שלום צאלח
שלום צאלח (1923 — 22 בינואר 1952) היה יהודי שהוצא להורג בהקשר לפיגועים בבגדאד. מהרוגי המלכות בעיראק.
קורות חיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]נולד ליפה (חסינה) וצלח גדל בבגדאד, בירת עיראק במשפחה יהודית מהמעמד הפשוט והתייתם מאמו בגיל צעיר. צאלח, שהיה סנדלר במקצועו, הצטרף לתנועת "החלוץ" ותכנן לעלות לארץ. ב-9 ביוני 1951, ערב עלייתו הצפויה לארץ, נעצר במסגרת גל מעצרים נגד פעילי התנועה הציונית יחד עם יוסף בצרי, סוכן המוסד שנשלח מישראל. צלאח עבר עינויים קשים ואולץ לחתום על הודאה כוזבת שהוא היה זה שהטיל חומר נפץ על לשכת המודיעין של שגרירות ארצות הברית בעיראק. הוא הורשע בפני בית דין מיוחד ב-5 בנובמבר 1951 בהנחת פצצות בכניסה ל-2 מבני ציבור יהודיים, בהנחת פצצה בלשכת המודיעין האמריקאית ובחברות ברשת ריגול ציונית ונידון למוות[1]. ב-27 בדצמבר 1951 אישר בית הדין העיראקי העליון את גזר הדין.
ארגונים יהודיים בעולם פנו למוסדות האו"ם ושגריר ישראל שם פנה לנשיא העצרת בבקשת התערבות, אולם המאמצים לא עלו יפה ובית-הדין העליון לערעורים בעיראק דחה את הבקשות והותיר את גזר דין המוות על כנו.
ב-22 בינואר 1952, (כ"ד בטבת, תשי"ב), הוצא צאלח להורג בתליה. הרב ג'ורג'י מועלם היה איתם ב-30 דקות האחרונות לחייהם, ומספר שהם אחזו בידיו וקראו "שמע ישראל", לדבריו בקשתם האחרונה הייתה "אחרי מותנו קחו אותנו לקרובנו". לאחר מכן הובילו אותם לכיכר ושם ניתלו כששק שחור מכסה את פניהם. בקשתם לבא לקבורה בישראל לא התמלאה, אך בהר הרצל הוקמה מצבה לזכרם[2]. באותו חודש הוצא גם יוסף בצרי להורג.
לדבריו של שלמה הלל, יוצא יהדות עיראק, מילותיהם האחרונות של צאלח ובצרי, טרם עלו לגרדום, היו "תחי מדינת ישראל".
הנצחה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מקום קבורתו לא ידוע, אולם הוצבה מצבה לזכרו בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים. בשנת 1982, שלום צאלח הונצח בגיליון מזכרת של בולי דואר ישראל שכותרתו "הרוגי מלכות בדור התקומה".[3] כן נקראו רחוב ומתחם על שמו בשכונת עמישב בפתח תקווה ורחוב בקרית אתא. ברחבת מוזיאון מורשת יהדות בבל באור יהודה מוצגת אנדרטה לזכרם של שלום צאלח ויוסף בצרי ועליה חרותות המילים "תחי מדינת ישראל".
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- דף הנצחה ותמונת המצבה, באתר "נשמה"
- שלום צאלח, באתר "נזכור את כולם"
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ מ"ד, דבר היום, דבר, 11 בדצמבר 1951
- ^ ברוך מאירי, הנידונים למוות קראו "שמע ישראל", מעריב, 11 בינואר 1980
- ^ יעקב צחור (עורך), בולי ישראל תש"ח - תשס"ב, קטלוג מס' 14, רשות הדאר - השירות הבולאי, כתר הוצאה לאור, 2008, עמ' 227