קול הרע"ם מקהיר

קול הרע"ם מקהיר הייתה תחנת שידור מצרית ששידרה ברדיו, החל משנות ה-50 של המאה ה-20, דברי תעמולה בשפה העברית לתושבי מדינת ישראל.

התקופה הראשונה

התחנה, שכינתה עצמה בשם "קול קהיר", החלה לשדר ב-3 במאי 1953. הייתה זו התחנה הזרה השלישית ששידרה שידורים בעברית המיועדים למאזינים בישראל לאחר הקמת המדינה. קדמו לה השידור העברי של ה-BBC, שהחל לשדר בשנת 1949, והשידור העברי מרדיו קול דמשק מסוריה, שהחל לשדר בשנת 1952.

עקב הקרבה הגאוגרפית בין מצרים לישראל, שידרה התחנה בגלים בינוניים (הנקראים כיום AM), המיועדים לשידורי פנים בתוך מצרים, אך שידוריה נקלטו בקושי בישראל, בעוצמה נמוכה ובליווי רעשים. השידורים נתקבלו בציבור הישראלי בלעג, משום שהיו שידורי תעמולה מובהקים בסגנון ובמבטא גסים ומעוררי גיחוך. לא היה בשידורים כל תחכום או ניסיון לנהל לוחמה פסיכולוגית בדרכי שכנוע וברמה גבוהה. מצרים החלה בשידור העברי שמונה חודשים לאחר שסוריה החלה בשידורים בשפה העברית, בתחנת "קול דמשק".

בערב יום הכיפורים תשט"ז (ספטמבר 1955), עוררה התחנה עניין מסוים בישראל, כשהעבירה בשידור חי את תפילת כל נדרי מבית הכנסת המרכזי בקהיר. מיד עם תום שידור התפילה, החלה התחנה לשדר מוזיקה לריקודים.

בשנת 1958, עם ההכרזה על האיחוד בין מצרים לסוריה בשם "הרפובליקה הערבית המאוחדת" ("רע"ם"), החליפה התחנה את שמה ל"קול הרע"ם מקהיר". האיחוד בין מצרים וסוריה התפרק ב-1961, אך מצרים המשיכה להתקרא "הרפובליקה הערבית המאוחדת" עד 1971 והתחנה המשיכה להחזיק בשם "קול הרע"ם מקהיר".

בראשית שנות ה-60 שידרה תחנת קול הרע"ם דברי תעמולה מפיו של אזרח ישראלי בשם מרדכי לוק, שערק למצרים לאחר שצבר חמש הרשעות פליליות.

בתקופת הכוננות ובמלחמת ששת הימים

בכוננות

במשך שלוש עשרה שנים לא עוררו שידורי התחנה עניין רב בציבור הישראלי. שעתה הגדולה של התחנה הגיעה בתקופת הכוננות וההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים. בימי המתיחות שלפני פרוץ הקרבות, כאשר שידורי הרדיו זכו להאזנה גבוהה, שינתה התחנה את התדר בו שידרה והחלה לשדר בתדר שבסביבות 500 קילו הרץ, תדר המצוי בקצה השמאלי של הסקאלה במכשיר הרדיו וקל לכוון אליו את ההאזנה. יחד עם זאת הגבירה התחנה את עצמת השידורים והם נקלטו בישראל בקול ברור וללא רעשים.

גם כששידרה באיכות שידור טובה זו, החמיצה התחנה את מטרתה. במקום לשדר דברי תעמולה מתוחכמים בניסיון להשפיע על המאזינים בישראל, שידרה התחנה שעות רבות ביום סיסמאות ובין סיסמה לסיסמה שודרו מנגינות לכת. הסיסמאות לא היו אלא גידופים ואיומים, ובשל העברית המשובשת והמבטא הערבי הכבד היו נושא ללעג ולחיקויים בין המאזינים, רבים מהם חיילים במצב כוננות והמתנה ביחידותיהם.

חרדה אמיתית גרמו דווקא שידורי הטלוויזיה המצרית בשפה הערבית שנקלטו בישראל. היה זה בטרם הונהגו שידורי טלוויזיה בישראל (למעט שידורי הטלוויזיה החינוכית, ששידרה החל מ-1966 תוכניות לימודיות בלבד מספר מועט של שעות ביום, ולא שידרה כלל חדשות). בערוצי הטלוויזיה המצרים, ראו הצופים בארץ את מצעדי הצבא המצרי בחוצות קהיר, את מטסי חיל האוויר המצרי ואת שיירות הצבא הנוהרות לסיני. שידורים אלה עוררו חששות בלב אזרחי ישראל.

