קשירה רפואית

קשירה רפואית היא פרקטיקה המשמשת להרגעת מטופלים המסוכנים לעצמם או לאחרים. השיטה מוכרת בבתי חולים פסיכיאטריים עוד מימי הביניים^[^{דרוש מקור]}.

אופן הטיפול

חדר הקשירה הוא בדרך כלל חדר מבודד, ומלבד החפצים הנדרשים לקשירה עצמה הוא ריק. במהלך הקשירה נקשרים שניים או יותר מגפיו של החוסה אל מיטה מיוחדת. במהלך הקשירה תנועתו של הנקשר מאוד מוגבלת והוא איננו יכול כמעט לזוז במהלך כל הקשירה.

בישראל

בעבר נעשה שימוש בקשירה כאמצעי שכנוע, ענישה והרתעה, וכתגובה לאלימות מילולית כלפי הצוות הרפואי. בסוף העשור השני של המאה ה-21, עקב לחץ ציבורי^[^{דרוש מקור]}, פרסם משרד הבריאות הנחיות ולפיהן אין להשתמש בקשירה אלא כדי למנוע סכנה למטופל או לסובבים, וגם במקרים אלו יש להעדיף את שיטת הבידוד.

על פי הנחיות משרד הבריאות אין לקשור חולה מעל לארבע שעות, ואם יש צורך בקשירה ארוכה יותר, דבר הקורה לעיתים, חייבת להיות בדיקה מחודשת בתום כל 4 שעות של מצבו הפיזי והנפשי של הנקשר. החוק הקיים כיום מאפשר גם קשירות לפרקי זמן ממושכים אף מעל 24 שעות (דבר הכרוך באישור מנהל בית החולים).

האדם הרשאי להורות על קשירה הוא פסיכיאטר או רופא אחר. גם אחות יכולה להורות על פעולה זו - במקרה ששני אלו לא נמצאים והצורך בקשירה הוא דחוף, אך למשך עד 30 דקות ולאחר מכן הדבר טעון באישור רופא.

עוד על פי הנחיות משרד הבריאות, אסור להגביל אדם בקשירה רפואית בנסיבות הבאות: כאמצעי ענישה, כאמצעי חינוכי, כאמצעי לעיצוב ההתנהגות, כאמצעי הרתעה באלימות מילולית, כאמצעי לטפל באי שקט שאינו מסכן את המטופל או את סביבתו, בסירוב למלא הוראות, בסירוב ללקיחת טיפול תרופתי, באי הסכמה לאשפוז, במחסור בכוח אדם במשמרת, וכאמצעי שליטה ליצירת משמעת בקרב המטופלים.

על פי ההנחיות, בכל מצב בו ניתן הדבר, יש להעדיף בידוד.

שימושים אחרים

בנוסף לשימוש בקשירה בפסיכיאטריה, נעשה שימוש ברפואה בקשירת מטופלים גם במקרים נוספים, למשל קשירת חולה קשיש שעלול ליפול מהמיטה, חולה שסובל מפגיעת ראש ועלול להסיר מעצמו ציוד רפואי או בזמן ניתוח או טיפול הדורש חוסר תזוזה.