רודי ג'וליאני

רודי ג'וליאני
Rudolph Giuliani
	ג'וליאני, 2019
	ג'וליאני, 2019
לידה	28 במאי 1944 (בן 80); ברוקלין, ניו יורק, ניו יורק
שם לידה	Rudolph William Louis Giuliani
מדינה	ארצות הברית
השכלה	משפטן
עיסוק	בכיר במשרד התובע הפדרלי ובמשרד התובע של מדינת ניו יורק
מפלגה	המפלגה הרפובליקנית
בן או בת זוג	ג'ודית ג'וליאני (24 במאי 2003–10 בדצמבר 2019)
	1 בינואר 1994 – 31 בדצמבר 2001; (8 שנים)
	→ דייוויד דינקינס מייקל בלומברג ←
פרסים והוקרה
	איש השנה של המגזין "טיים" (2001); פרס דאבל ספיק (2018); מדליית הזהב על שם ריצ'ארד א. קוק (1998); Medal of Heroism (2002); דוקטור לשם כבוד (אוניברסיטת רוד איילנד); פרס במבי (2001); פרס כריסטופר; אביר מפקד במסדר האימפריה הבריטית; אביר הצלב הגדול של מסדר ההצטיינות של הרפובליקה האיטלקית; פרס התקשורת הגרמנית; פרס החירות על שם רונלד רייגן; פרס צלחת הזהב; מדליית הכבוד של האליס איילנד ;
חתימה

רודולף (רוּדִי) ויליאם לואי ג'וליאני (באנגלית: Rudolph William Louis Giuliani; נולד ב-28 במאי 1944) כיהן כראש עיריית ניו יורק מ-1 בינואר 1994 עד 31 בדצמבר 2001. הגיע לעמדה ציבורית משמעותית בקנה מידה לאומי בארצות הברית, בזכות הצלחתו בהנהגת ניו יורק בעת פיגועי 11 בספטמבר במגדלי התאומים. עם היבחרו של דונלד טראמפ לנשיא ארצות הברית, מונה ליועץ בתחום הגנת סייבר. לאחר מכן החל לשמש כפרקליטו של טראמפ, וייצג אותו בחקירת התערבות רוסיה בבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-2016.

ביוגרפיה

תחילת דרכו

ג'וליאני נולד בברוקלין שבניו יורק, בנם היחיד של הלן (ד'אבנזו לפני נישואיה) (1909–2002) והרולד אנג'ל ג'וליאני (1908–1981), שניהם קתולים בני מעמד הפועלים, שנולדו בארצות הברית להורים שהיגרו מאיטליה. אביו היה בעל עבר פלילי, ואף ישב בבית הסוהר סינג סינג בגין מעשי שוד ותקיפה. כשהיה מחוץ לכלא, שימש האב גובה חובות עבור דודו של ג'וליאני מצד אימו, שהשתייך לפשע המאורגן.

ג'וליאני למד בבתי ספר קתוליים ואף שקל בשלב מוקדם של חייו להפוך לכומר, אך נמנע מכך בסופו של דבר. למרות רקעו המעורר מחלוקת, הוא סיים את לימודיו בבית הספר התיכון בציונים גבוהים, שאיפשרו לו להמשיך ללמוד לתואר ראשון במכללת מנהטן (מכללה קתולית הממוקמת ברובע הברונקס דווקא ולא במנהטן), ולאחר מכן סיים תואר JD במשפטים באוניברסיטת ניו יורק, אותו הוא סיים בהצטיינות יתרה ב-1968. באוקטובר אותה שנה הוא גם נישא לראשונה לרגינה פרוג'י, נישואין שהחזיקו מעמד 14 שנה, עד ביטולם (לא גירושין) ב-1982.

תחילת הקריירה

עם סיום לימודיו שימש ג'וליאני כמזכיר לשופט מחוזי פדרלי במחוז הדרומי של ניו יורק. ב-1970 הצטרף למשרד התביעה הכללית של ארצות הברית. בגיל 29 מונה למנהל יחידת הסמים וקודם למשרת תובע בפועל. בכל התקופה הזו היה ג'וליאני איש המפלגה הדמוקרטית.

