60 דקות
 | |
| לוגו התוכנית | |
| סוגה | טלוויזיה חוקרת |
|---|---|
| יוצרים | דון יוהיט |
| מנחים | ראו שדרים |
| שחקנים |
Smita Nair Jain  |
| ארץ מקור | ארצות הברית |
| שפות |
אנגלית |
| מספר עונות |
46 |
| מספר פרקים |
2,325 |
| הפקה | |
| מפיק |
Claudia Weinstein, ג'ף פגר |
| מפיקים בפועל |
ג'ף פגר |
| חברת הפקה |
CBS Productions |
| הפצה |
CBS מדיה ונצ'רס, CBS News Radio |
| טכניקת צילום |
מערך מרובה מצלמות |
| אורך פרק | 60 ד' |
| שידור | |
| רשת שידור | CBS News |
| רשת שידור בישראל |
כאן 11 הערוץ הראשון ערוץ המזרח התיכון |
| תקופת שידור מקורית | 24 בספטמבר 1968 – היום |
| קישורים חיצוניים | |
| אתר רשמי | |
| דף התוכנית ב-IMDb | |
  | |
60 דקות (באנגלית: Minutes 60) היא תוכנית טלוויזיה חוקרת ומגזין חדשות שמשודרת בארצות הברית בערוץ "CBS News" מאז 1968. התוכנית נוצרה על ידי המפיק הוותיק דון יוהיט, ששימש בה בסגנון של שדר-חוקר. במשך רוב שנות שידורה הייתה התוכנית בראש רשימת התוכניות הנצפות ביותר בארצות הברית, וזכתה במספר רב של פרסים במהלך השנים. התוכנית נחשבת בעיני רבים לתוכנית הטלוויזיה החוקרת המובילה בארצות הברית.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ההשראה לתוכנית הגיעה מתוכנית החדשות הקנדית "לשעה הזו יש שבעה ימים" (This Hour Has Seven Days), ששודרה מ-1964 עד 1966.
בראשיתה, 60 דקות הוקרנה כתוכנית דו-חודשית שהגישו הארי ריסונר ומייק וולאס, והחל מה-24 בספטמבר 1968, שודרה בימי שלישי בערב, מדי שבועיים. דון יוהיט, שהפיק את חדשות הערב של CBS עם וולטר קרונקייט, שיבץ את ואלס כניגוד סטייליסטי לריסונר. לפי דבריו של אחד מהיסטוריוני הסדרה, הרעיון של הפורמט היה להפוך את המנחים לשדרים, ושבתוכנית יככבו תמיד סיפורים בעלי עניין לאומי, אך במעורבות עיקרית של אדם אחד ש"נחקר" על ידי השדרים. בנוסף עלה הרעיון להגביל את זמן המסך של השדרים לכ-30 דקות. לצערו של יוהיט, העונה הראשונה של הסדרה לוותה בחוסר ביטחון גדול מצד CBS.
מורלי סייפר הצטרף לצוות התוכנית ב-1970, והוא לקח על עצמו את המשימה של שידור סיפורים פחות אגרסיביים. אך כאשר נשיא ארצות הברית דאז, ריצ'רד ניקסון, החל להקשות על העיתונות והשדרים, אפילו סייפר החל לשדר כתבות חקר "קשות", ובשנה הזאת בלבד דווח ב-60 דקות על פצצות המצרר, צבא צפון ויינטאם, ועל האירועים הקשים בניגריה, המזרח התיכון וצפון אירלנד. בשנת 1983, דיווחו של ספר על הכנסתו של לנל גטר לכלא, גרם בסופו של דבר, כתוצאה ישירה מהדיווח עצמו, לשחרורו של הטקסני שהורשע על לא עוול בכפו בשוד מזוין. הישג זה הוא עד היום אחד מגאוותיה הגדולות של הסדרה.
ב-1971, הוצגה הפינה "Point/Counterpoint" (בעברית: "האשמה נגדית"/"האשמה"), בהנחייתם של ג'יימס קילפטריק וניקולס וון הופמן (שהוחלף מאוחר יותר בשאנה אלכסנדר). הפינה הייתה דיון של 3 דקות בין נציגים משני קצוות הקשת הפוליטית (הימין והשמאל), דיון שנעשה בכבוד הדדי וללא קללות. פינה זו יצרה פורמט שישמש אחר-כך את רשת CNN ושאר העולם בתוכניות דיונים דומות. פינה זו הוקרנה עד 1979, אז אנדי רוני החליף אותה בדברי סיכום ופרשנות לכתבה ששודרה באותו ערב. רוני נשאר בתוכנית עד 2011.
בשנת 1972, לאחר שה-FCC (רשות התקשורת האמריקאית) הציג חוקים חדשים לגבי שעות הפריים-טיים, CBS הציבה לראשונה את "60 דקות" בשעת צפיית-שיא בטלוויזיה: יום ראשון בין 6 ל-7 בערב. הצבה מחודשת זו בלוח השידורים שיפרה במידת מה את אחוזי הצפייה בסדרה, אך עם זאת, במיוחד בתקופת הסתיו בעת שידורי ליגת הפוטבול האמריקאית ברשת, "60 דקות" בוטלה די הרבה; שידורי ליגת הפוטבול היו מוגנים בחוזה כך שישודרו בחלון הזמן שלהם, לא משנה איזו תוכנית אמורה להיות משודרת במקומם. אירועי ספורט אחרים כמו טורנירי גולף גרמו לבעיה דומה לעיתים קרובות. באותו זמן, כתבות התחקיר הנוקבות של התוכנית החלו לקנות לה קהל צופים הולך וגדל, במיוחד במהלך הימים האחרונים של מלחמת וייטנאם ובזמן האירועים הסוחפים של פרשת ווטרגייט. מעט מאוד תוכניות חדשות של רשתות אחרות, אם בכלל, ביצעו כתבות תחקיר מעמיקות ומלאות פרטים כמו של "60 דקות". בסופו של דבר, במהלך קיץ 1973 ועד 1975, CBS החזירה את התוכנית לטבלת השידורים בפריים-טיים: בימי שישי ב-1973, ובימי ראשון בשנתיים שלאחר מכן.
ב-1975, כשה-FCC החזיר לקדמותם כמה חוקים ששונו בעניין הפריים-טיים התוכנית מצאה לעצמה משבצת זמן קבועה בפריים-טיים, ביום ראשון בערב בין 6 ל-7. היא משודרת באותה שעה מאז, כבר למעלה מ-31 שנים, דבר שהופך את "60 דקות" לתוכנית שמשודרת לזמן הרב ביותר בפריים-טיים, וגם לתוכנית שמשודרת בזמן הרב ביותר באותה משבצת זמן באופן רצוף.
