים ומגשימים, תל אביב: הוצאת מ. מזרחי, 1967, עמודים 222–261
מיכאל בר-זהר (עורך), ספר הגבורה, מנשרים קלו מאריות גברו, תל אביב: הוצאת משרד הביטחון, 1997
עוזי אלידע, ״טרומפלדור מול שרה אהרונסון וגבורי פתח תקווה : הבניית מתוסים מרטירולוגיים ומחוזות זיכרון בתקופת המנדט״,יעל זרובבל ואמיר גולדשטיין (עורכים), תל חי 1920–2020 בין היסטוריה וזיכרון, ירושלים, יד יצחק בן-צבי,2020, עמ׳ 318-349.

לצפייה

הסרט מיתה משונה, במאי שחר מגן, 2008

קישורים חיצוניים

קורות החיים של שרה אהרנסון, באתר "יזכור" של משרד הביטחון
בילי מלמן, שרה אהרנסון, באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית)
מידע על שרה אהרנסון בקטלוג הספרייה הלאומית
שרה אהרונסון, באתר הסוכנות היהודית (אורכב 18.05.2015 בארכיון Wayback Machine)
שרה אהרנסון, באתר מוזיאון ניל"י
יואב איתיאל, חוטר דקל אבשלום ניטע לצד קברה של שרה, מגזין המושבות, 11 באוקטובר 2012
יובל מלחי, פרק 54. המלחמה הגדולה - שרה גיבורת ניל"י? - א, באתר "קטעים בהיסטוריה", 30 במאי 2012
יובל מלחי, פרק 55. המלחמה הגדולה - שרה גיבורת ניל"י? - ב, באתר "קטעים בהיסטוריה", 8 ביוני 2012
דורית גני, הספרייה הלאומית, כששרה אהרנסון בת ה-16 כתבה לאליעזר בן יהודה, באתר הארץ, 14 ביוני 2017
הדר בן-יהודה, "הלב נקרע לקרעים": שרה אהרנסון מבשרת על מות אבשלום, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 19.10.2017
מכתבי אבשלום פיינברג לשרה אהרנסון באתר פרויקט בן יהודה
חן מלול, את האלילה של בית-המקדש שלי: מחברת השירים שנכתבה לשרה אהרונסון, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 19.10.17
שרה אהרנסון, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
שרה אהרנסון (1890-1917), דף שער בספרייה הלאומית

וידאו

חניכי בית"ר עולים לקברה של שרה אהרנסון, יומני כרמל, גנזך המדינה, אוקטובר 1935 (התחלה 1:56)
אזכרה על קברה של שרה אהרנסון, יומני כרמל, גנזך המדינה, יולי 1944 (התחלה 3:27)
מכתב של שרה אהרונסון לאחיה רבקה ואלכס, סרטון באתר החינוך של הספרייה הלאומית

הערות שוליים

^ שרה עצמה אייתה את שמה אהרונזון, ראו רבקה ושרה אהרונזון, מכתב מבנות מושבה בא"י, השקפה, 14 בדצמבר 1906.
^ בילי מלמן, שרה אהרנסון, באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית).
^ יאיר אורון, הבנאליות של האדישות - יחס היישוב והתנועה הציונית לרצח־העם הארמני; הוצאת דביר, 1995; קבוצת ניל"י ויחסה לארמנים, עמ' 171-170; נספחים: פרו ארמניה, עמ' 338.
^ ביקור במוזיאון, באתר מוזאון ניל"י
^ ימיה האחרונים של שרה אהרונסון - ארכיון מפלגת העבודה, סרטון בערוץ "laborpartyarchives", באתר יוטיוב (אורך: 05:05)
^ שרה אהרנסון, באתר התאחדות בולאי ישראל

[1] שרה עצמה אייתה את שמה אהרונזון, ראו רבקה ושרה אהרונזון, מכתב מבנות מושבה בא"י, השקפה, 14 בדצמבר 1906.

[2] בילי מלמן, שרה אהרנסון, באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית).

[3] יאיר אורון, הבנאליות של האדישות - יחס היישוב והתנועה הציונית לרצח־העם הארמני; הוצאת דביר, 1995; קבוצת ניל"י ויחסה לארמנים, עמ' 171-170; נספחים: פרו ארמניה, עמ' 338.

[4] ביקור במוזיאון, באתר מוזאון ניל"י

[5] ימיה האחרונים של שרה אהרונסון - ארכיון מפלגת העבודה, סרטון בערוץ "laborpartyarchives", באתר יוטיוב (אורך: 05:05)

[6] שרה אהרנסון, באתר התאחדות בולאי ישראל

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

מיזמי קרן ויקימדיה
טקסט בוויקיטקסט: מכתבה האחרון של שרה אהרנסון
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: שרה אהרנסון