בשנת 1975 עזב את המפלגה הדמוקרטית והפך לעצמאי וככזה עבר לוושינגטון, שם מונה לראש המטה של סגן התובע הכללי. מ-1977 ועד 1981 עבד כעו"ד בשוק הפרטי בניו יורק, והצטרף למפלגה הרפובליקנית. בשנת 1981 מונה לתובע כללי פדרלי בפועל, המשרה השלישית בחשיבותה בהיררכיית משרד המשפטים האמריקאי. בתפקידו זה היה ממונה על התובעים הפדרליים, על כל גופי האכיפה הפדרליים, על גופי הענישה, על המנהל לאכיפת (חוקי) הסמים (DEA) ועל שירות המרשלים של ארצות הברית.

בשנת 1983 זכה לחשיפה הציבורית הראשונה, עת מונה לתובע הכללי הפדרלי של מחוז דרום ניו יורק, שם עמד בחזית המאמץ להרחקת סוחרי הסמים מהרחובות, המלחמה בפשע המאורגן, השחיתות במנגנוני השלטון ועבירות הצווארון הלבן. בתפקידו זה רשם לזכותו הישג נדיר של 4,152 הרשעות לעומת 25 זיכויים בערעור בלבד. זכורים במיוחד תיקים בעלי עניין ציבורי גבוה, לרבות תיקים נגד ראשי המאפיה, בהם עשה לראשונה שימוש נרחב בחקיקת RICO נגד פשע מאורגן. בשנים 1985–1986 הצליח ג'וליאני להביא להרשעתם של ראשי חמש משפחות הפשע המאורגן של ניו יורק ומאסרם לתקופות ממושכות מאוד. בשנים 1986–1989 הוא הביא להרשעתם של איוון בוסקי ומייקל מילקן, דמויות ידועות מהמילייה של וול סטריט, בעוון ניצול מידע פנים לסחר בני"ע. למרות כל זאת, הוא גם עורר עליו ביקורת ציבורית מסוימת עת ארגן מעצרים מתוקשרים של חשודים ולאחר מכן נאלץ לבטל את האישומים נגדם עקב חוסר ראיות.

באפריל 1984 נישא ג'וליאני בפעם השנייה, לדונה הנובר (ילידת 1950), אם בנו (אנדרו – 1986) ובתו (קרולין – 1989). הם התגרשו ב-2002.

בספטמבר 1989 ניצח ג'וליאני את רון לאודר במרוץ למועמדות המפלגה הרפובליקנית לראשות עיריית ניו יורק. לאחר מכן התמודד כמועמד משותף של המפלגה הרפובליקנית והמפלגה הליבראלית, למול מועמד המפלגה הדמוקרטית דייוויד דינקינס, אך במרוץ זה הוא הפסיד בהפרש של 2%, הקטן ביותר בהיסטוריה של העיר (רון לאודר, שהפסיד לג'וליאני בבחירות המקדימות, השתתף אף הוא במירוץ זה בניגוד למקובל, כמועמד המפלגה השמרנית וזכה לפחות מ-0.5% מהקולות).

ג'וליאני כראש העיר

ג'וליאני התמודד שוב בבחירות 1993 כמועמד המפלגה הרפובליקנית והליברלית, הוביל קמפיין שהתמקד באיכות חיים, פשע, עסקים וחינוך, ניצח את ראש העיר המכהן מטעם המפלגה הדמוקרטית דייוויד דינקינס, ברוב של 3% מהקולות ונבחר לראש העיר ה-107 של ניו יורק. בכך הוא היה לראש העיר הרפובליקני הראשון מזה כשלושים שנה, בעיר הדמוקרטית בדרך כלל. בשנת 1997 הוא נבחר בשנית, למול רות מסינגר והפעם כבר בהפרש ניכר (מעל 10% מהקולות).

תחת הנהגתו את העיר, ירדו מעשי הפשיעה הכללית ב-57%, מקרי הרצח ב-65% והעיר אף הוכרה על ידי ה-FBI כעיר הגדולה הבטוחה ביותר בארצות הברית. במלחמתו בפשע, הסתמך ג'וליאני על תאוריית החלונות השבורים. ג'וליאני עצמו תלה את הצלחת "ניהול הפחתת הפשיעה" (כהגדרתו) ביישום תהליך ה-COMPSTAT והקדיש לתהליך זה דיון רחב בספרו "מנהיגות"^[1].