ההעברה הזו למשבצת הזמן החדשה הפכה את התוכנית ללהיט רייטינג חזק, ובסופו של דבר לתופעה תרבותית. במהלך העונה הראשונה במשבצת הזמן החדשה, "60 דקות" הפכה לתוכנית הנצפית ביותר בערב יום ראשון בארצות הברית כולה. עד 1979 התוכנית כבר דורגה כתוכנית הנצפית ביותר בארצות הברית באופן כללי. ההצלחה הזו תורגמה לרווחים גדולים ל-CBS; מחירי הפרסומות נעו בין 17,000$ לשלושים שניות ב-1975, ועד ל-175,000$ לאותו משך זמן ב-1982.
בשנת 1979, ערוץ 9 האוסטרלי רכש רישיון לגרסת העתק מלאה של "60 דקות", ולאחר מכן גם ניו זילנד יצרה "60 דקות" משל עצמה.
בשנת 2006, בגיל 88, היה מייק וולאס לא רק האישיות הטלוויזיונית המבוגרת ביותר בטלוויזיה (מבוגר רק בכמה חודשים מהלן ווגנר), אלא גם השדר ששידר במשך הזמן הארוך ביותר תוכנית טלוויזיה באופן רצוף. הוא לקח חלק ב-"60 דקות" מאז עלייתה לאוויר ב-1968. ב-14 במרץ אותה שנה הודיע ואלס על פרישתו מהתוכנית לאחר שליווה אותה במשך 37 שנים. לאחר מכן, במשך שנתיים, המשיך ואלס לעבוד ברשת CBS כ"שדר אמריטוס", ואף הופיע פעמים ספורות ב-"60 דקות".
נכון ל-2007, "60 דקות" הייתה תוכנית הטלוויזיה היחידה שמשודרת בקביעות שאין לה כל שיר נושא. הצליל היחידי שמושמע כ"סמל" לתוכנית, הוא צליל התקתוק של שעון העצר "אריסטו", שמושמע ברקע רשימת הקרדיטים בתחילת התוכנית, ולפני כל יציאה לפרסומות.
בינואר 2013 החל שידורה של "Minutes Sports 60", תוכנית ספין אוף בהפקת CBS, אשר משודרת ברשת שואוטיים, ובה מוצגים תחקירים העוסקים אך ורק בנושאים הקשורים לספורט.[1]
שערוריות
[עריכת קוד מקור | עריכה]התכנית זכתה לשבחים על עיתונאות פורצת דרךף אך גם הייתה מעורבת במספר שערוריות לאורך קיומה.
תחקיר ההאצה של אאודי
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-2.11.1986 שודר ב"60 דקות" תחקיר שאושר על ידי יוהיט בנוגע לרכב האאודי 5000 (אנ'), רכב יוקרה גרמני פופולרי. התחקיר תיאר בעיה לכאורה של "האצה בלתי מכוונת" בעת לחיצה על דוושת הבלם, וכלל ראיונות רגשניים עם שישה אנשים שתבעו את אאודי (והפסידו) לאחר שמכוניתם התרסקה, ביניהם אישה אחת שבנה בן השש נהרג. בסרטונים ששילבה התכנית נראתה אאודי 5000 שבה מד המהירות "יורד מעצמו" ומאיץ את המכונית. מאוחר יותר התברר שעד מומחה שהעסיק אחד התובעים "טיפל" במאיץ בעזרת מכשיר נסתר וגרם ל"האצה הבלתי מכוונת".[2]
חוקרים עצמאיים טענו שה"האצה הבלתי מכוונת" הייתה כנראה טעות של הנהגים, במסגרתה הם איפשרו לרגל להחליק מדוושת הבלם אל דוושת הגז. בדיקות של אאודי ועיתונאים עצמאיים הראתה שאפילו עם משנק פתוח לחלוטין (אנ') הרכב פשוט נכבה אם השתמשו בבלמים.[3]
התקרית עצרה לחלוטין את מכירות אאודי בארצות הברית, והן חזרו לרמתן הקודמת רק כעבור 15 שנים. בבדיקה של התקרית הראשונית שממנה נבע התחקיר גילו מנהל הבטיחות בכבישים המהירים הפדרלי ומשרד התחבורה הקנדי (אנ') כי ניתן לייחס אותה לשגיאת נהג בה הנהג לחץ על דוושת הדלק במקום על דוושת הבלם. CBS שידרו התנצלות חלקית, מבלי לציין את תוצאות הבדיקות של הסוכנויות הממשלתיות.[4] כעבור שנים לקתה גם יריבתה של "60 דקות": "Dateline NBC" באותה התנהלות בנוגע לתחקיר על אמינות מכל הדלק בטנדרים של ג'נרל מוטורס.[5]
תחקיר התהפכויות הג'יפ
[עריכת קוד מקור | עריכה]בדצמבר 1980 שודר בתוכנית תחקיר על "סיכוי גבוה להתהפכות של ג'יפ CJ-5 (אנ'), כפי שהדגימו מבחני מוסד הביטוח לבטיחות הכביש מהיר (אנ'). במבחנים הוצג ג'יפ שנסע בסיבוב חד במהירות 32 קמ"ש, שלא הייתה גורמת לרכבים אחרים להתהפך. כתבי "60 דקות" כינו את הרכב "הדבר הכי מסוכן על ארבעה גלגלים". לאחר שידור התכנית הציבור גילה דאגה לגבי הרכב, מכירותיו צנחו, והדבר פגע במוניטין של רכבי ג'יפ מדגם CJ בכלל. ייצור הדגם הופסק ב־1986. שנים לאחר המקרה נתגלה ש"מוסד הביטוח לבטיחות הכביש מהיר" ביצעו 435 ניסיונות, ורק ב8 מהם התהפך הרכב. התכנית גם השמיטה את העובדה שנתלה מטען במקומות שונים ברכב שהגביר את הסיכון להתהפכות.[6]
תחקיר האלאר
[עריכת קוד מקור | עריכה]בפברואר 1989 שידרה "60 דקות" דיווח של ארגון "המועצה להגנת משאבי הטבע (אנ')" בו נטען שהשימוש בדאמינוזיד (אנ') (שנמכר בתור התכשיר "אלאר") בתפוחים יצר סיכוני בריאות בלתי סבירים לצרכנים. מכירות התפוחים צנחו ומגדלי התפוחים תבעו את CBS, אם כי התביעות לא צלחו.[7] עם זאת הסוכנות להגנת הסביבה של ארצות הברית (EPA) כן אסרה על שימוש באלאר על גבי גידולים למאכל.
