קול באישה ערווה

קול באישה ערווה (או בקיצור קול באישה) הוא ביטוי תלמודי שמשמעו כי קולה של אישה נושא במהותו תכונות מיניות. קביעה זו הביאה לאיסורים הלכתיים המגבילים את רשותו של גבר לשמוע שירה של נשים מטעמי צניעות (למעט קרובות משפחה מדרגה ראשונה). כמו כן, לקביעה זו השלכות הלכתיות על שמיעת קול אישה, אפילו אשתו או בת משפחתו, בהקשרים של קדושה כגון בשעת תפילה.

מקור ההלכה

הביטוי "קול באישה ערווה" נטבע על ידי האמורא שמואל, שפעל בבבל במאה השנייה והשלישית. קביעתו מצוטטת הן בתלמוד הבבלי והן בתלמוד הירושלמי, כאשר בכל גרסה מובא לה בשמו נימוק אחר: על פי הבבלי שמואל התבסס על פסוק מתוך שיר השירים בו נכתב ”הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה”; ואילו לפי הירושלמי הנימוק הוא פסוק מתוך נבואה של ירמיהו על חורבן ממלכת ישראל, בו נכתב ”וְהָיָה מִקֹּל זְנוּתָהּ וַתֶּחֱנַף אֶת הָאָרֶץ וַתִּנְאַף אֶת הָאֶבֶן וְאֶת הָעֵץ”. למרות הנימוקים השונים שמצוטטים בבבלי ובירושלמי, התוצאה היא אחת, כאמור: יחוס תכונות מיניות לקולה של האישה.

ההקשר התלמודי

הגמרא מסבירה כי המושג "טפח באשה ערוה" נאמר בהקשר של קריאת שמע, כלומר, אסור לקרוא קריאת שמע ליד אישה שטפח מבשרה, במקום שנהוג לכסותו, מגולה. לעומת זאת, דברי רב ששת כי אין להסתכל אף באצבע קטנה של אישה לשם הנאה, מכוונים להקשר רחב יותר. אולם, לא ברור מתוך הגמרא באיזה הקשר נאמרו דבריו של שמואל לגבי קול באישה: האם מדובר באיסור מצומצם לגבי הלכות קריאת שמע בלבד, או שמא באיסור רחב בדומה להסתכלות אסורה.

בספר "אור זרוע" (נכתב במאה ה-13) נפסק שאיסור קול באישה ערווה דומה לאיסור הסתכלות ואינו קשור לקריאת שמע. כדבריו פסקו הרשב"א, הרא"ש והרמב"ם. לעומתם הראבי"ה והריטב"א פסקו כי האיסור נוגע רק לעניין קריאת שמע. שולחן ערוך (המאה ה-16) פסק כדברי הרמב"ם באופן כללי לגבי הנאה מנשים, אך כתב שוב לאסור שמיעת קול זמר אישה בזמן קריאת שמע, באופן שממנו נראה שאם זה בזמן אחר, לכאורה אין איסור. ובמשנה ברורה כתב על דבריו, כי שלא בשעת קריאת שמע מותר, אך לא אשת איש, כלל העריות, אישה נידה ואישה נכריה, כך שבפועל צמצם זאת לכדי אשתו בלבד ולבנות מתחת לגיל וסת.

באיזה קול מדובר

הרשב"א כתב, על פי גמרא במסכת קידושין, שהאיסור חל אפילו על קול דיבור שיש בו קרבה נפשית (קרוב דעת) כגון שאילת שלום, וכן כתבו עוד ראשונים; אולם רוב הפוסקים כתבו כי מדובר על קול זמרה בלבד.

מקור ההבחנה בין דיבור לשירה הוא בגמרא במסכת סוטה: ”אמר רב יוסף: זמרי גברי ועני נשי - פריצותא, זמרי נשי ועני גברי - כאש בנעורת. למאי נפקא מינה? לבטולי הא מקמי הא” (תרגום: אמר רב יוסף, גברים שרים ונשים עונות - פריצות, נשים שרות וגברים עונים - כאש בנעורת {סיבי פשתן יבשים}. מה המשמעות המעשית להבדל בין השניים? אם שניהם נמצאים, איזה לבטל קודם) רש"י שם מבאר שההבדל קשור לכך, שהעונים מקשיבים בתשומת לב לקול המזמרים, כדי לענות אחריהם בהתאם.