יחד עם הירידה באחוזי הפשע הובילה מדיניות ה"אפס סובלנות" האגרסיבית שלו לניכור גובר ולחוסר אמון בין הקבוצות הסוציו-אקונומיות החלשות לבין זרועות אכיפת החוק. זכורה לרעה באופן מיוחד התקרית שבה נפגע ונהרג אמדו דיאלו, מהגר אפריקני בלתי חמוש, מירי של 41 קליעים שנורו בידי שוטרים בלבוש אזרחי.

בקרב חוקרים מסוימים קיימת טענה כי הפחתת הפשיעה בניו יורק לא נגרמה כתוצאה משיטות הלחימה בפשע של ג'וליאני. החוקרים הללו מצביעים על כך שבארצות הברית באותה תקופה הייתה ירידה כללית של אחוזי הפשיעה בכל רחבי ארצות הברית, ובערים מסוימות - ערים בהן השיטה לא יושמה - הייתה ירידה גדולה אף יותר. את הסיבות לירידה בפשיעה הכללית בארצות הברית באותה תקופה מסבירים אותם חוקרים בגאות הכלכלית ובסיבות דמוגרפיות כמו ירידה באחוז הצעירים בסך האוכלוסייה הכללית. הם טוענים שאין קשר בין פעולותיו של ג'וליאני בנוגע לאי-סדר ובין פשיעה. עוד הם טוענים ששיטתו האגרסיבית של ג'וליאני פגעה בעיקר במיעוטים ובמהגרים^[2].

ג'וליאני ניהל מדיניות תקיפה בנושא נדל"ן. פרויקט הפיתוח השאפתני של כיכר טיימס והחזרתו לימי הזוהר שלו כללה החזרת חנויות ותיאטראות מכובדים, הקמה של אולפני MTV, חנות דגל של דיסני ובתי קולנוע. בד בבד סולקו גורמי פשע ושירותי המין שקנו שליטה במקום. לאורך כל תקופת כהונתו שאף ג'וליאני להקים אצטדיון במנהטן, אשר לא הוקם בתקופתו.

לאחר היבחרו, נמנע ג'וליאני בעקביות מראיונות אישיים בתקשורת, והעדיף להעביר את מסריו במסיבות עיתונאים או בהצהרות שנשא על מדרגות בית העירייה. ג'וליאני היה אורח קבוע בתוכניתו של דייוויד לטרמן בטלוויזיה ואף השתתף בה מעת לעת בקטעים הקומיים.

בשנת 2000 התמודד על מושב בסנאט מול הילרי קלינטון, התמודדות אשר נקטעה עקב מאבקו בסרטן הערמונית ועקב ספיחי פרשיית אהבים שהייתה לו בזמן שהיה נשוי לדונה הנובר (אם בנו ובתו). ב-2002 התגרש מהנובר ובמאי 2003 נשא את אשתו השלישית ג'ודית נתן.

מאז פיגועי 11 בספטמבר נודע ג'וליאני ברבים בזכות תגובתו המתונה והמנהיגות שגילה בעת המשבר. בעבור כך זכה להיבחר לאיש השנה של המגזין טיים לשנת 2001 וקיבל תואר אבירות (אביר האימפריה הבריטית KBE) ב-13 בפברואר 2002.

בסוף שנת 2001 הוחלף בתפקיד על ידי מייקל בלומברג, שגם הוא היה מהמפלגה הרפובליקנית אך פרש והפך לעצמאי.

המירוץ לנשיאות ארצות הברית

ב-5 בפברואר 2007 ג'וליאני הכריז רשמית על מועמדותו לנשיאות ארצות הברית בבחירות המקדימות במפלגה הרפובליקנית. במהלך מרבית שנת 2007 הסקרים ניבאו לג'וליאני הצלחה.

