קרן באסט

קרן בָּסֶט
basset horn
corno di bassetto

קרן בסט מודרנית. מימין – המערכת הצרפתית, משמאל – המערכת הגרמנית
סיווג	אירופוניים
קבוצה	כלי נשיפה
מנעד

קרן בסט מאת היצרן יעקב פרידריך גרונדמן (1787)

פיה מיוחדת שנעשתה לקרן בסט הנמצאת כיום במוזיאון

נעימות צלילי קרן בסט

קרן בָּסֶט (מאוית לעיתים גם באסט, באנגלית: basset horn; באיטלקית: corno di bassetto – קורנו די באסֶטו; בעברית: קרן בָּס או קרן בָּסִית) הוא כלי נשיפה אירופי מעץ ממשפחת הקלרינטים בעל לשון פשוטה. קרן בסט מורכבת מצינור היוצר זווית קהה באמצעו ומסתיים בפעמון. לקרן הבסט יש צליל נמוך יותר מהקלרינט הקלאסי ולכן היא נקראת באיטלקית "קורנו די באסֶטו" שכן באסֶטו (bassetto) פירושו באיטלקית "קול בס קטן".

היסטוריה

פרק זה טעון עריכה. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לערוך אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא: תרגמת.

קרן הבסט נמצאת בשימוש מועט בימינו, פרט לנגינה ברפרטואר הקלאסי. המלחין הגרמני ריכרד שטראוס שילב אותו בתזמור של כמה מהאופרות שלו, בעיקר באלקטרה (Elektra, 1909), בה יש שתיים; אביר הוורד (Der Rosenkavalier), בה קרן בסט מנגנת לסירוגין עם קלרינט בס; או ב"האישה חסרת הצל" (Die Frau ohne Schatten).

רפרטואר קרן הבסט כולל יצירות רבות מאת מוצרט, במוזיקה קאמרית בפרט. ניתן גם לציין את הקונצ'רטות לקרן בס ולתזמורת של אלסנדרו רולה (Alessandro Rolla) ושל היינריך בקופן (Heinrich Backofen), וכן את שני הקונצ'רטינות (1833) מאת פליקס מנדלסון לקלרינט, קרן בס ותזמורת (גר').

המצאת קרן הבסט מיוחסת לאנטון ויוהאן שטדלר בסביבות 1770. הקלרינט כבר הומצא כ-70 שנה קודם לכן. חלק מקרני הבסט נשמר עם הכיתוב "ANT et MICH MAYRHOFER INVEN. & ELABOR. PASSAVII" שהתפרשה כ"הומצאה ושוכללה על ידי אנטון ומיכאל מאיירהופר בפסאו".

בתחילה, קרן הבסט הייתה מעוקלת בצורת מגל. לאחר מכן, היא הייתה מורכבת משני גופים ישרים המחוברים במרפק. לבסוף, היא לבשה צורה של קלרינט מוארך, עם מקשים נוספים, בגימור פעמון מתכת, המאפשר התפזרות טובה יותר של הצליל.

קרן הבסט יכולה להיחשב כצעד הראשון בהתפתחות הקלרינט הרגיל לקראת קלרינט הבס, שהומצא בתחילת המאה ה-20. כיום, יצרנים בדרך כלל מייצרים קרני בסט מעץ הובנה, מכיוון שהוא מייצר צליל מתוק וחם יותר.^{[דרוש מקור]}

מעט מאוד קרני בסט יוצרו והשתמשו בצרפת במחצית השנייה של המאה ה-18 בהשוואה לגרמניה ולבוהמיה. הדגמים הראשונים היו במי (E), מי במול (♭E) או רה (D).

קרני בסט מוקדמות היו מעוקלות בצורת מגל שהסתיימו בקופסה מתפתלת כדי להאריך את הצינור ומקשי אגודל נוספים כדי להגיע לצלילים הנמוכים הנוספים עד ל-C נמוך (מישל אמלינגו בצרפת); הייתה להם צורה לא מושכת ובעיקר לא מעשית. אז היו להם שני גופים ישרים המחוברים בתא זוויתי. לבסוף הגיעו לקלרינט מוארך ישר, עם קלידים נוספים, שמסתיים בפעמון מתכת (האחרון מאפשר הקרנה טובה יותר של הצליל).

קרן הבסט הייתה הקלרינט ה"לא ישר" הראשון שנהנה ממערכת הפעמונים המעוקלת. דגמים מוקדמים היו מעוקלים בצורתם ובמפתח E ,E במול או D. ואז יש דגמים ב־G ו־A. כשנשמע שליש מתחת לקלרינט ב־A, ולכן מעביר כלי ב-F שהוא המפתח שישלוט במאה ה-19, ניתן להתייחס לקרן הבס כצעד ראשון לקראת קלרינט הבס, שהומצא בסוף המאה ה-18.

בימינו, חלק מהיצרנים מחזירים עטרה ליושנה ומייצרים קרני בסט ישרות לגמרי בצבע הובנה. הצליל המגיע מהעץ יהיה חם ורך יותר, לכאורה כמו מה שחווה מוצרט.

וולפגנג אמדאוס מוצרט היה רגיש מאוד לכלי נשיפה, ובמיוחד לקלרינט. קרן הבסט גרמה לו שיגעון אמיתי. השימוש הראשון של מוצרט בקרן הבסט הוא משנת 1781. זה לסרנדה מס' 10 בסי במול (KV 361) , המכונה "גראן פרטיטה" (Gran Partita), שהוא משתמש בשלושה עשר כלי נשיפה כולל שני קלרינטים בסי במול ושתי קרני בסט. התערובת של שני הכלים הולידה אלכימיה ומספר מסוים של צירופים רכים מאוד.

מוצרט היה משתמש בקרן בס (כמו גם בקלרינט בס) ברוב קטעי המוזיקה הקאמרית שלו לכלי נשיפה. האפותיאוזה של התשוקה שלו לכלי זה מצויה ביצירתו הסופית, הרקוויאם שלו, שנחנך על ידי צמד קרני בס.

יוהאן כריסטיאן באך הלחין את האופרה תמיסטוקלס (נובמבר 1772) שהועלתה בבכורה במנהיים; נעשה שימוש בשלישיית "קלרינטים של קורנו די באסטו" ב-D נמוך, כאשר החלק הנמוך שבהם משתמש ב-C נמוך, המקביל לקרני בס.

שמו האיטלקי של הכלי, corno di bassetto, שימש את ג'ורג' ברנרד שו כשם עט בעת כתיבת ביקורות מוזיקה.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא קרן באסט בוויקישיתוף