תחקיר ורנר ארהרד
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-3.3.1991 שידרה "60 דקות" תחקיר על ורנר ארהרד שעסק בשערוריות בחייו הפרטיים ובעסקיו. שנה לאחר שידור התחקיר תבע ארהרד את CBS בטענה שהיו בתחקיר כמה הצהרות "שקריות, מטעות ומשמיצות" לגביו. חודש לאחר מכן משך ארהרד את התביעה[8]. בראיון מאוחר יותר ללארי קינג טען ארהרד שהוא ביטל את התביעה לאחר שקיבל ייעוץ משפטי בו נאמר לו שבשביל לזכות הוא יצטרך לא רק להוכיח ש־CBS ידעו שמדובר בהאשמות שווא, אלא שהם גם פעלו בכוונת זדון (אנ').[9]
לאחר שכמה עיתונאים עצמאיים חשפו אי-אמיתות ושגיאות עובדתיות בסיפור הסירה CBS את התחקיר מן הארכיונים שלה, תחת התוית "הפרק הוסר לבקשת חדשות CBS משיקולים משפטיים או משיקולי זכויות יוצרים."[10]
בראון אנד וויליאמסון
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1995 סיפק ג'פרי וייגנד (אנ'), לשעבר סגן נשיא לפיתוח ומחקר בבראון אנד ויליאמסון (אנ'), למפיק 60 דקות לוול ברגמן (אנ') מידע על כך שבראון אנד וויליאמסון הסתירה באופן שיטתי את סיכוני הבריאות שנובעים מהסיגריות שלהם (ראו תמלול העדות). יותר מזה, נטען שהחברה הוסיפה חומרים נוספים, כגון פיברגלס ואמוניה, במטרה להגביר את האפקט של הניקוטין. ברגמן החל לפיק תחקיר על בסיס המידע, אך נתקל בהתנגדות של דון יוהיט, שביחד עם עורכי הדין של CBS הביע חשש מתביעה של מיליארדים בגין עוולת גרם הפרת חוזה על כך שעודדו את וייגנד להפר את הסכם הסודיות שהיה חתום עליו, מה שהיה עלול לסכן את מכירת CBS לוסטינגהאוס אלקטריק שהייתה משמעותית למנהלי האגף המשפטי וחטיבת החדשות ב־CBS. בנוסף הראיון היה עלול לגרום לבנו של נשיא CBS לורנס טיש (אנ'), שבבעלותו הייתה גם חברת הטבק לורילארד (אנ'), להיתפס כמי ששיקר תחת שבועה כאחד מראשי תעשיית הטבק (אנ'). היסוסיו של יוהיט הביאו לכך שהפרסום יצא לבסוף בוול סטריט ג'ורנל, והתחקיר של "60 דקות" שודר לאחר מכן עם שינויים מהותיים בתוכן ותוך השמטת רוב הראיות נגד בראון אנד ויליאמסון. כתב העת ואניטי פייר פרסם תחקיר מלא על התקרית מאת מרי ברנר (אנ') בשם "האיש שידע יותר מדי".[11]
ה"ניו יורק טיימס" טען שבפרשה זו פגעה התכנית במורשת של העיתונאי אדוארד מורו ושל "60 דקות" עצמה.[12] הפרשה הונצחה בסרט "המקור" בבימויו של מייקל מאן ובכיכובם של ראסל קרואו בתפקיד ויגאנד, אל פאצ'ינו בתפקיד ברגמן וכריסטופר פלאמר בתפקיד מייק וואלאס. וואלאס טען שהסרט לוקה באי דיוקים בנוגע לחלקו בפרשה. [13]
תחקיר שירות המכס של ארצות הברית
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1997 טענה התכנית כי סוכנים של שירות המכס של ארה"ב (אנ') התעלמו מהברחת סמים בגבול ארצות הברית – מקסיקו בסן דייגו.[14] הראיה היחידה הייתה מזכר שלכאורה נכתב על ידי רודי קאמאצ'ו, ראש משרד המכס בסן דייגו. בהתבסס ל המזכר טענה CBS כי קאמאצ'ו הרשה למשאיות שהשתייכו לחברה מסוימת לחצות את הגבול ללא הפרעה. סוכן המכס לשעבר מייק הורנר העביר את המזכר ל"60 דקות", ואפילו סיפק עותק עם חותמת רשמית. התכנית לא יצרה קשר עם קאמאצ'ו באף שלב, והקריירה שלו נהרסה מיידית כשזכה לחשדנות מצד המחלקה שלו עצמו. לבסוף התגלה שהורנר זייף את המסמכים כנקמה על היחס לו זכה מרשויות המכס. קאמאצ'ו תבע את CBS ולבסוף התפשר איתם על פיצויים שגובהם לא פורסם. דון יוהיט חויב לפרסם התנצלות בשידור.[15]
תחקיר האדם מקנוויק
[עריכת קוד מקור | עריכה]באוקטובר 1998 דיווחה התכנית על מאבק משפטי בין ארכאולוגים לבין שבט האומטיליה (אנ') על שרידי שלד שקיבל את הכינוי "האדם מקנוויק (אנ')". השבט לא ראה את הדיווח בעין יפה וטען כי הדיווח היה מוטה מאוד לטובת המדענים והשמיט טיעונים חשובים, כגון ההסברים הנוגעים לחוק ההשבה וההגנה על קברים ילידיים אמריקאיים (אנ').[16] הדיווח התמקד מאוד בפוליטיקה הגזענית בסכסוך והוסיפה טיעונים נפיצים, ביניהם ערעור על הלגיטימיות של ריבונות ילידי אמריקה.[17] דיווחים מאוחרים יותר טענו שהמתח הגזעי שיוחס לתחקיר היה ברובו לא מבוסס או נבע מפירוש שגוי של הדברים.[18]
תחקיר טימותי מקווי
[עריכת קוד מקור | עריכה]במרץ 2000 שידרה "60 דקות" ראיון עם המחבל מאוקלהומה סיטי טימותי מקוויי. בעת הראיון מקווי כבר הורשע ונידון להוצאה להורג על הפיגוע מאפריל 1995 שהביא למותם של 168 אנשים, אך התכנית עדיין איפשרה לו להתראיין ולהתלהם נגד הממשל.[19] בעקבות התכנית הפעיל הממשל הפדרלי "מדיניות מדיה ליחידת הכליאה המיוחדת" שאוסרת ראיונות פנים-אל-פנים עם נידונים למוות.[20] בערעור שהגיש אחד האסירים (אנ') הצדיק בית הדין לערעורים את המדיניות ובמרץ 2010 דחה בית המשפט העליון בארצות הברית בקשה לערעור בנושא.[21]
קידום של תוכן מטעם ויאקום ו־CBS
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנות ה־2000 הועלו נגד התכנית האשמות על קידום ספרים, סרטים וראיונות של ידוענים שהפיקו או קידמו עסקים מקורבים, מבלי לבצע גילוי נאות של ניגוד האינטרסים בפני הצופים. בין המקודמים ספרים סרטים וראיונות שהמוציאים לאור או המפיקים שלהם היו תחת אותה בעלות כמוה בקונגלומרט המדיה ויאקום, וכן ספרים שראו אור בהוצאת סיימון ושוסטר, שנשלטת בידי רשת CBS בה משודרת התכנית. ויאקום החזיקה ברשת CBS בשנים 2000–2005, ושוב מאז 2019, וגם ב־14 השנים שלא החזיק בה היו שניהם בבעלות-רוב של חברת "נשיונל אמיוזמנטס (אנ')". [22]
תחקיר שירותו הצבאי של ג'ורג' ווקר בוש
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-2004 שידרה התוכנית תחקיר של דן ראד'ר בנושא שירותו הצבאי של ג'ורג' ווקר בוש ובו הציגה מסמכים המעידים על כך שבוש קיבל יחס מועדף שאיפשר התחמקות משירות במלחמת וייטנאם ושהופעל לחץ כדי לשפר את ההערכות על תפקודו, מסמכים שהתגלו כמזויפים.[23] בעקבות הפרשה התפטרו שני בכירים בצוות ההפקה כמו גם סגנית הנשיא לענייני פריים טיים ב־CBS, ומפיקת התחקיר פוטרה.[24] זמן קצר לאחר התפוצצות הפרשה התפטר גם ראד'ר מן התכנית[25] ואף תבע את CBS לדין, אולם התביעה נדחתה.[26]
בשנת 2015 הופק סרט על הפרשה בשם "אמת".