דווקא במדינות שהיו ראשונות לבחור דשדש ג'וליאני בסקרים, לכן החליט שלא להשקיע מאמצים במדינות אלה ולהתמקד במדינות גדולות יותר, שמצביעות בשלב מאוחר יותר, ולהן משקל משמעותי יותר בקביעת המנצח. ג'וליאני השקיע מאמצים רבים במדינת פלורידה בתקווה לנצח בבחירות שנערכו בה ב-29 בינואר 2008; דבר שהיה מסייע לו לצבור מומנטום לקראת הבחירות ביום שלישי הגדול. על אף המאמצים נחל ג'וליאני כישלון בפלורידה והגיע רק למקום השלישי. הכישלון יוחס לתוצאות הנמוכות בהן זכה ג'וליאני במדינות המוקדמות: מצביעים רבים בפלורידה ראו שג'וליאני כושל, ולכן החליטו שלא "לבזבז" עליו את קולם.

לאחר התבוסה פרש ג'וליאני מהמרוץ והביע תמיכה במועמדותו של ג'ון מקיין, שאכן זכה בבחירות המקדימות, אך הפסיד לברק אובמה בבחירות הכלליות.

לקראת הבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 2012 הוזכר שמו של ג'וליאני כמועמד, ובסקרים שהתקיימו אף היה מועמד מוביל. באוקטובר 2011 הודיע ג'וליאני שלא יתמודד בבחירות.

בהמשך דרכו

ג'וליאני פתח חברת ייעוץ בענייני אבטחה, "ג'וליאני פארטנרס", הפועלת בעולם כולו. בין השאר מייעצת החברה לממשלות שונות בנוגע למלחמה בטרור ואף ייעצה למאבטחי אולימפיאדת ריו דה ז'ניירו שהתקיימה ב-2016. הוא היה שותף במשרד עורכי הדין "ברייסוול וג'וליאני", המעסיק יותר מ-470 עורכי דין ומייצג כמה מהחברות הגדולות בארצות הברית. לאחר מכן הצטרף למשרד עורכי הדין "גרינברג טראוריג" וגם ממנו פרש^[3].

ג'וליאני שימש כעורך דינו האישי של נשיא ארצות הברית לשעבר דונלד טראמפ^[4]. ג'וליאני החל לייצג את טראמפ באפריל 2018, בעקבות החקירה של התובע הכללי רוברט מולר לגבי התערבות רוסיה בבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-2016^[5].

ב-25 בינואר 2021 הגישה חברת דומיניון מערכות הצבעה (אנ') תביעת לשון הרע בגובה 1.3 מיליארד דולר נגד ג'וליאני ונגד סידני פאוול, עורכת דין נוספת של טראמפ. בכתב התביעה הם הואשמו ב"ניהול מסע דיסאינפורמציה ויראלי" נגד החברה תוך הפצת טענות "שקריות לחלוטין." התביעה נגד ג'וליאני מבוססת על כחמישים הצהרות שהשמיע בכלי התקשורת ובמדיה החברתית^[6]. בתגובה אמר ג'וליאני שזו תביעה שנועדה להפחיד ולהשתיק, וכי היא תאפשר לו לחקור את ההיסטוריה, וההתנהלות הכספית של החברה ושיטות הפעולה שלה^[7].

ב-24 ביוני 2021 הושעה ג'וליאני מעיסוק בעריכת דין בתחום שיפוט מדינת ניו יורק, על ידי חבר שופטים שבחן את תביעות לשון הרע שהגישו נגדו "דומיניון מערכות הצבעה" ו"סמארטמטיק" (אנ'). השופטים קבעו שג'וליאני הצהיר הצהרות שקריות ומטעות במאמציו להגן על טענות דונלד טראמפ שבחירות 2020 נגנבו ממנו באמצעות זיוף מאות אלפי פתקי הצבעה ומעטפות הצבעה. כנגד טענתו שההשעיה מהווה הפרה של התיקון הראשון לחוקת ארצות הברית, בהחלטה נקבע שמדובר בהליך משמעתי הנוגע להגבלות האוסרות על עורכי דין להציג עובדות באופן שגוי, ולשאת הצהרות כוזבות במסגרת ההגנה על לקוחותיהם. ההשעיה היא בתוקף עד להשלמת ההליכים נגד ג'וליאני בפני ועדת קובלנות^[8].

