קהילת יהודי יאבורוב
 | |
| מפת יאבורוב כפי שצוירה על ידי מר יצחק איכבום בהנחיית אביו, מר שלום איכבום ז"ל, בן העיירה | |
| מדינה |
 אוקראינה |
|---|---|
הקהילה היהודית ביאבורוב (בפולנית: Jaworόw), עיר במחוז לבוב שבמערב אוקראינה, התקיימה בעיר החל משנת 1548 ועד להשמדתה במלחמת העולם השנייה. יאבורוב נודעה כמרכז חסידי ודתי שלצידו פעלו כמה מפלגות ותנועות נוער ציוניות.
תולדות הקהילה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ראשית הקהילה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1578 התאפשר ליהודי המקום לקיים בית כנסת ובית עלמין ובנוסף הותר להם לעסוק במסחר. ידוע שעוד קודם לכך נדרשו יהודי המקום לשלם לשלטונות מס גולגולת בסך 27 זהובים. בשנת 1629 הייתה ביאבורוב שכונה יהודית בפרבר הלבוואי כאשר 23 מתוך 40 הבתים במקום היו בבעלות יהודית.
עד למינויו של המלך יאן סובייסקי במחצית השנייה של המאה ה-17, הוטלו מגבלות על היהודים ועל משלח ידם. תחת שלטונו של סובייסקי הוטב מצבם של היהודים והם קיבלו כתב זכויות חדש. בנוסף, הותר ליהודים לבנות בעיר בית כנסת מעץ. בשנים 1673 עד 1690 שימש הרב חיים בן רבי יהודה לייב כפרנס 'ועד 4 הארצות' וייתכן שכיהן גם כרבה של העיר. נראה שבסוף המאה ה-17 הפכה הקהילה לעצמאית.
התפתחות הקהילה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1740 התגוררו היהודים בכל חלקי העיר והתפרנסו בעיקר ממסחר אך גם ממלאכה, בעיקר מחייטות וצבעות. בעיר פעלו גם רופאים יהודים. הידוע שבהם היה הרופא אברהם עוזר פאסיק, עליו נאמר "לא מת אדם תחת ידו". בשנת 1765 חיו בעיר 639 יהודים.
בשנת 1772 עברה יאבורוב עם גליציה כולה, לשליטת אוסטריה. גם תחת שלטון זה המשיכו היהודים להתפרנס בעיקר ממסחר אך נראה שהיו גם שותפים בתעשייה בעיר, חלקם עסקו בעגלונות וסבלות. בסוף המאה ה-19 עסקו רבים מיהודי יאבורוב בייצור מברשות מזיפי חזיר.
בשנת 1900 חיו בעיר 2,846 יהודים שהיוו כ-28 אחוזים מכלל האוכלוסייה. בשנת 1905 בנתה הקהילה בית כנסת חדש ומפואר שהחליף את בית הכנסת העתיק הבנוי עץ. שינוי זה מעיד על ביסוסה הכלכלי של הקהילה. בית הכנסת החדש עלה באש בימי הכיבוש הנאצי וכך מתאר זאת מ. זטוקובסקי: "בליל שבת אחד שפכו הגרמנים בנזין על בית הכנסת היפה שבעיר, הציתו אותו והכריחו את היהודים לכבות את האש. בין המכבים הייתי גם אני. הבינותי כי הייתה זו תרמית ואחיזת עיניים והיא עלולה להסתיים בעינוי היהודים המכבים את האש. ברחתי עם הדלי והסתתרתי בחצרו של דר שנפר". עוד מסופר שגג בית הכנסת עלה וירד מעוצמת להבות האש. כשראה זאת השוחט שמלקה, הוא רץ פנימה אל תוך הלהבות כדי להציל ספרי תורה. וכשיצא עם ספר תורה בידו, תפסו אותו הנאצים והכו אותו עד מוות.[1]
יאבורוב נכבשה בידי חיילי הצבא הרוסי שפגעו קשות ביהודי המקום. לאחר זמן קצר המצב התייצב והיהודים אף החלו לסחור עם הצבא שחנה במקום. כשהצבא האוסטרי כבש את האזור החלו היהודים לעסוק בפעילות ציבורית-פוליטית ענפה. הוקמו מוסדות סעד, התארגנה האגודה "צעירי ציון" (1916) וכן נוסד ארגון הנוער "השומר הצעיר" (1918). אחרי המלחמה שבה יאבורוב לשליטת פולין העצמאית.
בין שתי מלחמות העולם
[עריכת קוד מקור | עריכה]מבחינה כלכלית היהודים המשיכו לעסוק במסחר, רוכלות, מלאכה ובענף ההובלה ונוספו אליהם בעלי מקצועות חופשיים. בנוסף, התאגדו הסוחרים ובעלי המלאכה באיגודים מקצועיים והפעילות הציונית החלה לפרוח בעיר. בתקופה זו, היהודים היו אף שותפים בפוליטיקה המקומית.