תחקיר "האינטרנט נגוע" ותמונת ההאקרים המזויפת
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-29.03.2009 פורסם ב"60 דקות" תחקיר בשם "האינטרנט נגוע" ובו ראיון עם דון ג'קסון, מומחה אבטחת מידע מחברת Secureworks (אנ'). ג'קסון הצהיר בתוכנית ש"חלק מהעבודה זה להכיר את האויב", אך במהלך הראיון הציג תמונה בה הופיעו לדברים האקרים רוסים כשבפועל אלו היו תלמידי בית ספר פיניים.[27] אחד הנערים בתמונה לבש ג'קט עם סמל פינלנד עליו, ואחר חבש כובע עם הלוגו של הבירה הפינית קריאלה (אנ'), כך שהטעות הייתה אף יותר מביכה. מנהל בית הספר בטאיבלקוסקי (אנ') שבפינלנד אישר שהתמונה צולמה בבית הספר כחמש שנים לפני שידור התחקיר.[28]
מקורה של התמונה אינו ידוע, אך היא תמונה מוכרת בפינלנד, שהופיעה לראשונה באתר התמונות הפיני IRC-Galleria בתחילת שנות ה-2000 ומשם התפשטה בקהילות האינטרנט הפיני.[28][29] מאוחר יותר פרסמה התכנית תיקון לתחקיר, והתנצלות משודרת.
תחקיר מתקפת הטרור בבנגאזי
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-27.10.2013 שידרה "60 דקות" תחקיר מאת לארה לוגן על מתקפת הטרור בקונסוליה האמריקנית בבנגאזי ב־2012. בתחקיר טען קבלן צבא בריטי בשם דילן דייוויס (שנקרא בכתבה בשם הבדוי "מורגן ג'ונס") שמיהר למתחם בבנגזי מספר שעות לאחר שהסתיימה המתקפה הראשונית, טיפס על קיר בגובה 3.5 מטרים והימם לוחם יחיד באמצעות קת הרובה. הוא גם טען שביקר בבית חולים בבנגזי מוקדם יותר באותו לילה ושם ראה את גופתו של השגריר כריסטופר סטיבנס. בימים שלאחר התפקיד החלו לעלות חשדות בנוגע לדברים שייחס דייוויס לעצמו.[30] ה־FBI, שראיינו בעצמם את דייוויס מספר פעמים וראו בו מקור אמין,[31] טענו שהפרטים שדייוויס מסר להם שונים מאלו שמסר בתוכנית. דייוויס התעקש על הגרסה שמסר בתוכנית,[32] אך חוסר העקביות בעדותו גרמה לכך ש"60 דקות" לבסוף הצהירו שהשתתפותו בתוכנית הייתה מבחינם טעות, והם פרסמו תיקונים לנאמר בה.[33]
לאחר פרסום התיקונים ביצע אל אורטיז, מנהל הסטנדרטים והפרקטיקות ברשת CBS, בדיקה של התחקיר וקבע שדגלים אדומים בהתנהלותו של דייוויס לא קיבלו התייחסות ראויה.[34] דייוויס טען בפני נציגי התכנית, כפי שכתב גם בספרו, שהוא סיפק למעסיק שלו גרסה אחרת על פעולותיו לאחר שלטענתו דרש המעסיק כי יישאר בוילה שלו בבנגאזי בעת המתקפה, וזו הגרסה שנמסרה לרשויות בארצות הברית. "60 דקות" לא הצליחה להכריע האם דבריו אכן היו אמת.[35]
ספרו של דייוויס "בית השגרירות" פורסם יומיים אחרי התחקיר של "60 דקות" בידי ת'רשולד אדישנס (אנ'), מותג של סיימון אנד שוסטר, שהיא חטיבה של רשת CBS. הספר הורד מהמדפים מרגע ש"60 דקות" פרסמה את התיקונים.[36]
ב-26.11.2023 הושעתה לוגן מן התכנית בשל השגיאות בתחקיר בנגאזי.[35][37] היא שבה לעבודתה מספר חודשים לאחר מכן.[38]
תחקיר הסוכנות לביטחון לאומי
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-15.12.2013 שידרה "60 דקות" תחקיר על פעולותיה של הסוכנות לביטחון לאומי של ארצות הברית (NSA). התחקיר ספג ביקורות נרחבות[39] על היותו "שיר הלל" מטעה ומוטה,[40][41] ונטען שעמדותיה של הסוכנות הוצגו ללא כל עמדה נגדית, ושלא הוזמנו לתוכנית מובילי דעת קהל בתחום הפרטיות על מנת להציג טיעוני נגד לאלו של הסוכנות.[39] התחקיר נוצר על ידי ג'ון מילר (אנ') שהיה בעברו עובד במשרד ראש המודיעין הלאומי בארצות הברית.