ב-11 ביוני 2022 הוגש נגדו כתב אישום בשל בהפרת כללי האתיקה. לפי כתב האישום, ג'וליאני ביקש התקנת תקנת חירום שתמנע את אישור תוצאות הבחירות, הורה לבטל את תוקפם של פתקי הצבעה שהטילו בוחרים מסוימים בשבעה מחוזות, והוראות נוספות שהיו מאפשרות לפרלמנט של פנסילבניה לבחור את האלקטורים שלו ולהכריז על טראמפ כמנצח במדינה. בעקבות זאת הוא הפר שני חוקי אתיקה מקצועית בפנסילבניה, שאסרו על עורכי דין ליזום הליכים משפטיים גחמניים ללא בסיס ראייתי, ואסרו על התנהלות מתוך דעה קדומה שעומדת בסתירה לעקרונות החוק. האישומים עשויים להוביל להשעיית רישיונו כעורך דין, או אף לפסילתו מהמקצוע במדינה^[5].

ב-15 בדצמבר 2023 פסק חבר מושבעים במשפט אזרחי בבית המשפט הפדרלי בוושינגטון כי ג'וליאני יפצה ב-148 מיליון דולר שתי עובדות קלפי בג'ורג'יה, ונדראה "שי" מוס ואמא שלה, רובי פרימן, אחרי שפרסם כי הן זייפו תוצאות בחירות של דונלד טראמפ לנשיאות ארצות הברית ב-2020^[9].

דעותיו

ג'וליאני בעל דעות פרו-ישראליות מובהקות והוא רואה בישראל בת ברית נאמנה וחיונית של ארצות הברית^[10]. לדבריו: "גם בעניין זה למדתי משהו מהנשיא רייגן. הוא אמר, שבחיים יש לך מעט מאוד חברים טובים באמת ושככה זה גם ביחסים בין מדינות. ישראל היא אחת החברות הבאמת טובות שלנו. היא סייעה לנו בכל פעם שביקשנו. אז אנחנו צריכים להיות כאן, בשבילכם." בנוגע לאיראן הוא קבע כי "אסור לנו להרשות לאיראן להפוך למדינה גרעינית. צריך להבהיר שלא נסכים לכך ושכל האופציות על השולחן. אני חושב שהנשיא אובמה הסב נזק רב כשניסה לנהל משא ומתן עם אחמדינז'אד ועם האייתוללות והמולות. לנהל איתם משא ומתן? זה אבסורד! הם ראו בזה סימן לחולשה." בשאר ענייני החוץ, דעותיו בדרך כלל דעות ניציות, והוא תמך למשל בפלישת ארצות הברית לעיראק בשעתו ובפעולות ממשל הנשיא ג'ורג' ווקר בוש בענייני חוץ, ככלל.

בענייני כלכלה "אני קפיטליסט מושבע. אני מאמין שהקפיטליזם הוא המערכת הכלכלית הטובה ביותר שבני האדם פיתחו והוא הוציא מהעוני יותר בני אדם מכל מערכת כלכלית אחרת. בוודאי יותר מהסוציאליזם, שדווקא קיבע אותם בעוניים... עדיף שאנשים יחליטו בעצמם איך והיכן להשקיע את כספם. אנשים מקבלים החלטות טובות יותר מאשר ממשלות. קפיטליזם הוא רק יישום של הדמוקרטיה דרך הכלכלה. תראה את ההצלחה הכלכלית של סין. כיום המערכת שם קפיטליסטית יותר מאשר בארצות הברית. סין היא ניגוד מוזר בין כלכלה קפיטליסטית אגרסיבית מאוד לבין מערכת שלטונית קומוניסטית, על סף דיקטטורה. ברגע שהם נטשו את הסוציאליזם כמודל הכלכלי שלהם, הם נחלו הצלחה כבירה בשחרור אזרחיהם מכבלי העוני." ("ישראל היום", 7 באוקטובר 2011). ג'וליאני חלק שבחים ליזמות של ישראל, בפרט בכל הנוגע לתחום אבטחת הסייבר^[10].

במהלך הבחירות לנשיאות ארצות הברית 2016, הביע את תמיכתו במועמד המפלגה הרפובליקנית דונלד טראמפ. בריאיון ליעקב אחימאיר ב-2017 הביע תמיכה בראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו^[10].