על פי עדות המרדכי בשם רבי אליעזר ממיץ, מתברר כי בתקופתו אנשים לא נזהרו מלעסוק בדברי קודש בשמיעת שירי נשים גויות למרות שהדבר אסור.

שמיעת קול אישה בשירת נשים וגברים יחד

הרב יחיאל יעקב וינברג נשאל על ידי חברי תנועת הנוער ישורון בצרפת, האם מותר להם לשיר יחד במקהלת בנים ובנות. בתשובתו הוא כותב כי לדעת רוב הפוסקים הדבר אסור, כי אין הבדל בין שמיעה של מספר נשים לבין שמיעת קולה של אישה אחת, משום שנאמר בגמרא, שניתן להבחין בקול חביב גם בין קולות רבים, ואין להחיל כאן את הכלל 'תרי קלי לא משתמעי' (שני קולות לא נשמעים, כלומר לא מובחנים) הנאמר רק לגבי תקיעת שופר.

אולם, הרב וינברג מספר כי בהגיעו לגרמניה, הוא שם לב כי גם בבתי החרדים האנשים והנשים מזמרים יחד זמירות שבת. וכששאלם על פי מי הם נוהגים כך, ענו לו כי כך פסקו להם הרב עזריאל הילדסהיימר והרב שמשון רפאל הירש. הרב וינברג מצדיק היתר זה, על פי דעות הראשונים הפוסקים שהאיסור חל רק כאשר השומע מתכוון ליהנות מקולה של האישה. בנוסף, השירה ביחד גורמת שלא ניתן יהיה להבחין בקולה של אישה מסוימת. למעשה, הרב ויינברג פסק להם כי יש להקל כדעת רבני גרמניה, במטרה לעורר את הבנים והבנות לאהבת התורה העם והארץ ולשמור אותם מהתבוללות. על פי פסק זה נהגו להקל גם בתנועת בני עקיבא, למשל בצוות הווי בני עקיבא.

הרב אליעזר יהודה ולדנברג דחה את דברי הרב ויינברג, על פי האמור בסוגיית "קול באישה ערווה". לעומת זאת, יש שניסו להוכיח את פסיקתו של הרב ויינברג, וטענו כי על פי כמעט כל הפרשנים הראשונים בסוגיה זו, אין מקור ממנה לאיסור האמור.

פוסקים רבים אסרו שמיעת נשים גם כאשר הן שרות יחד עם גברים. בספר את צנועים חכמה כתב הרב שמואל יעקב הלוי הבר, ראש ישיבת קרני שומרון, לגבי כמה נשים ששרות יחד שיש איסור בדבר. והוסיף: "אותה בעיה קיימת גם כאשר מתארחים אצל משפחות הנוהגות לשיר זמירות שבת וכן חתנים שבאים לבית החותנת הנוהגת לשיר וצריך להשתדל לא ליהנות ולא לשים לב במידת האפשר וכולי האי ואולי". וכן פסק הרב יעקב לוי בספרו גן נעול וכתב "אסור לשמוע קול זמר של אשה אפילו כאשר היא מזמרת יחד עם איש וכן כשהיא מזמרת יחד עם אשתו", והביא שם שכן פסק בשו"ת שבט הלוי וכן פסקו עוד אחרונים. אולם כן הביא בספר גן נעול סברא להקל כאשר מדובר בקירוב רחוקים בסמינרים וכדומה וכן כתב "וכיוצא בזה הביא בספר ועלהו לא יבול בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל שלמטרת קירוב רחוקים יש מקום להקל וכו'". יוצא מן האמור שאסור לשמוע כמה נשים ששרות יחד וכן אסור לשמוע נשים וגברים ששרים יחד ובמקום צורך יש להיוועץ במורה הוראה היכן ניתן להקל.

במקרה שבו גבר נמצא במקום מסוים ושומע שירת נשים, כגון אולם חתונה והוא שומע את שירת נשים חברות הכלה אזי כתבו הפוסקים שאינו מחויב לטרוח כדי שלא ישמע קולן אלא לא יתכון ליהנות מן הקול ואז מותר לו להישאר במקומו, אך אם יכול לצאת ללא טורח ובנקל - עדיף לעשות כך.