תחקיר חברת טסלה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-30.3.2014 הציגה "60 דקות" תחקיר על רכב היוקרה החשמלי טסלה מודל S, ובו ראיון שערך סקוט פלי עם המנכ"ל אילון מאסק על המותג טסלה ועל החברה SpaceX שבבעלותו. למחרת דיווח בלוג הרכבים Jalponik כי שהקולות שליוו את המכונית שהוצגה בתחקיר הם למעשה קולות של מנוע בנזין מסורתי שהודבקו על הווידאו, ושבפועל המכונית החשמלית אינה משמיעה קולות כאלו.[42] רשת CBS פרסמה הבהרה לפיה הקולות היו תוצאה של שגיאה בעריכת הסאונד, והסירה את הקולות מהעותק של התחקיר שנמצא ברשת. עם זאת מספר ערוצי חדשות, כמו גם Jalponik הביעו ספקות לגבי כנות ההתנצלות, וציינו סיקור אחר של טסלה, בניו יורק טיימס ב־2013, שגם הוא האיר באור שלילי את ביצועי הרכב ללא הצדקה.[43][44]
הטרדה מינית
[עריכת קוד מקור | עריכה]חקירה של הטרדות מיניות ברשת CBS, שהחלה לאחר התפטרותו של ראש חטיבת החדשות ברשת, לס מונבס (אנ'), הגיעה גם ל"60 דקות" וחשפה הוכחות להטרדות מיניות ממושכות שנבעו מהתנהלותם של המפיקים ג'ף פייגר (אנ') ודון יוהיט (אנ').[45][46]
תחקיר השקת חיסון הקורונה בפלורידה
[עריכת קוד מקור | עריכה]באפריל 2021 הופיע בתוכנית תחקיר של שרין אלפונסי על מושל פלורידה רון דה-סנטיס והשקת חיסון הקורונה של פלורידה. מן התחקיר השתמע שתרומות של רשת הסופרמרקטים Publix לקמפיין הבחירות של דה-סנטיס השפיעו על שיתוף הפעולה בין המדינה לבין Publix בהפצת חיסונים.[47][48][49] ראש העיר של מחוז פאלם ביץ' דייב קרנר האשים את "60 דקות" בדיווח שקרי במכוון, וקרול מרקוביץ טענה בניו יורק פוסט שאלפונסי מצטיירת מהתחקיר כפעילה פוליטית.[50] דובר התכנית "60 דקות" טען להגנתה שהתחקיר כלל את תגובתו של דה-סנטיס להאשמות[47], אולם פרויקט Politifact ציין שיש מקום לחשוד בעריכה מגמתית בתוכנית משום שזו השמיטה את ההערות של דה-סנטיס על הסיבות לשיתוף הפעולה עם Publix בהפצת החיסונים.[51]
תחקיר הפגמים בזיהוי פנים כהי עור
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב16 מאי 2021 שידרה התוכנית תחקיר של אנדרסון קופר על פגמים בטכנולוגיית זיהוי הפנים בה משתמשת המשטרה ועל זיהוי שגוי של אנשים כהי עור בשל הפגמים האלו. התכנית ספגה ביקורות וטענות לצביעות משום שלא נתנה קרדיט לחוקרות כהות העור שהובילו את התחום בו עסק התחקיר: הזנחת זיהוי הפנים של אנשים כהי עור, אנשים ממוצא אסייתי ונשים. בהמשך פרסמה רשת CBS הצהרה בה הסבירה שהחוקרות לא נכללו בתוכנית בשל מגבלות זמן. ליגת הצדק האלגוריתמי (אנ') ביקרה את התוכנית על "התעלמות מכוונת מעבודתם פורצת הדרך וזוכת הפרסים של חוקרות הבינה המלאכותית השחורות ג'וי בוולאמוויני (אנ'), טימנית גברו (אנ') ואיניולווה דבורה ראג'י (אנ')".[52][53]
פורמט
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפורמט של "60 דקות" מורכב משלוש כתבות חדשותיות ארוכות, כשביניהן קטעי הקדמה מתוך אולפן. הכתבות מוצגות מסט בעל תפאורה המעוצבת כמגזין המציג את אותה כתבה. התוכנית מבצעת את התחקירים בעצמה, ועוקבת אחר נושאים שנחשפו בעיתונים לאומיים ובמקורות אחרים.
תחקירים רבים מתמקדים בטענות למעשי עוולה ושחיתות מצד תאגידים, פוליטיקאים ונושאי משרות ציבוריות אחרים. רוב ה"נחקרים" נענים לריאיון, אך אחרים כותבים הודעה כתובה או בורחים מהכתב וצוות הצילום שלו בעודם קרבים. במקום לתקצר את הראיונות או לספק להם פרשנות, התוכנית מעדיפה לשדר את הראיון עצמו. כאשר המתראיין מסתיר משהו, הצופים חוזים בהתחמקות ישירות.
התוכנית מציגה גם דיוקנאות. הדיוקנאות הם לרוב של ידוענים, ומציגים ביוגרפיה של האישיות, בהתמקדות על תחילת דרכו של הידוען, המכשולים שנקרו בדרכו והבחירות שעשה, ולא רק מציעים במה ציבורית-פרסומית לאישיות. דיוקנאות שאינם של ידוענים בדרך כלל מתמקדים באדם שעשה מעשה גבורה או נאבק כדי לשפר את העולם.
"60 דקות" משלבת את העיתונאות החוקרת של תוכנית CBS משנות ה-50 "See It Now" בהנחיית אדוארד מורו (תוכנית שאותה ביים יוהיט בשנותיה הראשונות) ואת דיוקנאות האישיות מתוכנית אחרת של מורו, "Person to Person". במילים של יוהיט עצמו, "60 דקות" משלבת את "מורו החדש" עם "מורו הישן".
במהלך רוב שנות ה-70, נכללה בתוכנית הפינה "Point/Counterpoint" שבה פרשן ליברלי ופרשן שמרני ניהלו דיון על עניינים ספציפיים. בפינה זו כיכבו במקור ג'יימס קילפטריק כנציג השמרני וניקולס וון הופמן כנציג הליברלים, שהוחלף בשאנה אלכסנדר לאחר שנפטר ב-1974. אף על פי שהפינה הורדה ב-1979 כאשר אנדי רוני (שעזב את התוכנית לפני כן עם הארי ריסונר) שב להגיש דברי פרשנות, היא הייתה חדשנית, והציתה את דמיון הציבור כגרסה חיה של ויכוחים ציבוריים. "Point/Counterpoint" גם קיבלה גרסה סאטירית משלה מאת התוכנית הקומית "Saturday Night Live" של רשת NBC, בכיכובם של דן אקרויד וג'יין קורטין כשני הפרשנים, כאשר אקרויד מתחיל את הערותיו במילים "ג'יין, פרוצה מטומטמת שכמותך". גרסה סאטירית נוספת לפינה הופיעה בסרט טיסה נעימה, שבו חקיין של קילפטריק מציג טענות בעד התרסקות המטוס.
קונספט דומה שוחזר לזמן קצר במרץ 2003, הפעם בכיכובם של בוב דול וביל קלינטון, מתחרים לשעבר בבחירות לנשיאות בשנת 1996. השניים הסכימו להופיע בעשר פינות, שנקראו "קלינטון\דול" ו-"דול\קלינטון" לסירוגין, אבל לא המשיכו לעונת הסתיו בטלוויזיה. דיווחים הראו שהפינות נחשבו בעיני הציבור למנומסות מדי, בסגנון הקלאסי של "Point/Counterpoint", וחסר בהן הלהט שבוויכוח חברתי.