לקריאה נוספת

רודולף ג'וליאני וקן קרסון, מנהיגות, תרגום: ברוך קורות, הוצאת משרד הביטחון והוצאת מטר, 2002

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא רודי ג'וליאני בוויקישיתוף

רודי ג'וליאני, ברשת החברתית פייסבוק
רודי ג'וליאני, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
רודי ג'וליאני, ברשת החברתית אינסטגרם
רודי ג'וליאני, סרטונים בערוץ היוטיוב
ארכיב ראש העירייה ה-107 של ניו-יורק, רודולף וו. ג'וליאני (אורכב 23.10.2012 בארכיון Wayback Machine)
עמוס רגב, "האמריקנים אוהבים אתכם", באתר ישראל היום, 7 באוקטובר 2011
דפנה מאור, ריאיון עם רודולף ג'וליאני | "המדיניות של הדמוקרטים לא פותרת אי-שוויון - היא מחזירה אנשים לעוני", באתר TheMarker‏, 21 בינואר 2016
בועז ביסמוט, "חיי אדם חשובים מפוליטיקלי קורקט", באתר ישראל היום, 24 ביוני 2016
רואים עולם - ריאיון עם רודי ג'וליאני, ערוץ היוטיוב של רשות השידור, ינואר 2017
נעמה סיקולר, טל שניידר, ‏"אי-אפשר לעשות שלום עם רשות שרוצה להפוך למדינת טרור", באתר גלובס, 5 ביוני 2018
צפו: הריאיון המלא עם רודי ג'וליאני שעורר סערה בכל העולם, באתר גלובס, 18 ביוני 2018
שיערו של ג'וליאני נמס אחרי עוד שקר. זה היה סופו של ראש העיר של אמריקה, באתר וואלה, 22 בנובמבר 2020
biography/Rudy-Giuliani רודי ג'וליאני, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

^ רודולף ג'וליאני וקן קרסון, מנהיגות, תרגום: ברוך קורות, הוצאת משרד הביטחון והוצאת מטר, 2002 עמודים 72–80
^ עפרי אילני, בישראל רוצים לאמץ את שיטה ג'וליאני למלחמה בפשע, בארה"ב מפקפקים בהצלחתה, באתר הארץ, 17 באפריל 2009
^ הניו יורק טיימס, ג'וליאני לא עובד פה יותר: ראש העיר לשעבר נאלץ להיפרד ממשרד עורכי הדין היוקרתי, באתר TheMarker‏, 12 במאי 2018
^ הניו יורק טיימס, לקראת חקירת עורך דינו, טראמפ צירף את ג'וליאני לצוותו המשפטי, באתר הארץ, 20 באפריל 2018
^ ¹ ² רודי ג'וליאני מואשם בהפרת כללי האתיקה בשל טענות חסרות בסיס לגניבת הבחירות בארצות הברית, באתר כלכליסט, 11 ביוני 2022
^ Dominion sues Giuliani for $1.3 billion over 'Big Lie', באתר CNN, ‏26 בינואר 2021 (באנגלית).
^ תגובת ג'וליאני לתביעה נגדו
^ Johnson, Ted (June 24, 2021). Rudy Giuliani Suspended From Practicing Law In New York. Deadline Hollywood. Retrieved June 24, 2021
^ רויטרס, ג'וליאני ישלם יותר מ-148 מיליון דולר פיצויים עקב טענותיו על זיוף הבחירות, באתר ynet, 16 בדצמבר 2023
Miles Parks, Giuliani is ordered to pay $148 million to Georgia election workers he defamed, Npr.org, ‏15 בדצמבר 2023 (באנגלית)
^ ¹ ² ³ רואים עולם - ריאיון עם רודי ג'וליאני, ערוץ היוטיוב של רשות השידור, ינואר 2017.

