שוראני
| |||
 | |||
| מדינה |
 סלובקיה | ||
|---|---|---|---|
| מחוז |
 ניטרה | ||
| תאריך ייסוד |
1138  | ||
| שטח | 59.81 קמ"ר | ||
| גובה | 123 מטרים | ||
| אוכלוסייה | | ||
| ‑ בעיירה | 9,562 (1 בינואר 2021) | ||
| קואורדינטות | 48°05′00″N 18°11′00″E / 48.083333333333°N 18.183333333333°E | ||
| אזור זמן | UTC +2 | ||
| http://www.surany.sk | |||
  | |||
שוראני (בסלובקית: Šurany; בהונגרית: Nagysurány, נג'שוראן; בפי היהודים שוראן) היא עיירה בדרום מערב סלובקיה השוכנת ליד נהר ניטרה, כ-26 קילומטר מדרום-מזרח לעיר ניטרה, באזור חקלאי על צומת רכבות. עד שנת 1918 השתייך האזור לממלכת הונגריה ומאז ועד שנת 1993 לצ'כוסלובקיה.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]יהודי שוראני
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מועד יסוד הקהילה היהודית בעיר אינו ידוע, אך ידוע כי כבר בתחילת המאה ה-16 ישבו שם יהודים. הטורקים ששלטו במקום בין השנים 1526–1666, אסרו על היהודים להתגורר במקום, ולכן יהודי האזור חיו בעיירה הסמוכה ליפובה (Lipová). ובשנת 1686, כשהתאפשר ליהודים לחזור ולשבת בשוראני התארגנה קהילה יהודית גדולה שהכילה את יהודי העיירות הסמוכות טברדושובצה, (Tvrdošovce), קומיאטיצה, (Komjatice) ופלאריקובו (Palárikovo).
במאה ה-17 הייתה קהילת שוראני גדולה למדי והתפרסמה ברבניה ובישיבה המקומית שבה לימדו, שהייתה מהגדולות שבסלובקיה. תלמידיה באו מרחבי אירופה: הונגריה, אוסטריה, רומניה, גרמניה, יוגוסלביה ואפילו מאנגליה ומשווייץ. בעיירה היו גם בית מדרש, תלמוד תורה ובית ספר יהודי עממי, "חברה קדישא" ואגודת נשים. לקהילה היו כמה בתי כנסת[1] ומבנה גדול של מקווה.
באמצע המאה ה-19, בעקבות ביטול ההגבלות על התיישבות יהודי הונגריה, עקרו רבים מיהודי שוראני לעיר הסמוכה נובה זמקי. בסוף המאה ה-19 הייתה הקהילה היהודית מזוהה עם הזרם האורתודוקסי ובהמשך נסתפחה לקהילת נובה זמקי שהייתה גדולה ועשירה יותר.
בשנת 1921 היו רשומים בקהילה כ-600 יהודים ובראש הקהילה. רוב יהודי העיירה התפרנסו ממסחר וממלאכה. מייסדיו של בית החרושת לסוכר בעיירה ובעליו היו כנראה יהודים שבאו מפולין, ומנהליו הועסקו על ידי הברון הירש. בשנת 1930 חיו בשוראני 722 יהודים, 13 אחוז מתושבי המקום. מספר היהודים שחיו בשוראני:
| שנה | מספר היהודים בכפר | כלל האוכלוסייה |
|---|---|---|
| 1828 | 367 | 1,890 |
| 1869 | 506 | 3,807 |
| 1880 | 601 | 4,892 |
| 1910 | 772 | 5,216 |
| 1919 | 715 | 6,119 |
| 1930 | 722 | 6,388 |
| 1941 | 563 | 6,292 |
| 1948 | 50 | 5,381 |
השואה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בהסכם מינכן מספטמבר 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית ולאחר בוררות וינה מ-2 בנובמבר באותה השנה, סופח להונגריה חלק מדרום סלובקיה, לרבות שוראני. המשטר הפרו-גרמני בהונגריה הגביל את היהודים בלימודים ובעסקים ורבים איבדו את פרנסתם. יהודים ללא תעודות אזרח הונגריות גורשו.