מאז 1979 ועד 2011, התוכנית הסתיימה בפרשנות (בדרך כלל קלילה והומוריסטית) מאת אנדי רוני, שהרצה על מגוון רב של נושאים, החל מפוליטיקה בינלאומית, כלכלה ועד לפילוסופיה אישית על חיי היום-יום. נושא אחד שהועלה שוב ושוב היה כמות הקפה בפחיות הקפה. בדיחותיו של רוני, בעיקר זו שבה הוא כינה את השחקן מל גיבסון "מטורף", הובילו לעיתים לתלונות מצד הצופים.
ביום ראשון, 29 באוקטובר 2006, צבע הרקע של פתיח התוכנית שונה משחור ללבן. הרקע השחור היה בשימוש במשך למעלה מעשור.
שדרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]מייק וולאס הוא ללא כל ספק הייצוג האייקוני לסגנון העיתונאות שבו התוכנית מפורסמת, והוא שידר בתוכנית מאז עלייתה לאוויר ב-1968. ואלס פרש בשנת 2006, אך נשאר ברשת CBS בתור שדר "אמריטוס" ויש לו משרד בבניין חברת החדשות של הרשת.
בין שדרני ופרשני התוכנית נמנים:
- מורלי סייפר (1970 ואילך)
- סטיב קרופט (1989 ואילך)
- לסלי סטהל (1991 ואילך)
- סקוט פלי (2003 ואילך)
- לארה לוגן (2005–2012 ממלאת מקום; 2012 ואילך כתבת ומגישה)
ממלאי מקום:
- אנדרסון קופר (2006 ואילך)
- צ'ארלי רוז (2008 ואילך)
- סנג'אי גופטה (2011 ואילך)
- נורה אודונל (2013 ואילך)
- אופרה וינפרי (2017 ואילך)
שדרני עבר
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אד בראדלי (1981–2006)
- מייק וואלס (1968–2006)
- הארי ריסונר (1968–1970, 1978–1991)
- כריסטיאן אמנפואר (1996-2005)
- דן ראד'ר (1975–1981, 2005–2006)
- דיאן סויר (1984–1989)
- מרדית' סיירה (1989–1991)
- קייטי קוריק (2006-2011)
- בוב סיימון (1996 – 2015)
פרשנים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בין הפרשנים בתוכנית לאורך שנותיה נמנים:
- אנדי רוני (1978–2011)
- ג'יימס קילפטריק (פרשן מצד השמרנים, 1971–1979)
- שאנה אלכסנדר (פרשן מצד הליברלים, 1975–1979)
- ניקולס וון הופמן (פרשן מצד הליברלים, 1971–1974)
- ביל קלינטון (פרשן מצד הליברלים, 2003)
- בוב דול (פרשן מצד השמרנים, 2003)
- סטנלי קראוץ' (פרשן, 1996)
- מולי איבינס (פרשן מצד הליברלים, 1996)
- פ. ג'. או'רורק (פרשן מצד השמרנים, 1996)
רייטינג והכרה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בהתבסס על רייטינג, ניתן לומר ש-60 דקות היא התוכנית המצליחה ביותר בהיסטוריה הטלוויזיונית של ארצות הברית. בחמש עונות שונות שלה היא נבחרה לתוכנית הטובה ביותר באותה שנה, שיא שהושווה רק על ידי תוכניות הסיטקום "הכל נשאר במשפחה" ו"משפחת קוסבי". "60 דקות" נבחרה לאחת מעשר התוכניות הטובות ביותר במשך 23 עונות רצופות (1977-2000), שיא שאין לו אח ורע.
"60 דקות" פרצה לראשונה לרשימת "20 הגדולות" בטבלת הרייטינג האמריקאית במהלך העונה שלה בשנת 77–1976. בעונה שלאחר מכן היא הייתה התוכנית הרביעית הכי נצפית בארצות הברית. באותה שנה, 1978, התוכנית אף זכתה בפרס גלובוס הזהב והיה זה דווקא בקטגוריית "סדרת הדרמה הטובה ביותר". בעונת 1979–1980 היא הייתה התוכנית הנצפית ביותר.
התוכנית זכתה בפרסי פיבודי על התחקירים מסדרת "הכל במשפחה": חקירה מקיפה בנושא השימוש לרעה בכח על ידי קבלנים ממשלתיים וצבאיים; "הקוקאין של ה-CIA", תחקיר שחשף את מעורבות ה-CIA בהברחת סמים; "אש כוחותינו", דיווח נרחב על תקריות אש ידידותית במלחמת המפרץ; ו"חשודי אונס דיוק נחשפים" – הראיונות הראשונים עם החשודים בפרשת האונס בקבוצת הלקרוס של אוניברסיטת דיוק בשנת 2006. הרשת זכתה גם במדליית השדר החוקר ומדליית העורך בעבור תחקיר "השלך": תיעוד של טיוח פגמים קטלניים בהליקופטר V-22 Osprey.
במהלך המאה ה-21 התוכנית נשארת בקרב "20 הגדולות" בטבלת הרייטינג, וממשיכה להיות מגזין החדשות הנצפה ביותר. בשנת 2007, "60 דקות" הייתה מועמדת לשנים-עשר פרסי אמי.
60 דקות II
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1999, מהדורה שנייה ונפרדת של "60 דקות", שנקראה "60 דקות II", הוקרנה לראשונה בארצות הברית. שמה של מהדורה זו שונה ל-"60 דקות" בסתיו 2004 על ידי CBS, במטרה למכור את התוכנית כבעלת איכות גבוהה. מכיוון שעוד לפני סתיו 2004 רבים כינו את התוכנית בסרקסטיות "60 דקות" (אמירה שמציגה מחאה על כך ששתי המהדורות זהות לחלוטין), אמר סגן הנשיא של חדשות CBS, אנדרו הוירד: "הספרה הרומית II יצרה בלבול בקרב הצופים ורמזה על גרסה מרוסנת של התוכנית המקורית, לכן שונה שמה". בהמשך, מחלוקת ידועה שזכתה לכינוי "רת'רגייט", אודות תחקיר ששודר ב-8 בספטמבר 2004, גרמה לשינוי שם נוסף. התוכנית נקראה כעת "60 דקות יום רביעי", כדי להבדילה מהתוכנית המקורית, וגם כדי לא להכתים את שמה של המהדורה המקורית, שהייתה מהדורה עצמאית ונערכה בנפרד. המהדורה שינתה את שמה בפעם השלישית, בחזרה ל-"60 דקות II", ב-8 ביולי 2005, כאשר היא הועברה למשבצת זמן חדשה, ביום שישי בשמונה בערב, כדי לסיים את שידורה. היא שודרה בפעם האחרונה ב-2 בספטמבר 2005.
