החזרת ארון הברית לישראל והעלאתו לירושלים
החזרת ארון הברית לישראל הוא סיפור מקראי המופיע בספר שמואל א' פרק ו', והמשכו - העלאת הארון לירושלים - מופיע בספר שמואל ב', פרק ו'.
החזרת ארון הברית לישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]הקרב עם פלשתים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בספר שמואל פרק ד' מסופר על התקפה שערכו מחנה פלשתים על ישראל, עוד לפני שהומלך שאול המלך. בקרב הראשון ספגו היהודים פגיעה קשה, כארבעת אלפים לוחמים מתו בקרב, ואז הועלה רעיון - להביא את ארון הברית ממשכן שילה אל שדה הקרב, בתקווה שכוחו של הארון יציל אותם. כאשר הגיע הארון אל המערכה רעש המחנה משמחה, והפלשתים המבוהלים גייסו את כל כוחם - וניצחו שוב. בקרב השני נפלו כשלושים אלף לוחמים, וארון הברית נלקח בשבי. כאשר שומע על כך עלי, הכהן הראשי של משכן שילה, עוצמת הבשורה הקשה, יחד עם מותם של שני בניו, חפני ופינחס, גורמת לו ליפול מעל כיסאו והוא מת.
הארון אצל פלשתים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הפלשתים לוקחים את הארון ומביאים אותו אל אשדוד, שם הוא מונח בביתו של דגון, אל פלישתי, כמחוות ניצחון על היהודים. למחרת בבוקר מגיעים כוהני דגון אל המקדש האלילי ומוצאים את הפסל על הרצפה, כשהוא נופל בתנוחת השתחוויה אל ארון הברית, ומחזירים אותו למקומו. בבוקר שלאחר מכן הם מוצאים שוב את דגון נופל מול ארון הברית, ראשו וכפות ידיו כרותות ומונחות על סף הדלת. מאז לא דורכים כוהני דגון על מפתן הדלת של המקדש. במקביל, כעונש על שביית ארון הברית, מעניש ה' את אנשי אשדוד ושולח בהם טחורים[1]. אנשי אשדוד מחליטים להעביר את הארון לעיר פלישתית אחרת, אל גת.
בגת קורה את אותו המצב, אנשי העיר נענשים בטחורים וסובלים מאוד עד שמעבירים את הארון לעיר שלישית, אל עקרון. בעקרון מזדעקים אנשי העיר מפחד שגם להם יקרה מה שקרה לאנשי אשדוד וגת, ובהתכנסות של כל ראשי פלשתים הוחלט להשיב את הארון אל עם ישראל ולהיפטר מהשפעתו הרעה. סבב זה בין ערי פלשתים אורך שבעה חודשים.
החזרת הארון לישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]סרני פלשתים מבינים שאי אפשר להחזיר את הארון לישראל סתם ככה, והם מתכננים מתנת פיוס גדולה: חמישה טחורים עשויים זהב וחמישה עכברים עשויים זהב, אחד כנגד כל עיר פלישתית. את הארון מעמיסים יחד עם המתנות על עגלה חדשה, רתומה לשתי פרות מניקות, אשר בניהן נשארו מאחור. אם הפרות ייקחו את העגלה ולא ינסו לחזור אל העגלים שלהם - זהו הסימן שאכן הארון הוא מקור הצרות שלהם.
הפרות אכן הלכו בדרך, ללא סטייה ימין ושמאל, ואנשים פלשתים מלווים אותן עד גבול בית שמש. בבית שמש עובדים האנשים בקצירת השדות, וכאשר הם רואים את הארון עולה אליהם אל שדה של אדם בשם יהושע בית השמשי הם מתקבצים סביבו בשמחה גדולה. מכיוון שאסור לאדם שאינו הכהן הגדול לראות את ארון הברית, ה' מעניש גם אותם ונספים 50,070 איש. העם מתאבל ומחליט לשכן בינתיים את הארון בקריית יערים, בביתו של אבינדב (קריית יערים) בגבעה. בנו, אלעזר, הוסמך לשמור על הארון. הארון שכן שם במשך עשרים שנה.