ב-19 במרץ 1944 נכנסו הגרמנים להונגריה. במאי 1944 גויסו גברים יהודים משוראני בני 20–45 לצבא ההונגרי לעבודות כפייה.
לפי גרסה אחת במאי הוקם בשוראני גטו בו רוכזו גם יהודים מיישובים בסביבה ובסך הכול כ-1,100 תושבים בצפיפות, אשר כעבור כחודש הועברו למרכז שילוח בנובה זמקי וכעבור כמה ימים שולחו למנחה ההשמדה אושוויץ.[2][3] לפי גרסה אחרת שאר יהודי שוראני והאזור רוכזו בגטו בעיר קומרום וככל הנראה ביוני אותה השנה גורשו לאושוויץ.[4]
על פי ספר הזכרונות של חנה נויבאור, שהתגוררה בכפר הסמוך קומיאטיצה, הגרמנים הגיעו לעיירה בשנת 1944: "ב- 19 מרץ 1944 פלשו צבאות גרמניה למדינה. ימים אחדים לאחר הכיבוש הגרמני החלו להתפרסם גזרות אנטי יהודיות בזו אחר זו. הרבה יהודים ברחו להונגריה. אנחנו בחרנו לא לברוח. במחצית השנייה של אפריל 1944 הוחל איסוף יהודים תושבי כפרים נידחים – עם שחר הוצאו 524 יהודי שורני מבתיהם בידי ז'נדרמרים הונגרים, רוכזו בבתי כנסת ושם נלקחו מהם דברי הערך שהיו ברשותם. בקומיאטיצה היו אז 50 יהודים בלבד, רובם נשים, ילדים וקשישים. עוד הספקנו לחגוג את ערב פסח ב-7 באפריל בבית ואז השתנו חיינו. ב-11 במאי 1944 נלקחנו לשוראני. ההונגרים הגיעו ולקחו את כולם לשוראני עם עגלות, זה היה במרחק של כ- 11 ק"מ, בעבר הייתי הולכת את המרחק הזה ברגל לבית הספר. אני לקחתי איתי סדין בו זרקתי כמה שמלות וחולצות. את רוב התכשיטים ודברי הערך שלנו אבא שלי החביא בעליית הגג בביתנו. הרכוש שהותרנו בבית נשדד במהירות בידי תושבים מקומיים. את הבית שלנו הפכו כאמור לבית חולים בזמן המלחמה. בשוראני לא עשינו יותר מדי. נתנו לנו כל מיני עבודות, אותי שלחו לעבוד עם סלק. גרנו כמה יהודים ביחד בבתים פרטיים, אבל נעים לא היה שם. אני זוכרת שיום אחד לקחו את אבא שלי, שמו לו שק על הראש והרביצו לו עד שהוא לא היה יכול ללכת. למקום הגיעו גם פליטים מניטרה ומברטיסלאבה. לא האמנו שזה המצב, אמא שלי הייתה בהלם מכל מה שקרה. היא אמרה 'מה עשינו, מה יש פה?'. אני האמנתי באלוהים, האמונה הזו סייעה לי. אולי בזכותה לא כל כך פחדתי, היינו כולם ביחד ולא חשבנו על דברים רעים. ידענו שיש מלחמה אבל לא ידענו למה זה מגיע לנו והכל נראה כמו חלום רע שאוטוטו ייגמר. ראיתי שם אנשים בלי בגדים, חשבתי שהם משוגעים, הם היו רזים נורא. יחידים בלבד הצליחו לחמוק מהגטו, נמלטו לסלובקיה ושם הצטרפו לפרטיזנים. אחרי כמה שבועות בשורני הועברנו לקומארנו, עיר שהיא התמזגות של שני נהרות, הדנובה ונהר ואך, ונמצאת 95 ק"מ מבודפשט. הגרמנים כבשו את קומארנו 4 שנים לפני שהגעתי לשם, ב-29 ביוני 1941 . בתחילת מאי תחמו הרשויות הגרמניות גטו בקטע הרחובות שבין בית הכנסת האורתודוקסי ואזור הנמל עד גדת הדנובה בעיר והעבירו למקום את יהודי קהילות המחוז, בהם גם משפחתי ואני, שם רוכזנו במבצר העתיק "מונוסטור" ששכן על הגדה השנייה של הדנובה. אני זוכרת שהיינו שם במשך כשבוע בסך הכל, בו ישנו על מיטות בגובה מטר כשבמקום מזרן היה לנו קש".