שירה שלא לשם פריצות

ההבחנה בין שירי עגבים לשירה תמימה אינה מפורשת אצל הפוסקים הראשונים, אך משתמעת מהלשון 'ערווה' המופיעה בביטוי 'קול באשה ערוה'. על פי זה פסק רבי חיים חזקיהו מדיני כי מותר לשמוע זימרת אישה אם אינו מתכוון ליהנות מקולה. אולם הוא ציין כי לכתחילה ראוי להחמיר גם במקרה זה. ראש ישיבת הקיבוץ הדתי הרב דוד ביגמן, כתב כי ניתן להבחין בין שירה אסורה למותרת על פי המילים, הלחן, הסגנון המוזיקלי, הלבוש ושפת הגוף.

הרב אהרון סולובייצ'יק פסק כי אין איסור לשיר בציבור כשהבנים שרים יחד עם הבנות, משום שמדובר בשירה "תמימה" שלא לשם פריצות, והשווה זאת להסתכלות באישה שלא לשם זנות. הרב משה פיינשטיין, שפסק שאין איסור הלכתי בהנאה מקולה של פנויה טהורה, אלא הבעיה היא בהרהור, התיר בהקשר מקהלת בית ספר לשמוע קול של בנות מגיל 11 ומטה, כי במקרה כזה לא מצוי הרהור עבירה, אך היו שהסתייגו מהקלה זו כמו הגרא"ד הורוויץ.

לכאורה, ניתן היה להוכיח שמותר לאישה לשיר שיר בפני גברים מהדוגמה של מרים הנביאה, ששרה לפני עם ישראל לאחר קריעת ים סוף. אולם, הפרשנים לא ראו במעשיה של מרים תקדים הלכתי להתנהגות בתנאים רגילים. הסבר אחד הוא שההתעלות הרוחנית של שירת הים הייתה מעין עולם הבא, בו אין חשש יצר הרע. כך הבין רבי מנחם עזריה מפאנו: ”דהא לשירה כיונה היא וליכא קפידא בכל גוונא, כי יצה"ר בההוא עלמא ליכא” (תרגום: שהרי לשירה כיוונה היא [=מרים] ואין להקפיד [=לאסור זאת] בכל מקרה, כיוון שיצר הרע איננו [קיים] באותו עולם [=העולם הרוחני]). מעבר לכך, יש מפרשים הטוענים כי מאחר שמרים השתמשה בתופים, כנאמר בפסוק, קולן של הנשים עומעם ונבלע בקול התופים, והגברים לא שמעו אותו.

קול משודר או מוקלט

הרב מרדכי יעקב ברייש אסר לשמוע קול שירת אשה ברדיו או בהקלטה. הוא נימק זאת בכך שהאיסור הוא על עצם ההנאה מקול אשה זרה ומוכיח זאת מגמרא במסכת ברכות המספרת על רב ששת שנהג איסור בדבר למרות עיוורונו. לעומת זאת, המהר"ם שיק פסק כי אין איסור לשמוע קול שירת אשה שאינו רואהּ ואינו מכירהּ, כיון ששירה כזו לא תעורר הרהורי עבירה "מטעם דאין יצה"ר שולט, אלא במה שעיניו רואות". על פי דבריו, הרב עובדיה יוסף פסק שראײת תמונת הזמרת בעיתון נחשבת להכרות, וממילא יש לאסור לשמוע את קול שירתה ברדיו או בהקלטה; אולם במקום אחר חזר בו והתיר להאזין לשירת נשים גם כאשר ראה המאזין את תמונת הזמרת וכן שיטת הגרי״ש אלישיב שכיוון שדרך רדיו אינו קולה האמיתי אין בזה איסור. לעניין זמרת מתה פסק הרב עובדיה יוסף שעדיין יש איסור בשמיעת קולה.

הרב ולדנברג כתב על פי הראבי"ה וספר "מטה משה", כי ברדיו מותר אפילו לשמוע קול זמרת אשה מוכרת. הוא מסביר כי לשיטתם, השמיעה האסורה היא רק כזו שיכולה להביא לקירוב מײדי. בנוסף כתב, כי קול העובר דרך הרדיו אינו קול האשה המקורי וממילא אינו נכלל באיסור.

