בזל (קנטון)
| |||
_1802.png) | |||
| קנטון בזל, המוצג בחלק הצפוני של הרפובליקה ההלווטית, נכון לשנת 1802; קנטון פריקטאל (הסמוך) הצטרף לארגאו מאוחר יותר באותה שנה. | |||
| ממשל | |||
|---|---|---|---|
| עיר בירה | בזל | ||
| גאוגרפיה | |||
| יבשת | אירופה | ||
| היסטוריה | |||
| תאריכי הקמה |
1501  | ||
| תאריכי פירוק |
1833 | ||
| ישות קודמת |
 בישופות בזל | ||
| ישות יורשת |
 בזל-שטאדט  בזל-לנדשאפט | ||
  | |||
בזל היה קנטון של שווייץ שהיתקיים בין השנים 1501 ל-1833, כאשר הוא חולק לשני חצאי הקנטונים של בזל-שטאדט ובזל-לנדשאפט. [1]
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
לפני הרפורמציה הפרוטסטנטית, בזל נשלטה על ידי נסיכים-בישופים. בסוף המאה ה-15, בעקבות מועצת בזל (1431–1449), צמחה העיר בזל בעושר ובחשיבותה. אוניברסיטת בזל הוקמה בשנת 1459, והעיר הפכה למרכז אינטלקטואלי של הרנסאנס הגרמני בשנים שקדמו לרפורמציה. ארסמוס מרוטרדם לימד בבזל, ובתי דפוס מוקדמים הוקמו על ידי יוהנס פטרי ויוהאן פרובן. בשנת 1495, בזל שולבה בחוג הקיסרי הרייני העליון, הבישוף היושב על ספסל נסיכי הכנסייה.
הקמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
כתוצאה ישירה של מלחמת שוואביה, שהוכרעה על ידי אמנת בזל משנת 1499, בזל והעיר הקיסרית שפהאוזן הצטרפו לקונפדרציה השווייצרית בשנת 1501, כמדינות ה-11 וה-12 של הקונפדרציה, כאשר אפנצל בעקבותיה 12 שנים מאוחר יותר כדי להשלים את שלוש עשרה המדינות שהרכיבו את שווייץ עד מלחמות המהפכה הצרפתית.
קנטון בזל נפרד מהנסיך-בישוף, והשלטון החילוני של הבישופים של בזל מזמן זה הוגבל לשטחים ממערב לבזל, המקבילים פחות או יותר לקנטון ז'ורה המודרני. למרות שהבישופים של בזל כבר לא החזיקו בסמכות חילונית על העיר בזל, הם המשיכו להתגורר בעיר עד הרפורמציה הפרוטסטנטית.
רפורמציה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1503 סירב הבישוף החדש כריסטוף פון אוטנהיים לתת לבזל חוקה חדשה ולאחר מכן, כדי להראות את כוחה, החלה העיר בבניית בית עירייה חדש. [2] הרפורמה הובאה לבזל על ידי מטיף הקתדרלה יוהנס אוקולמפדיוס בפיקודו של פון אוטנהיים ועורך שותף של המהדורה הראשונה של ארסמוס לברית החדשה היוונית. פון אוטנהיים התפטר ב-19 בפברואר 1527. ירש אותו פיליפ פון גונדלהיים, קאנון בבזל מינסטר מאז 1510.
בשנת 1529 הפכה העיר לפרוטסטנטית תחת אוקולמפדיוס ומושב הבישוף הועבר לפורנטרוי. בשנת 1530, לאופנטל מרדה בבישוף, אך דוכאה באמצעות כוחות מזולותורן. בגלל חדלות פירעון, הנסיכות-בישופות הפכה להיות יותר ויותר תלויה בעיר בזל, כאשר העיר העניקה לו משכנתא על טירת בירסק ב-1542, 1544 ו-1545. ב-1547 הסכים הבישוף רשמית לאפשר לעיר לבחור את הדת שלה, מתוך הכרה בכך שהעיר כבר הפכה לפרוטסטנטית. [3]
משפחת בזל ("דייג" ) מילאה כעת תפקיד מרכזי בענייני העיר כשהם ביססו את עצמם בהדרגה כאצולת עיר דה פקטו. משפחת ברנולי, שכללה מתמטיקאים חשובים מהמאה ה-17 וה-18 כמו יאקוב ברנולי, יוהאן ברנולי ודניאל ברנולי, היו מבזל. המתמטיקאי בן המאה ה-18 לאונרד אוילר נולד בבזל ולמד אצל יוהאן ברנולי.
המוסדות של קלווין, שנכתבו בבזל, ונועדו להגן על ההוגנוטים שנרדפו אז בצרפת, היו פרשנות משנת 1536 של הדוקטרינה הנוצרית הפרוטסטנטית אשר נודעה מאוחר יותר כקלוויניזם.
המהדורה הראשונה של Christianae religionis institutio (מכונים של הדת הנוצרית - הפרשנות הגדולה של ז'אן קלווין לדוקטרינה הקלוויניסטית) פורסמה בבזל במרץ 1536. [4] בשנת 1543, De humani corporis fabrica, הספר הראשון על האנטומיה האנושית, פורסם והודפס בבזל על ידי אנדריאס וסאליוס (1514–1564). [5]
שלום וסטפאליה ב-1648 הביא לבסוף להכרה הקיסרית בעצמאותם של הקנטונים השווייצריים, והסיר את השלטון דה-יורה (אך לא דה פקטו) של האימפריה הרומית הקדושה שנדחתה על ידי הנסיך-בישוף דאז כמעט 150 שנה קודם לכן.