העלאת הארון
[עריכת קוד מקור | עריכה]העלאה ראשונה
[עריכת קוד מקור | עריכה]דוד, מלך ישראל, מחליט להעלות את ארון הברית מן בית אבינדב אל ירושלים. על הארון מופקדים עוזה ואחיו, בניו של אבינדב. הארון מונח על עגלה חדשה, ומורכב מגבעה אל ירושלים. לפני העגלה עברה תהלוכה גדולה שבראשה דוד המלך ואחרי כל עם ישראל רוקדים, שרים ומנגנים. כאשר עברו במקום בשם גורן נכון הארון כמעט ונשמט מן העגלה, ועוזה שלח את ידו להחזיק בו - ומשום קדושת הארון והאיסור להתקרב אליו, הוא מת. התהלוכה נפסקה מיד, והמקום נקרא על שמו "פרץ עוזה".
דוד המלך עצר את החגיגה ואמר שביום כזה לא יכול ארון הברית להגיע לירושלים, ולכן נשלח הארון לבית עובד אדום הגתי לשלושה חודשים.
העלאה שנייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]שלושה חודשים לאחר ההעלאה הראשונה, שומע דוד המלך כי משפחתו של עובד אדום הגתי התברכה, ומבין שה' סלח להם. תהלוכה נוספת יוצאת מבית עובד אדום הגתי אל ירושלים, והפעם נישא הארון על כתפי הכוהנים, כפי שמצווה בספר במדבר. אחרי כל שישה צעדים של נושאי הארון עוצר דוד המלך ומקריב קרבנות לה', והפעם התהלוכה עוברת בשלום והארון מגיע אל ירושלים. דוד שוב מקריב קרבנות, מחלק בשר ולחם לכל אחד מהמשתתפים בתהלוכת ההעלאה וחוזר לביתו.
לגלוגה של מיכל בת שאול
[עריכת קוד מקור | עריכה]בביתו מצפה לו אשתו מיכל, שצפתה בו מחלון הארמון. היא גוערת בו שבמהלך החגיגה הוא רקד ופיזז מול הארון וביזה את עצמו בהתנהגות שאינה מכבדת מלך. דוד עונה לה שלדעתו נכון להתבזות בעבודה ה' כמו עבד ואפילו יותר מכך. עונשה של מיכל על הזלזול בדוד המלך הוא שלא היה לה ילד עד יום מותה.
פרשנים
[עריכת קוד מקור | עריכה]עובד אדם שנהג בארון בשעה שהיה בביתו, בגינוני כבוד, ביניהם שהיה מטאטא את הרצפה שלצידו[2], ומדליק נרות מדי בוקר וערב[3], התברך שילדה אשתו ושמונה כלותיו שישה בכרס אחד.
המלבי"ם מפרש מהן הטעויות בהעלאת הארון הראשונה, שגרמו לאסון מותו של עוזא[4]. לדבריו, הארון נישא בעגלה ולא על כתף, מה שעומד בניגוד גמור לציווי האל בחומש במדבר פרק ז' פסוק ט'[5]. בנוסף, הוא כותב כי דוד לא כעס על ה' אלא על עצמו, ששכח את הצווים הקשורים לנשיאת הארון וגרם בטעות למותו של עוזא.
הרד"ק כותב על מיכל בת שאול שמאותו הרגע ואילך לא היה לה ילדים, אך לפני כן היא ילדה את יתרעם המוזכר המוזכר בספר שמואל פרק ג ובספר דברי הימים א כבנה של עגלה, שהוא ככל הנראה שם נוסף למיכל. פירוש שני שמציע הרד"ק הוא שעד יום מותה לא היו לה ילדים, אך ביום מותה היא ילדה ילד וככל הנראה מתה בלידה.
אזכורים בתרבות
[עריכת קוד מקור | עריכה]נעמי שמר כתבה שיר בשם "למה צחקה מיכל", אותו ביצעו הגששים. השיר מתבסס על הפסוקים בהם מסופר שמיכל מלגלגת על דוד.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ד"ר נח חיות - הארון נוגף את פלישתים, סרטון בערוץ "מרכז יעקב הרצוג", באתר יוטיוב (אורך: 01:00:17)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ לא ברור אם משמעות המחלה טחורים במקרא היא כמשמעותה כיום.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ס"ג, עמוד ב'
- ^ במדבר רבה, פרשה ד', פסקה כ'
- ^ אתר ספריא, II Samuel 6:3, www.sefaria.org
- ^ "בכתף ישאו" - במדבר ז, ט