במלחמה

כשפרצה המלחמה שינתה התחנה את הטון, במקום איומים והפחדות הודיעה בקול תרועה על ניצחונות מדהימים של צבאות ערב ועל תבוסה לצה"ל. הציבור בישראל, חלקו אנשים צעירים שגויסו למילואים ונטלו בעצמם חלק בניצחון, וחלקו נשים, ילדים וקשישים בעורף, נתן אמון בידיעות דובר צה"ל, שקיבלו חיזוק מהמידע שמסרו להם בניהם בחזית, לא נתפתה להאמין בדברי רהב אלה. בהתברר התבוסה החלה התחנה לשדר איומים על מה שכינתה "נשק הנפט" - הפסקת הספקת הנפט ממדינות ערב למדינות המערב, ועל הפעלת יחידות פדאיון בערי ישראל.

התקליט

עטיפת התקליט

לאחר סיום מלחמת ששת הימים הופיע בחנויות התקליטים בישראל תקליט בשם "קול הרע"ם מכל החזיתיות" (השגיאה במקור). על עטיפתו הודפס ציור תעמולה מצרי המראה את חיילי מצרים ברובים מכודנים, הודפים את היהודים לים. משמאל ברקע הופיע תצלום של חיילים מצריים המרימים ידיהם לכניעה בחולות סיני. בצד האחורי של העטיפה הופיע צילום של גמאל עבד אל נאצר מסתודד עם פילדמרשל עבד אל-חכים עאמר, מי שנחשב אחד האחראים הראשיים לתבוסה המצרית, שהתאבד בכלא לאחר סיום המלחמה.

התקליט כלל הקלטות משידורי התחנה בתקופת הכוננות, הגידופים, האיומים ומנגינות הלכת שביניהם.

פן מיוחד בתקליט היה שהוא לא נשא את שמה של חברת התקליטים "ר.ק.ע בע"מ". התקליט זכה לפופולריות רבה בישראל ונחשב לאחת המזכרות מן התקופה. קוריוז מן התקליט שמרבים להזכירו לאורך השנים הוא השימוש במילה "חזיתיות" במקום "חזיתות".

במלחמת ההתשה

שעה נוספת נזדמנה לתחנה בתקופת מלחמת ההתשה, שהתחוללה על גדות תעלת סואץ מחודש מרץ 1969 עד לחודש אוגוסט 1970. בימי מלחמה זו היו התקפות ארטילריה ופשיטות קומנדו מצריות על מוצבי צה"ל שלאורך הגדה המזרחית של תעלת סואץ - קו בר-לב. חיילי צה"ל, אנשי סדיר ומילואים, היו מבוצרים במעוזים ותעוזים לאורך קו התעלה. למצרים נתברר כי ישראל מודיעה רשמית על הנפגעים, בפשיטות הקומנדו ובהפגזות, שעות רבות לאחר האירוע, רק לאחר שהודעות נמסרו למשפחות הנפגעים. הם החליטו לנצל עובדה זו והחלו בשידורי התחנה בשעה 6:00 בבוקר ובהם דיווחו על פעולותיהם במשך הלילה ועל הנפגעים בצד הישראלי, שעות לפני שישראל דיווחה על כך בקול ישראל. בכך זכו המצרים ליתרון תקשורתי ולהאזנה רבה של החיילים במוצבי התעלה ושל האזרחים בעורף, והשיגו תוצאה של פגיעה במורל הלוחמים.

במלחמת יום הכיפורים

מלחמת יום הכיפורים זימנה לשידור העברי מקהיר הזדמנות נוספת להגביר את ההאזנה לשידוריו בישראל. במהלך המלחמה שידרו התחנות המצרית והסורית, בשידוריהן בעברית, ראיונות עם שבויים ישראלים ודרישות שלום מפיהם. השבויים הסכימו לכך מרצון, מאחר שידעו כי בכך הם מביאים לידיעת בני משפחותיהם כי הם בחיים והדבר היווה מעין תעודת ביטוח עבורם. שבוי בשם אשר נגר, שנפל בשבי במוצב המזח, סיפר כי לאחר השידור קיבלו בני משפחתו מכתבים רבים מאנשים שונים בארץ שבישרו להם כי שמעו את קולו ברדיו המצרי. במכתב אופייני אחד נאמר ”אם יש לך במשפחה בחור בשם אשר, הוא נמצא שבוי במצרים. שמעתי אותו ברדיו, בקול קהיר, מוסר דרישת שלום...”. כך תיאר את שידורו שבוי לשעבר בשם אורי אהרנפלד: ”ראיתי בזה אז נקודת אור. ...אתה מתמלא בתקווה שהדברים שנערכים באמת יגיעו לארץ. זה רגע משובב נפש מבחינתי”. קולו של אהרנפלד הושמע ברדיו קהיר כשידור תעמולה, אך הוא לא נרתע מכך: ”לא ידעתי כלום, אבל קיוויתי שהדברים יגיעו למשפחה שלי, שידעו שאני מדבר ונושם”. הוא סיפר שבשבי היה בצינוק וכדי להקליט את דבריו הוצא ממנו. לדבריו ”הייתה שעה של חופש מהצינוק. אנשים לא מבינים מה זה, זה עולם ומלואו”.