מוסדות מרכזיים בקהילה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מוסדות לימוד
[עריכת קוד מקור | עריכה]ביאבורוב פעל בית ספר עברי משלים מתחילת שנות העשרים של המאה ה-19. לאחר כמה שנים נסגר ונפתח שוב בראשית שנות השלושים. הפעם, תחת רשת תרבות ובו למדו 100 תלמידים. לידו הוקם גן לילדים. בנוסף, פעלה בעיר ספרייה יהודית שנוסדה כנראה עוד לפני מלחמת העולם הראשונה. בסמוך לה הוקם חדר קריאה ואולם הרצאות.
ארגוני קהילה וחסד
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעלי המלאכה והסוחרים היהודים התארגנו באיגודים עצמאיים בהם 'איגוד הסוחרים' ו'יד חרוצים' ובשנת 1928 פתחו שני האיגודים הללו קופות גמ"ח שהעניקה הלוואות לנזקקים. הגמח תמך בסוחרים, בבעלי מלאכה, בפועלים ובכל מי שנדרש לעזרה כלכלית. מי שטיפל בתחילה בבעיות הסעד והעזרה לתושבי העיר היה "ועד הקהילה" וחברות העזרה המסורתיות. בשנת 1935 הצטרפה למערך הסיוע קרן ויצ''ו שבנוסף לפעילותה הציונית והתרבותית בעיר העניקה עזרה לילדים עניים. בשנת 1936 הוקם ועד עזרה לאקדמאים יהודים בני יאבורוב שהתקשו במציאת תעסוקה.
פעילות ציונית
[עריכת קוד מקור | עריכה]החל משנת 1902 פעל בעיר סניף של ההסתדרות הציונית אך לפני מלחמת העולם הראשונה הייתה פעילותו מצומצמת והשפעתו מועטה. אחרי המלחמה פעלה בעיר מפלגת הציונים הכלליים שיזמה פעולות תרבות ועזרה הדדית ליהודי העיר. ובשנת 1923 קמה מפלגת ההתאחדות על בסיס צעירי ציון.
תנועת בית"ר פעלה בעיר משנת 1927 לאחר שתנועת השומר הצעיר הפסיקה את פעולתה בראשית שנות ה-20, אז הפכה בית"ר לארגון הנוער היחיד בעיר ובו כשמונים חברים. חברי המזרחי פעלו בעיר מאמצע שנות ה-20 אך סניפם הוקם רק בשנת 1930. תנועות נוספות שפעלו בעיר היו הנוער הציוני, סניף אחווה, מועדון ספורט הפועל, גורדוניה וכן סניפים של מפלגת המדינה והמפלגה הרוויזיוניסטית.
בשואה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בראשון בינואר 1939, נהרגו ביאבורוב כ-30 יהודים כתוצאה מהפצצות מטוסים גרמנים. הצבא הגרמני נכנס לעיר ב-11 בספטמבר והחלו בחטיפת יהודים לעבודות כפייה. הם הציתו את בתי הכנסת ואילצו יהודים לאסוף את ספרי התורה ולהשליכם לאש. בשיתוף פעולה מלא עם המיליציות האוקראיניות התעללו הגרמנים ביהודי העיר ופגעו בכבודם.
ב-25 בספטמבר, בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולטוב עברה העיר לשליטת הצבא האדום. תחת שלטונם הולאם רכושן של משפחות אמידות בעיר אשר בחלקן הוגלו מאוחר יותר לברית המועצות. במקביל, שובצו יהודים לתפקידים בולטים במנהל העירוני אך הפעילות הקהילתית והציבורית היהודית נפסקה. ביוני 1941 כבשו הגרמנים את העיר ובסוף אותו חודש רצחו האוקראינים 12 יהודים ביער הסמוך. רק אחרי כמה שבועות הותר לבני הקהילה להוציאם מהבורות ולהביאם לקבורה בבית העלמין שבעיר. בתחילת חודש יולי הוקם יודנראט בעיר ושירות סדר יהודי.
היודנראט נדרש לספק מדי יום כ-400 יהודים לעבודות כפייה. בחודשים נובמבר ודצמבר נשלחו עוד 500 יהודים למחנות עבודה שונים. ובנוסף על היהודים הוטלו קנסות (קונטריבוציות). בחורף 1942 סבלו היהודים מרעב ומחלות רבות ורבים מתו. היודנראט הקים מטבח ציבורי ובית חולים שהקל אך במעט על המצוקה. בחודשים אפריל ומאי 1942 נחטפו למחנה העבודה ינובסקה שבלבוב צעירים וצעירות יהודים וכן כ-400 גברים. במקומם הועברו ליאבורוב כ-350 יהודים מכפרים בסביבה. בהמשך גורשו לינובסקה עוד כ-100 צעירות יהודיות.