אי שקט והתקוממות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1792, הוקמה הרפובליקה הראורצית, רפובליקת חסות צרפתית מהפכנית, שנמשכה כמה חודשים לתוך השנה הבאה לפני שחולקה בין קנטון בזל המשוחזר, מאוחר יותר בתוך הרפובליקה ההלווטית, לבין הרפובליקה הצרפתית הראשונה.
עד 1830, בזל הייתה קנטון מאוחד, עם אזרחים מהעיר ומעיריות הכפר שישבו בקנטונספרלמנט. הפרלמנט הקנטוני נשלט על ידי חברי העיר, אם כי אוכלוסייתו הייתה קטנה מזו של האזור הכפרי המשולב. זה לא היה קודם לכן מקור לטרוניה, אבל בשנת 1830, הבזלביטר, או אזרחים מהאזור הכפרי, גדלו וחסרי אמון בעיר. בפגישה בבאד בובנדורף ב-18 באוקטובר 1830, כתבו 25 בזלביטר ל"ג'נטלמנים ואצילים הנכבדים בבזל", בדרישה לשוויון זכויות בין עיר לכפר וייצוג בפרלמנט ביחס למספרם.
כאשר העירייה דחתה דרישה זו, הטינה מהאזור הכפרי גברה עוד יותר, עד כדי חשש שהעיר חששה מהתקפה. בליאשטל הקימו כמה גברים מהכפר ממשלה פרובינציאלית חדשה המוגנת על ידי צבא של 3,000 איש. עם זאת, הממשלה הייתה קצרת מועד שכן ב-16 בינואר 1831 כוח מבזל כבש את ליאשטל, וגירש את הממשלה החדשה. מספר כפרים, כמו גלטרקינדן, ריגולדסוויל, אנוויל ובובנדורף נותרו נאמנים לבזל, אף על פי שהם היו תחת איום מצד המורדים. התסיסה באזור הכפרי נמשכה עד 1832 ושני הצדדים ביצעו עוולות כלפי השני.
ב-3 באוגוסט 1833 למעלה מ-1,200 חיילים של העיר חמושים ב-14 תותחים צעדו על ליאשטל, אך בקרב הילפטנשאנץ, שהתרחש בין פראטלן לפרנקנדורף, נאלצו חיילי העיר לסגת לבזל בשל הכוחות העדיפים של המורדים. דרכם חזרה לעיר נקלעה למארב וכוחות העיר ספגו אבדות קשות.
חלוקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר סכסוך זה הוגשה עתירה לסמכות השווייצרית העליונה, ה-Tagsatzung, ב-17 באוגוסט 1833 להפריד את קנטון בזל; תשעה ימים לאחר מכן בוצעה החלוקה לחצאי קנטונים, שעוצב על פי התקדים של אונטרוולדן ואפנצל.
מהעיריות במדינה היא הקצתה רק את רייהן, בטינגן וקליינהינינגן - שאם לא כן הייתה מובלעת של בזל-לנדשאפט בין בזל-שטאדט לדוכסות הגדולה של באדן - לחצי הקנטון החדש של בזל-שטאדט. הרשויות הנותרות היוו את הקנטון החדש של בזל-לנדשאפט.
החוקה השווייצרית משנת 1844 המשיכה להכיר ב"בזל" כאחד מעשרים ושניים "קנטונים ריבונים" של שווייץ, שנמנו כבזל (Stadt und Land). במובן זה, כחבר ריבוני בקונפדרציה השווייצרית, קנטון בזל המשיך להתקיים עד 1999, אז הכירה החוקה המתוקנת בשני חצאי הקנטונים לשעבר כ"קנטונים" בפעם הראשונה. גם לפי החוקה החדשה, כאשר נדרש רוב בין הקנטונים כדי לאשר שינוי בחוקה במשאל עם, שני הקנטונים נספרים כקנטון אחד והם בעלי קול אחד בלבד. גם על גבי המטבעות השווייצריים, הם מיוצגים באמצעות כוכב אחד ולא שנים.
הצעת איחוד מחדש[עריכת קוד מקור | עריכה]
נעשו מספר ניסיונות לאחד מחדש את בזל-שטאדט ובזל-לנדשאפט. בשנת 1969, הצעה כזו עלתה למשאל עם, אך נדחתה בידי אזרחי שני הקנטונים. שני הקנטונים חתמו מאז על מספר הסכמי שיתוף פעולה, כגון מימון וממשל משותפים של אוניברסיטת בזל.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ The term "half-canton" refers to the constitutional status of these entities during 1848–1999. Since 1999, they are officially "cantons" with "half-vote" in the Council of States (je eine halbe Standesstimme, Swiss Constitution of 1999, paragraph 142.4)
- ^ Habicht, Peter, Basel - A Center at the Fringe (Basel: Christoph Merian Verlag, 2006) pp. 43, 55, 70, 79.
- ^ Surchat, Pierre Louis, „Philipp von Gundelsheim“, in: Neue Deutsche Biographie 20 (2001), S. 373 f. [Onlinefassung]; URL: http://www.deutsche-biographie.de/pnd100536808.html
- ^ Geoffrey Rudolph Elton, Harold Fullard, Henry Clifford Darby, Charles Loch Mowat, The New Cambridge Modern History, 1990, p. 113
- ^ The Illustrations from the Works of Andreas Vesalius of Brussels, Courier Dover Publications 1973, p.30