בכיר השבויים הישראלים ששידר בקול הרע"ם מקהיר היה סגן אלוף במילואים אסף יגורי, מפקד גדוד טנקים, שנשבה לאחר ש-18 טנקים מגדודו הושמדו והטנק שלו נפגע. בשובו לישראל נמתחה עליו ביקורת בציבור על כי כקצין בדרגתו הסכים לשדר ברדיו המצרי.

לאחר ביקור סאדאת בישראל

לאחר ביקורו בירושלים של נשיא מצרים אנואר סאדאת, בנובמבר 1977, ותחילתו של תהליך השלום בין מצרים לישראל, שינתה התחנה את טון הדיבור שלה. השדרן והפרשן של התחנה אחמד אלחימאלי, שהיה מהשדרנים ששידרו את שידורי האיום והכזב בעת מלחמת ששת הימים ושבלט עד אז בגישתו הקיצונית, החל לשדר, על פי הוראה מגבוה, דברים מתונים על ישראל וקריאות לשלום ונורמליזציה. התחנה, שהמשיכה לשאת את השם "קול הרע"ם מקהיר" במשך 16 השנים שחלפו מאז פירוק האיחוד המצרי-סורי, החליפה אז את שמה ל"קול השלום מקהיר". במשך הזמן, עם התקדמות תהליך השלום נפגשו אנשי התחנה עם אנשי "הצד שכנגד". אנשי השידור הערבי של קול ישראל ועם עיתונאים ישראלים ואף התראיינו לכלי התקשורת בישראל.

בשנת 1991, בעת מלחמת המפרץ, פנה הפרשן לענייני ערבים גיא בכור בטלפון אל אחמד אלחימאלי, שהיה אז מנהל התחנה (לימים כשיפרוש יכהן במשרת הממונה על התרגומים לעברית בארמון הנשיא מובארכ), כדי לשמוע את דעתו על דברי הכזב של רדיו בגדאד על ניצחונות עיראקים מדומים במלחמה נגד כוחות ארצות הברית. כדי להסביר את התהליך בחר אלחימאלי בדוגמה משידורי קול הרע"ם בעת מלחמת ששת הימים:

באותו יום הגעתי לעבודה בבניין הרדיו והטלוויזיה, וראיתי המולה רבה. לא ידעתי על מה מדובר. ברדיו מונטה קרלו מסרו שפרצה מלחמה בין מצרים לישראל. כיוון שלא היה לנו מה לשדר בנדון, לקחנו מפה גדולה של סיני, ומדדנו כל שעה לאן היו יכולים הטנקים המצריים להגיע, וכך קבענו איפה הם נמצאים. פשוט המצאנו. במלחמה אתה חייב להיות יצירתי

במהלך תהליך השלום ובמיוחד לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים, כאשר חלף העימות הצבאי בין מצרים לישראל, פחתה ההאזנה בישראל לשידורי התחנה. התחנה ממשיכה לשדר גם בעשור הראשון של המאה העשרים ואחת והיא נקראת בגלגולה זה בשם "קול קהיר". התחנה משדרת בערוץ FM מאל עריש. שידוריה אינם זוכים כמעט להאזנה בישראל ואין להם אזכור בתקשורת הישראלית. במקביל, במשך 10 שנים שודרה ממצרים מהדורת חדשות בשפה העברית בערוץ הטלוויזיה הלווייני "טלוויזיית הנילוס" . אולם, מאחר ששידורי הערוץ לא היו מועברים בישראל על ידי הטלוויזיה בכבלים והטלוויזיה בלוויין, קהל הצופים הישראלי היה כנראה נמוך יחסית, אך ניתן היה לצפות בהם באמצעות צלחת לוויין פרטית.

ראו גם

• השידור העברי מרדיו קול דמשק
• קול דויד
• רדיו בעולם הערבי
• קול ערב
• אחמד סעיד

קישורים חיצוניים

ציטוטים בנושא קול הרע"ם מקהיר בוויקיציטוט

• קול הרע"ם, בלקסיקון "העין השביעית" לתקשורת ועיתונות
• רדיו קול קהיר-עם כתוביות, סרטון באתר יוטיוב
• על מלחמת הרדיו הישראלית-מצרית בשבועון טיים. 18 ביוני 1973
• סיפורו של אחמד אלחימאלי באתר של ד"ר גיא בכור