גרסאות בינלאומיות
[עריכת קוד מקור | עריכה]אוסטרליה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הגרסה האוסטרלית של "60 דקות" הוקרנה לראשונה ב-11 בפברואר 1979. היא משודרת בערב יום ראשון ברשת תשע. על אף שהרשת קנתה את הזכויות לפורמט, נכון ל-2007 היא לא מחזיקה את הזכויות לשדר את התחקירים שמשודרים בארצות הברית. למרות זאת, הרשת משדרת לעיתים את הכתבות בכל זאת על ידי השכרתן מרשת עשר האוסטרלית, שלה יש את הזכויות עליהן.
ב-1980, "60 דקות" האוסטרלית זכתה ב"פרס לוגי" על חקירתה את ההתעללות הקטלנית בבית החולים הפסיכיאטרי צ'למספורד שבסידני.
אירוע יוצא דופן אירע כאשר ריצ'רד קרלטון, מגיש התוכנית, עבר התקף לב בשידור חי במהלך התוכנית ב-7 במאי 2006. הוא שאל שאלה במסיבת עיתונאים שנערכה לאחר התמוטטות המכרה בבייקונספילד, ואז יצא מהתמונה וליבו נדם. פרמדיקים ניסו להחיותו במשך 20 דקות עד שהגיע אמבולנס למקום, וכשזה הגיע, קרלטון הוכרז מת.
ניו זילנד
[עריכת קוד מקור | עריכה]הגרסה הניו זילנדית של "60 דקות" משודרת מאז 1989, אז היא שודרה בערוץ TV3. ב-1992 הזכויות לתוכנית נקנו על ידי ערוץ TVNZ, שהחל לשדר אותה ב-1993. הרשת שידרה את התוכנית במשך תשע שנים, עד שהחליפו אותה בתוכנית מקורית שנקראת "יום ראשון". "יום ראשון" היא כרגע התוכנית הנצפית ביותר בניו זילנד, ואחריה, במקום השני, התוכנית 20/20. "60 דקות" הניו זילנדית משודרת כעת על ידי הרשת המתחרה, בערוץ TV3.
פורטוגל
[עריכת קוד מקור | עריכה]הגרסה הפורטוגלית של "60 דקות" מוקרנת בערוץ SIC Notícias ומשודרת על ידי מריו קרספו.
ספרד
[עריכת קוד מקור | עריכה]הגרסה הספרדית מוקרנת בערוץ LA 1 החל משנת 1973 ונקראת Informe Semanal. כל תוכנית כוללת 4 כתבות. התוכנית קיבלה מספר רב של פרסי טלוויזיה בספרד ובעולם כולו. מרסדס אודינה הייתה בין כתבי התוכנית.
צרפת
[עריכת קוד מקור | עריכה]הגרסה הצרפתית של "60 דקות" נקראת "66 דקות" והיא משודרת ברשת M6.
גרסאות אחרות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- לתוכנית הייתה גרסה מקסיקנית ששודרה לזמן קצר בשנות ה-70 המאוחרות.
- לתוכנית הייתה גם גרסה פרואנית בתחילת שנות ה-80 שנקראה "60 minutos". עם זאת, בשנות ה-80 המאוחרות שודרה בפרו סדרה אחרת בעל שם דומה, אך ללא כל קשר לתוכנית של CBS.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של 60 דקות (באנגלית)- 60 דקות, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
60 דקות, ברשת החברתית פייסבוק
60 דקות, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
60 דקות, ברשת החברתית אינסטגרם
60 דקות, סרטונים בערוץ היוטיוב
"60 דקות", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
"60 דקות", באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
"60 דקות", באתר Metacritic (באנגלית)
"60 דקות", במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)- היסטוריה וסיכום, מוזיאון התקשורת המשודרת
- חיים הנדוורקר, "הכתבים כאן לא מתפטרים: או שהם מתים או שמפטרים אותם", באתר TheMarker, 19 בנובמבר 2011
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^
סקוט פלי, Lance Armstrong offered donation to USADA during investigation, באתר CBS News, 9 בינואר 2013 – הצגת התוכנית החדשה והכתבה המרכזית בתוכנית הבכורה, במהלך התוכנית "CBS Evening News" (באנגלית)
- ^ "Audi Investigated for Unintended Acceleration". Automobile.com. אורכב מ-המקור ב-17 בדצמבר 2012.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Yates, Brock (21 בדצמבר 1986). "Audi's Runaway Trouble With the 5000". Washington Post Magazine.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Huber, Peter (18 בדצמבר 1989). "Manufacturing the Audi Scare". The Wall Street Journal. Manhattan Institute for Policy Research.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Fretts, Bruce. "'Dateline' Disaster: NBC and General Motors feud over a staged car accident". Entertainment Weekly. ארכיון מ-4 ביוני 2013. נבדק ב-29 ביולי 2013.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ Walter, Olson (21 ביוני 1993). "It Didn't Start With Dateline NBC". Walterson. National Review. אורכב מ-המקור ב-2020-02-25.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Judge Dismisses Apple Growers' Suit Against CBS". The New York Times. 14 בספטמבר 1993. נבדק ב-21 ביולי 2007.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Werner Erhard vs. Columbia Broadcasting System, (Filed: March 3, 1992) Case Number: 1992-L-002687. Division: Law Division. District: First Municipal. Cook County Circuit Court, Chicago, Illinois.
