פרה-פיגורציה

טיפולוגיה או פרה-פיגורציה (פרה = לפני, טרום; פיגורציה = דמות) היא שיטה תאולוגית המהווה את גרסת הפרשנות הנוצרית המקובלת למקרא. שיטה זו רואה בתנ"ך (המכונה בנצרות "הברית הישנה"), מסמך נבואי המכיל רמזים מטרימים לפרשת חייו ומותו של ישו ולעיקרי האמונה שפורש פאולוס השליח בספרי "הברית החדשה". לפי התאוריה הפרשנית הזו, תכלית הביבליה העברית היא הבאת הבשורה בדמות ארכיטיפים מוקדמים לסיפורו של ישו, שהוא שיאו ומיצויו המלא של הארכיטיפוס. ניתן למצוא ביטויים לפרה-פיגורציה ביצירות האמנות של ימי הביניים, בייחוד בספרי תנ"ך העניים ו"ראי גאולת האנושות". אמנים אלו יצרו שימוש בסיפורי התנ"ך כדימויים אמנותיים המקבילים למעשיות הברית החדשה. פרשנות זו סיפקה להם אפשרות ליצור קשת רחבה של משמעויות אלגוריות המתבטאות הן בתיאור כל סצנה וסצנה בנפרד, והן בהתייחסות לסיפור הרחב והפקת מוסר-השכל התואם לרוח הברית החדשה.

דוגמאות לפרשנות פרה-פיגורטיבית לברית הישנה

עקדת יצחק, לדוגמה, יכולה להוות ייצוג ויזואלי המסמן עבור הצופים את צליבתו של ישו, ואילו ביקור המלאכים אצל אברהם, המבשרים על הולדת יצחק, יהווה רמז מקדים לביקור שלושת המאגים הבאים להעריץ ולברך את ישו.

פרשיות מקראיות שעניינן ברכות ונבואות על העתיד, איפשרו לפרשנים נוצרים פירוש טיפולוגי אף ללא עקירת הפשט. כך למשל, אפילו פרשני הפשט ב"אסכולת אנטיוכיה" שהתנגדו בדרך כלל לאלגוריות המתבססות על עקירת הפשט ומציאת משמעות נסתרת בתוכו, העדיפו להצביע על הקבלה בין פסוקים מהברית הישנה והחדשה, שרימזו לשיטתם על בואו העתידי של ישו ברמה שהתחרתה בפרשנות היצירתית של יריביהם מ"אסכולת אלכסנדריה" אשר נטו לאלגוריה. תאודורטוס מקירוס , לדוגמה, כתב שפסוק הברכה העתידית הנאמר ליעקב בבראשית כ"ז:ל"ט ("מִשְׁמַנֵּ֤י הָאָ֙רֶץ֙ יִהְיֶ֣ה מֽוֹשָׁבֶ֔ךָ וּמִטַּ֥ל הַשָּׁמַ֖יִם מֵעָֽל") מתייחס בעצם מראש לטבעו האלוהי והאנושי של ישו הנוצרי. דמותו של יעקב היא איפוא טיפולוגית לזו של ישו.

יעקב מברך את בני יוסף, ציור מאת רמברנדט, 1656. בתמונה נראים גם יוסף ואשתו אסנת בת פוטיפרע.

יעקב המברך את נכדיו מנשה ואפרים, משכל את ידיו משום שאפרים הצעיר הוא העתיד להיות הבכיר בין האחים. פרשנות פרה-פיגורטיבית לתמונה זו (כולל באמנות) מפרשת את שיכול הידיים כסימן הצלב ואת מנשה כמסמן של הברית הישנה או את ישראל שבבשר, בעוד אפרים הצעיר מסמן את הברית החדשה או את ישראל שברוח, שהאלהים עתיד לבכרו על פני היהדות או הברית הקודמת. פרשנות נוצרית זו נשענה על התרגום הנוצרי לפסוק (בראשית מז, לא) 'וישתחו ישראל על ראש המטה', ולפיו 'המטה' (staff) אינו אלא הצלב.

קריאה נוצרית בברית הישנה נוטה לפרשנות פרה-פיגורטיבית אפילו בכמה פסוקים הנוגעים להלכה. כך, מוצגת צליבתו של ישו הנוצרי כקורבן פסח. משום כך מפורשים פסוקים הלכתיים מתורת משה הנוגעים לכללי הקרבת הקרבן כהתוויה פרה-פיגורטיבית לקרבן האולטימטיבי: צליבתו של ישו. לדוגמה: המקרא מזהיר "ועצם לא תשברו בו" והפרשנות הנוצרית (הבשורה על פי יוחנן, פרק יט) מוצאת את הגשמתו המלאה של הפסוק הזה במקרהו המיוחד של ישו בכך שחרף צליבתו, לא שברו את שוקיו של הנצלב, וזאת בשונה מן הנהוג בדרך כלל בצליבה הרומית.

מקבילות מדרשיות בין אירועים בברית הישנה והחדשה

הקריאה הנוצרית והאגדה הנוצרית נוטות לעיתים לחבר יחדיו מוטיבים ואירועים מן הברית הישנה והחדשה. כך למשל, במקביל לתיאור המקראי על העדפת מטהו הפורח של אהרן הכהן על המטות המתחרים של קורח ועדתו, מתארת אגדה נוצרית כיצד בחרה מרים, אמו-יולדתו של ישו, לבוא בברית הנישואין דווקא עם יוסף הקדוש: הוא נבחר מבין אלמנים שונים, בעקבות נס שקרה למטהו היבש שהחל לפרוח. בדומה לכך, נעשה שימוש בהקבלת שמו של יוסף העברי המקראי, לבין שמו של יוסף הקדוש אביו של ישו, כחולקים את אותו שבח של עמידת גבורה בפיתוי: איקונות רוסיות אורתודוקסיות מתארות לעיתים סיפור של ניסיון פיתוי של יוסף הקדוש על ידי השטן - שניסה לבטל את אירוסיו למרים, אולם יוסף עמד בפיתוי.

הערות שוליים

ערך זה הוא קצרמר בנושא נצרות. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.