בשנת 1945 חזרו לעיירה יהודים מעטים מקהילת שוראני, בניין בית הכנסת שימש למחסן עצים. מצבות בית העלמין שניזוקו הוקמו מחדש. ובמרוצת השנים עזבו רוב היהודים את העיירה ובשנות ה-70 של המאה ה-20 נותרו שם שתי משפחות יהודיות בלבד.
בשנות ה-90 של המאה ה-20 הוחל בשחזור בניין בית הכנסת, כשבגג בית הכנסת סמל המגן דוד, והוקמה במקום אנדרטה לזכר קורבנות השואה. כיום פועל במקום מוזאון העיר שוראני.
-
כיפת בית הכנסת המשוחזרת -
בית הכנסת בשוראני
בשנת 1966 הוקמה מצבה לזכר קהילת שוראני בבית העלמין בחולון.[5]
ילידי המקום
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מור ארדיאי, מקודם גרינוואלד[6] (בהונגרית: Erdélyi Mór; שוראני, 3 בדצמבר 1866[7] – בודפשט, 11 במרץ 1934)[8] היה צלם, צלם עיתונות יהודי-הונגרי.
- איז'אק לוי (בהונגרית: Lőwy Izsák; שוראני, 1793 – אויפשט, 8 באפריל 1847) היה בורסקאי, יהודי-הונגרי, מאסטר לעיבוד עורות, ראש הקהילה היהודית המקומית באויפשט, הפוגט (שופט) הראשון של היישוב.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- כריסטינה בז'ן (אנ'), נג'שוראן, אנציקלופדיה של המחנות והגטאות (כרך III, עמ' 360), מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה והוצאת אוניברסיטת אינדיאנה, בלומינגטון ואינדיאנפוליס (באנגלית)
- נתן קרפל נויגרשל, ישיבת שוראן וישיבות הונגריה סדרת מאמרים בעיתון הצופה, 8.9.1941, 16.9.1941, 14.11.1941.
- פנקס הקהילות הונגריה, עמוד 548–551
- נאג'-שוראן' (שוראן, שוראני), בתוך: שלמה שפיצר, קהילות הונגריה: הקהילות החרדיות בהונגריה - תש"ד, ירושלים: מכון ירושלים, תשס"ט, עמוד 259–261. (נתוני האוכלוסין בספר מבוססים על מפקד קהילות הונגריה של המועצה המרכזית של יהודי הונגריה שנערך בפקודת שלטונות הכיבוש הנאצי באביב 1944)
- מקומיאטיצה לבצרה דרך אושוויץ- סיפורה של חנה נויבאור (אלעד הופר), 2015.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של שוראני- קהילת שוראני, באתר "אנו – מוזיאון העם היהודי"
- נג'שורנייה (Nagysurány), באנציקלופדיה של הגטאות, באתר יד ושם
- "שוראני", באתר JewishGen (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ בית הכנסת בשוראני
- ^ נג'שורנייה (Nagysurány), באנציקלופדיה של הגטאות, באתר יד ושם
- ^ כריסטינה בז'ן, נג'שוראן, אנציקלופדיה של המחנות והגטאות (כרך III, עמ' 360), מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה והוצאת אוניברסיטת אינדיאנה, בלומינגטון ואינדיאנפוליס (באנגלית)
- ^ קהילת שוראני באתר בית התפוצות
- ^ גל-עד קהילת שוראני בבית העלמין בחולון
- ^ Az engedélyt tartalmazó BM rendelet száma/évszáma: 74905/1891. Névváltoztatási kimutatások 1891. év 2. oldal 19. sor
- ^ Születési bejegyzése a nagysurányi izraelita hitközség születési akv. 1044/1866. folyószáma alatt
- ^ Halálesete bejegyezve a Budapest VI. ker. állami halotti akv. 479/1934. folyószáma alatt.