ביום שבת השביעי לנובמבר 1942 נכנסו לעיר כוחות גרמנים ואוקראינים והחלו באקציה. 1800 יהודים בהם חולים מבית החולים היהודי, הסגל הרפואי, אנשי יודנרט ומספר שוטרים יהודים נשלחו למחנה ההשמדה בלז'ץ. במהלך האקציה שארכה יומיים נרצחו עוד כ-200 יהודים בבתים וברחובות העיר. בסיום האקציה הוקם גטו בו היו כ-80 בתים. אל הגטו נדחסו כ-7000 יהודים בהם שרידי הקהילה וכן אלפי יהודים מיישובי הסביבה. מחוץ לגטו פעל מחנה עבודה בו שוכנו כ-60 עובדים. בחורף 1943 מתו בגטו כ-3000 יהודים מרעב, קור ומחלות. בסוף פברואר 1943 נשלחו לינובסקה כ-500 גברים.
חיסול הגטו החל בשש עשרה באפריל 1943. כ-3500–4000 יהודים הובלו במכוניות משא ליער פורודנקו (Porudenko) שם נרצחו ביריות בבורות המוניים. במהלך האקציה, הציתו הגרמנים בסיוע האוקראינים, את בתי הגטו כדי לחשוף מסתתרים. אלו שיצאו ממחבואם הושלכו באכזריות חזרה לבתים הבוערים ונשרפו חיים. הכוח הגרמני חזר לגטו ב-24 באפריל ורצח כ-200 יהודים שעוד הצליחו להסתתר. מי שנשאר בחיים היו 160 יהודים שנשלחו לינובסקה ועוד 60 יהודים שנחשבו חיוניים למשק הגרמני ושהו במחנה מחוץ לגטו. במחנה התארגנו שתי קבוצות שהצליחו ברובם ליצור קשר עם הפרטיזנים שפעלו באזור ולהצטרף לשורותיהם. רוב חברי הקבוצות הללו נפלו בהמשך בקרבות. עד לשחרור העיר בידי הצבא הסובייטי בעשרים ושלושה ביולי 1944 המשיכו הגרמנים וחלק מהמקומיים לחפש יהודים שהסתתרו. עם השחרור נמצאו בעיר כעשרים ניצולים שפעלו להנצחת קהילת יהודי יאבורוב. הם גידרו את מקומות הרצח ההמוניים ואחרי זמן קצר עזבו את המקום.
אישים מרכזיים בתולדות הקהילה
[עריכת קוד מקור | עריכה]רבני יאבורוב עד שנת 1772
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ר' חיים סגל - נפטר ב-1709
- ר' ברכיה-ברך געצ'ל - מחבר הספר "זרע ברך". דרשן מפורסם.
- ר' צבי הירש - כיהן כרבה של יאבורוב בין השנים 1725 עד 1730, נכדו של ר' משה-פנחס חריף מלבוב.
- ר' יחיאל הילל אלטשולר – בנו של הרב דוד אלטשולר: מחבר פירוש "המצודות" לנך.
- ר' אהרון הלוי אטינגא – בנו של ר' יהודה לייב, אב בית דין בלבוב.
- ר' אהרון שור – נפטר ב־1777.
רבני יאבורוב במאה ה-19 ותחילת המאה ה-20
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ר' אביגדור מבילגוריי – ישב בעיר בסביבות 1810.
- ר' נתן באבד – אחיו של ר' יהושע ; אב בית דין בטארנופול.
- ר' יואל משה לנדא מיאברוב – 1875-1893.
- ר' דוד מנחם מאניש באב"ד.
- ר' אלימלך פרנקל תאומים – נצר לשושלת חסידות צאנז-שיניאווע ורבה האחרון של יאבורוב. מחבר הספר 'הפלאת נדרים'. בנו של הרב יהושע השל תאומים. נולד בשנת 1884 ונרצח ב-1942. ביום ה"גירוש" שחל ביום השבת ה-7 בנובמבר 1942 צעד בראש קהילתו יחד עם משפחתו והוצא להורג במחנה המוות בלז'ץ. וכך מתוארת מיתתו על קידוש השם: "הרב פרנקל. אדם גבוה משכמו ומעלה מכל העם, בעל זקן לבן ארוך, פנים מביעות חכמה ושופעות טוב לב. על פניו הייתה יראת ה' כזו שהשפיעה על כל סביבתה. הרב לבוש 'קיטל', הלך בשקט ואמר 'וידוי', לאחר מכן נפרד מקהילתו בבכי באמרו: "ה' שיירחם עליי... הלוואי שאני יהיה הקורבן האחרון לכל היהודים".
מפורסמים ילידי הקהילה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ר' אלימלך רובין – האדמו"ר לבית רופשיץ
- ר' יוסף מפוזנא
- שמואל בר-אבן
- יעקב צבי צימלס
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- "פנקס הקהילות", פולין, כרך שני: גאליציה המזרחית, עמ'274–278, הוצאת יד-ושם, תש"מ.
- ספר יזכור לקהילת יבורוב, בספרית העיר ניו יורק, מיכאל בר לב, מצבת זיכרון לקדושי קהילת יאבורוב והסביבה, חיפה תשלט
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- יאבורוב (Jaworów), באנציקלופדיה של הגטאות, באתר יד ושם
- קהילת יאבורוב, באתר "אנו – מוזיאון העם היהודי"
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ מיכאל בר לב (עורך), מצבת זיכרון לקהילת יאבורוב והסביבה, חיפה תשלט, עמ' 85