מחלוקת האחרונים בנושא שמיעת שירת נשים ברדיו מובאת בהרחבה בספר גן נעול. וכתב שם שאם מכיר את האישה ששרה רבים האחרונים שאסרו, וביניהם יש שאוסרים גם כשאינו מכירה, ומעתיק שכן החמירו השבט הלוי, הרב ניסים קרליץ, הרב יצחק רצאבי ועוד. וסיכם בספר גן נעול שאם מכירה לדעת רוב האחרונים אסור ואם אינו מכירה ניתן לסמוך על המקלים ובהם היביע אומר ועוד. ובספר את צנועים חכמה כתב להקל בשעת הצורך בשמיעת קול אישה דרך הרדיו גם אם מכירה, מצד הסברא המובאת במנחת שלמה שאינו נחשב קול אישה ממש. אך הוסיף שאם מצוי שיביא להרהור, ודאי יש לעורר להימנע מכך.

שירת אישה שקולה נשמע לשכנים

הפוסקים נשאלו מה הדין כאשר אישה רוצה לשיר בקול רם שירי שבת, אך יש גברים שעוברים בחוץ מדי פעם או שכנים שעלולים לשמוע את שירתה. האם יש איסור בכך. בספר אשרי האיש הובאו דברי הרב יוסף שלום אלישיב וזה לשונו "אשתו ששרה זמירות שבת אינו צריך לדאוג לאנשים שמקשיבים מבחוץ". וכן כאשר מדובר באנשים שאינם מכירים אותה ואינם רואים אותה, רבים מהפוסקים אינם אוסרים משום "קול בערוה". ולכן יהיה לה מותר לשיר מבלי לחשוש שמכשילה את הרבים. ומצד שמא מישהו יכוון ליהנות וייגרם לו הרהור, אם מדובר באנשים ברחוב הם לא אמורים להישאר שם ולהאזין לקולה, ולכן אין בזה בעיה. אך אם מדובר ששומעים אותה בדירה סמוכה, ובעוצמה כזו שלא ניתן רק לסגור חלון ולהפסיק לשמוע, הביא בספר גן נעול אחרונים רבים שהחמירו בכך. ולכן סיכם שראוי לחשוש שמא השירה הממושכת תביא את השומעים להרהור, ולהימנע מכך. וכן כתב שכאשר מדובר בשכנים שמכירים אותה, לדעת פוסקים רבים היא מכשילה אותם באיסור בקול שירתה, ולכן עליה לשיר בעוצמה כזו שלא תגיע לאוזניהם.

שמיעת קול איש לאישה

בספר חסידים מובא שאסור לאישה לשמוע קול שירה של גבר. כמעט כל הפוסקים דוחים דעה זאת ואומרים שאינה להלכה, עם זאת בשבט הלוי הרב שמואל הלוי ואזנר מביא שאסור לאישה לשמוע קול איש שר אם היא מתכוונת להנאה ייצרית.

במדינת ישראל

הלכות "קול באישה ערווה" הגיעו אל הציבוריות הישראלית כאשר חיילים חרדים לאומיים עזבו טקסים צבאיים בשל שירת חיילות בטקסים. בתגובה לחלק מהמגמות החיילים נענשו בדין משמעתי.

ראו גם

• איסור הסתכלות בערווה
• מעמד האישה ביהדות
• פסק דין קולך נגד רדיו קול ברמה

לקריאה נוספת

• תמר רוס, "תרומת הפמיניזם לדיון ההלכתי: 'קול באישה ערווה' כנראה מבחן", בתוך: אבינועם רוזנק (עורך), הלכה, מטה־הלכה ופילוסופיה: עיון רב תחומי, ירושלים, מכון ון ליר, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2011, עמ' 35–64

קישורים חיצוניים

• הרב אליעזר מלמד, קול באשה
• הרב אברהם שמעא, ‏"קול באישה" (ערווה) בראייה עכשווית, באתר קולך
• הרב חיים רטיג, שמיעת קול אישה, אתר מורשת
• ד"ר אדמיאל קוסמן, 'ותען להם מרים' - על שירת נשים בפני גברים, באתר על פרשת השבוע של אוניברסיטת בר-אילן
• הרב דוד ביגמן, עיון מחודש ב'קול באשה ערוה', באתר ישיבת מעלה גלבוע (ראו גם גרסה מקוצרת: לאיזה עניין נאמר קול באשה ערווה)

הערות שוליים

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.