[1] רודולף ג'וליאני וקן קרסון, מנהיגות, תרגום: ברוך קורות, הוצאת משרד הביטחון והוצאת מטר, 2002 עמודים 72–80

[2] עפרי אילני, בישראל רוצים לאמץ את שיטה ג'וליאני למלחמה בפשע, בארה"ב מפקפקים בהצלחתה, באתר הארץ, 17 באפריל 2009

[3] הניו יורק טיימס, ג'וליאני לא עובד פה יותר: ראש העיר לשעבר נאלץ להיפרד ממשרד עורכי הדין היוקרתי, באתר TheMarker‏, 12 במאי 2018

[4] הניו יורק טיימס, לקראת חקירת עורך דינו, טראמפ צירף את ג'וליאני לצוותו המשפטי, באתר הארץ, 20 באפריל 2018

[:0-5] ¹ ² רודי ג'וליאני מואשם בהפרת כללי האתיקה בשל טענות חסרות בסיס לגניבת הבחירות בארצות הברית, באתר כלכליסט, 11 ביוני 2022

[6] Dominion sues Giuliani for $1.3 billion over 'Big Lie', באתר CNN, ‏26 בינואר 2021 (באנגלית).

[7] תגובת ג'וליאני לתביעה נגדו

[8] Johnson, Ted (June 24, 2021). Rudy Giuliani Suspended From Practicing Law In New York. Deadline Hollywood. Retrieved June 24, 2021

[9] רויטרס, ג'וליאני ישלם יותר מ-148 מיליון דולר פיצויים עקב טענותיו על זיוף הבחירות, באתר ynet, 16 בדצמבר 2023
Miles Parks, Giuliani is ordered to pay $148 million to Georgia election workers he defamed, Npr.org, ‏15 בדצמבר 2023 (באנגלית)

[רואים-עולם-2017-10] ¹ ² ³ רואים עולם - ריאיון עם רודי ג'וליאני, ערוץ היוטיוב של רשות השידור, ינואר 2017.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

פרס פטל הזהב לשחקן המשנה הגרוע ביותר
1980–1999	ג'ון אדמס / לורנס אוליבייה (1980) ‏•‏‏ סטיב פורסט (1981) ‏•‏‏ אד מקמהון (1982) ‏•‏‏ ג'ים נאבורס (1983) ‏•‏‏ ברוק שילדס (1984) ‏•‏‏ רוב לאו (1985) ‏•‏‏ ג'רום בנטון (1986) ‏•‏‏ דייוויד מנדנהול (1987) ‏•‏‏ דן אקרויד (1988) ‏•‏‏ כריסטופר אטקינס (1989) ‏•‏‏ דונלד טראמפ (1990) ‏•‏‏ דן אקרויד (1991) ‏•‏‏ טום סלק (1992) ‏•‏‏ וודי הרלסון (1993) ‏•‏‏ או. ג'יי. סימפסון (1994) ‏•‏‏ דניס הופר (1995) ‏•‏‏ מרלון ברנדו (1996) ‏•‏‏ דניס רודמן (1997) ‏•‏‏ ג'ו אסטרחס (1998) ‏•‏‏ אחמד בסט (1999)
2000–2019	ברי פפר (2000) ‏•‏‏ צ'רלטון הסטון (2001) ‏•‏‏ היידן כריסטנסן (2002) ‏•‏‏ סילבסטר סטאלון (2003) ‏•‏‏ דונלד רמספלד (2004) ‏•‏‏ היידן כריסטנסן (2005) ‏•‏‏ מ. נייט שאמלאן (2006) ‏•‏‏ אדי מרפי (2007) ‏•‏‏ פירס ברוסנן (2008) ‏•‏‏ בילי ריי סיירוס (2009) ‏•‏‏ ג'קסון ראת'בון (2010) ‏•‏‏ אל פצ'ינו (2011) ‏•‏‏ טיילור לאוטנר (2012) ‏•‏‏ ויל סמית' (2013) ‏•‏‏ קלסי גראמר (2014) ‏•‏‏ אדי רדמיין (2015) ‏•‏‏ ג'סי אייזנברג (2016) ‏•‏‏ מל גיבסון (2017) ‏•‏‏ ג'ון סי. ריילי (2018) ‏•‏‏ ג'יימס קורדן (2019)
2020–הווה	רודי ג'וליאני (2020/21) ‏•‏‏ ג'ארד לטו (2021) ‏•‏‏ טום הנקס (2022) ‏•‏‏ סילבסטר סטאלון (2023)