- ^ Jackson, Steve (18 באפריל 1996). "It Happens". Westword. אורכב מ-המקור ב-29 ביוני 2012. נבדק ב-29 במרץ 2012.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ Snider, Suzanne (במאי 2003). "est, WERNER ERHARD, AND THE CORPORATIZATION OF SELF-HELP". Believer Magazine. אורכב מ-המקור ב-20 באוקטובר 2006. נבדק ב-7 באפריל 2008.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Brenner, Marie (במאי 1996). "The Man Who Knew Too Much". Vanity Fair. MarieBrenner.com. אורכב מ-המקור ב-5 באוגוסט 2004.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Self-Censorship at CBS". The New York Times. 12 בנובמבר 1995.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Shales, Tom (15 באוקטובר 1999). "The Explosive Film That Ticked Off '60 Minutes'". The Washington Post. נבדק ב-20 ביוני 2016.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Fund, John (13 בספטמבר 2004). "I'd Rather Be Blogging: CBS stonewalls as 'guys in pajamas' uncover a fraud". The Wall Street Journal.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ de Moraes, Lisa (13 באפריל 1999). "Another 60 Minutes' Apology on a Drug Smuggling Story". The Washington Post. נבדק ב-29 בדצמבר 2021.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Minthorn, Antone (5 בנובמבר 1998). "Kennewick Man issue damages relationships". Board of Trustees Chairman Confederated Tribes of the Umatilla Indian Reservation. אורכב מ-המקור ב-16 ביוני 2006.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Fabien, Ann. "Bones of Contention". Common-Place.org. אורכב מ-המקור ב-28 בספטמבר 2007. נבדק ב-22 במאי 2007.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Lemonick, Michael D.; Dorfman, Andrea (13 במרץ 2006). "Who Were The First Americans?". Time. אורכב מ-המקור ב-12 במאי 2006.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ "McVeigh Vents On '60 Minutes'". CBS News. 13 במרץ 2000. ארכיון מ-13 במאי 2013. נבדק ב-20 באפריל 2020.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Journalism, Edward R. Murrow, First Amendment | Communicator | Ban on Face-To-Face Interviews with Federal Death Row Inmates Stands". Radio Television Digital News Association. 12 במרץ 2010. אורכב מ-המקור ב-18 במרץ 2012. נבדק ב-29 במרץ 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Andrews, Curry (8 במרץ 2010). "High court won't hear appeal, ban on death row interviews stands". Reporters Committee for Freedom of the Press.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Preston, Bryan; Regan, Chris (2 באפריל 2004). "All in the Family: Who says 60 Minutes doesn't pay for interviews?". National Review. אורכב מ-המקור ב-4 ביוני 2004. נבדק ב-10 ביולי 2022.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Bush Guard Memos Questioned". CBS News, Associated Press. 10 בספטמבר 2004. נבדק ב-2005-12-20.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Final Figure in '60 Minutes' Scandal Resigns". Fox News. Associated Press. 25 במרץ 2005. נבדק ב-2006-03-20.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Carter, Bill (11 בינואר 2005). "Analysis: Post-Mortem of CBS's Flawed Broadcast". The New York Times. נבדק ב-2008-03-24.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Appeals court dismisses Dan Rather's suit vs. CBS". אורכב מ-המקור ב-2 באוקטובר 2009.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "CBS's 60 Minutes airs photo of Finnish children as "Russian hackers"". NewsRoom Finland. Virtual Finland, Ministry for Foreign Affairs of Finland. 1 באפריל 2009. אורכב מ-המקור ב-14 בפברואר 2015.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ 1 2 "Amerikkalaisohjelma leimasi taivalkoskelaisnuoret venäläisiksi nettirikollisiksi". Kaleva. 31 במרץ 2009. אורכב מ-המקור ב-3 באפריל 2009.
{{cite news}}: (עזרה). תבנית:In lang - ^ "Amerikkalaisohjelma leimasi suomalaisnuoret nettirikollisiksi". Helsingin Sanomat (בפינית). 31 במרץ 2009. אורכב מ-המקור ב-3 באפריל 2009. נבדק ב-5 באפריל 2009.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ DeYoung, Karen (31 באוקטובר 2013). "'60 Minutes' broadcast helps propel new round of back-and-forth on Benghazi". The Washington Post.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Lake, Eli (14 בנובמבר 2013). "Why Dylan Davies Disappeared". The Daily Beast.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Carter, Bill (5 בנובמבר 2013). "CBS News Defends Its '60 Minutes' Benghazi Report". The New York Times.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Stelter, Brian; Carter, Bill (10 בנובמבר 2013). "'60 Minutes' Airs Apology on Benghazi". The New York Times.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Calderone, Michael (26 בנובמבר 2013). "CBS News' Lara Logan Taking Leave Of Absence Over Discredited '60 Minutes' Benghazi Report". The Huffington Post.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ 1 2 "CBS asks Lara Logan to take Leave after Flawed Benghazi Report". CBS News. 26 בנובמבר 2013.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Hananoki, Eric (8 בנובמבר 2013). "Simon & Schuster Pulls Discredited Benghazi Book". Media Matters for America.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Benghazi and the Bombshell, ניו יורק, 4 במאי 2014
- ^ "CBS News' Lara Logan back at work". Associated Press. 4 ביוני 2014.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 Mirkinson, Jack (16 בדצמבר 2013). "'60 Minutes' Trashed For NSA Piece". The Huffington Post. AOL.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Coscarelli, Joe (16 בדצמבר 2013). "60 Minutes Gift Wrapped a Puff Piece for the NSA". New York.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Carr, David (23 בדצמבר 2013). "When '60 Minutes' Checks Its Journalistic Skepticism at the Door". The New York Times.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Estrada, Zac (31 במרץ 2014). "CBS Says It Made 'Audio Editing Error' With Tesla On 60 Minutes". Jalopnik.com.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Woodyard, Chris (6 באפריל 2014). "CBS' '60 Minutes' admits to faking Tesla car noise". Money. USA Today. אורכב מ-המקור ב-2014-04-07.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "'60 Minutes' Admits 'Audio Error' In Tesla Story". The Huffington Post (AOL). Associated Press. 1 באפריל 2014. אורכב מ-המקור ב-7 באפריל 2014.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Abrams, Rachel; Koblin, John (6 בדצמבר 2018). "At '60 Minutes,' Independence Led to Trouble, Investigators Say (Published 2018)". The New York Times. נבדק ב-22 באוקטובר 2020.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Feldman, Kate. "Longtime '60 Minutes' producer Don Hewitt reportedly sexually assaulted employee repeatedly, reached settlement for more than $5M". Daily News. נבדק ב-22 באוקטובר 2020.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ 1 2 Darcy, Oliver (5 באפריל 2021). "'60 Minutes' faces backlash from Democrats and Publix for critical story on Florida's vaccine rollout". CNN. נבדק ב-2021-04-06.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Morrow, Brendan (2021-04-05). "Democratic mayor accuses 60 Minutes of airing 'intentionally false' story on Florida's vaccine rollout". Yahoo! News (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2021-04-06.
- ^ "Publix refutes '60 Minutes' story that questions Florida's COVID-19 vaccine distribution". WTXL (באנגלית). 2021-04-05. נבדק ב-2021-04-06.
- ^ "The media tried to smear Ron DeSantis. It backfired | Opinion". Newsweek (באנגלית). 2021-04-06. נבדק ב-2021-04-07.
- ^ "PolitiFact - Unpacking the edits in '60 Minutes' report on Ron DeSantis, Florida vaccines".
- ^ "Black Women Did The Work. Then They Were Denied The Credit". OrganizeFor (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2021-05-22.
- ^ "An editor's note on our report, "Facial Recognition"". CBS News (באנגלית). 18 במאי 2021. נבדק ב-2021-05-22.
{{cite web}}: (עזרה)
| פרס גילדת המפיקים של אמריקה לתוכנית העיונית הטובה ביותר | |
|---|---|
|