פרה-דרדנוט

אוניית חיל הים האמריקני טקסס, אוניית מערכה ראשונה בצי האמריקני

פְּרֶה-דְרֶדְנוֹט (מאנגלית: Pre-dreadnought) הוא כינוי לשלב בהתפתחותן של אוניות מערכה, בעיקר בין השנים 1890 עד 1905. אוניות המערכה פרה-דרדנוט התפתחו מאוניות מחופות שריון (Ironclad) שנבנו בעשורים שלפני כן; הן נבנו מפלדה, והיו מוגנות במעטה שריון. חימושן כלל תותחים ימיים כבדים בצריחים, יחד עם סוללות של תותחים משניים ואף שלישוניים. הן הונעו במנועי קיטור מונעים בפחם.

תקופת אוניית המערכה פרה-דרדנוט התאפיינה גם במעבר לתכנון מסודר על פי הגיון ברור, שהיה משותף לרוב הציים בעולם המערבי. זאת, בניגוד לתקופה הקודמת, שבה נבנו עשרות טיפוסי אוניות מערכה עטויות שריון, כל אחת עם הגיון שונה מחברתה. בתקופת אוניות הפרה-דרדנוט התקבל עקרון תכנון מסוים (כפי שיפורט להלן) שבעקבותיו נבנו תריסרי אוניות. תקופה זו התאפיינה גם בכניסתם של כוחות ימיים חדשים לזירה, כמו גרמניה, יפן, וארצות הברית, בצד התעצמותם של הכוחות הימיים המסורתיים, שהעיקריים שבהם היו בריטניה, צרפת, ורוסיה. הקרב הימי העיקרי בתקופת הפרה-דרדנוט היה קרב צושימה, בין הצי היפני לצי הרוסי, שהתרחש ב-27 במאי 1905.

ב-1906 השיקה בריטניה אוניית מערכה מהפכנית בשם אה"מ דרדנוט. אונייה זו הייתה שונה בתצורת החימוש העיקרי שלה ובמערכת ההנעה שלה, ולמעשה הפכה את כל אוניות המערכה שהיו קיימות עד אז למיושנות. השינוי שעשתה השקת הדרדנוט היה כה מהפכני, עד שכל האוניות שנבנו אחריה, על פי הדגם שלה, בכל ציי העולם, נקראו "דרדנוט"; כל אוניות המערכה שנבנו לפניה, על פי התפיסה המיושנת יותר, נקראו "פרה-דרדנוט". למרות שהיו מיושנות, מילאו אוניות מערכה פרה-דרדנוט תפקיד חשוב במלחמת העולם הראשונה, וכמה מהן אף שרדו עד מלחמת העולם השנייה.

התפתחות

אוניות המערכה פרה-דרדנוט התפתחו מאוניית המערכה מחופות השריון (Ironclad Battleship). אוניות המערכה מחופות השריון הראשונות היו למעשה אוניות קו שעל דופנותיהן הותקן שריון. היו להן שלושה תרנים, וחימוש זהה לזה שנשאו אוניות הקו שלפניהן. בהשפעת אוניות התותחים שלחמו במלחמת האזרחים האמריקנית, המוניטור והוירג'יניה, הושקה ב-1867 האונייה הבריטית קרברוס, שהייתה דומה בהרבה לאוניות הפרה-דרדנוט העתידיות: היא הייתה בעלת צריחי תותחים ובה ארבעה תותחים כבדים, בקדמת האונייה ובירכתיה. האונייה הונעה בקיטור; כלקח מן האוניות האמריקניות שסיפונן היה שטוף במים רוב הזמן, בשל הבֹּלֶט הנמוך מאוד שלהן, הוגבה החלק המרכזי של האונייה מן המים ושם מוקמו התותחים וגשר הפיקוד. ואולם, האונייה עדיין לא הייתה יכולה להפליג בים הפתוח, מכיוון שרוב הסיפון נשטף במים ותכונות ההפלגה של האונייה היו גרועות מאוד. בשל כך העדיפו הציים השונים בעולם להמשיך ולבנות אוניות בעלות תרנים ובולט גובה, שהיו יכולות להפליג בים הפתוח; החימוש נותר במקומו המסורתי, היינו לאורך צידי האונייה.

אה"מ סיזאר, מסדרת "מג'סטיק", הנחשבת לסדרת אוניות הפרה-דרדנוט הראשונה

העשורים הבאים ראו ניסיונות שונים בתכנון האוניות. השריון שופר, והתותחים המשיכו לגדול; אוניות המערכה מסדרת אדמירל, שהושקו בשנות ה-80 של המאה ה-19, היו בעלות תותחים בקוטר 413 מ"מ (כ-16 אינץ'), קוטר גדול מאוד גם במושגים מאוחרים בהרבה. התותחים עברו לטעינה מן המכנס, חלקו האחורי של התותח, להבדיל מהתותחים הישנים יותר, שנטענו מן הלוע. ממדיהן של האוניות גדלו, ומנועיהן השתכללו, כמו גם התאמתן לפעולה מלאה בים הפתוח.

סדרת מג'סטיק של חיל הים המלכותי הבריטי, שהראשונה בהן הושקה ב-1895, הייתה סדרת האוניות שבה הגיע שלב הפרה-דרדנוט לבשלות מלאה. האוניות נבנו כולן מפלדה, ללא שימוש בברזל כפי שהיה בדגמים קודמים, ותותחיהן, בקוטר 12 אינץ' (305 מ"מ) מוקמו בצריחים. תותחים אלה היו מתקדמים יותר, והיו קלים יותר ובעלי עוצמה רבה יותר מקודמיהם הגדולים יותר. אוניות אלה היו דגם לבניית האוניות הבאות של הצי המלכותי וגם לאוניות של ציים אחרים.

חימוש

חימוש ראשי

אוניות מערכה פרה-דרדנוט נשאו תותחים בקליבר שונה, כאשר כל סוג נועד לתפקיד אחר בקרבות בין אוניות. החימוש העיקרי ברוב האוניות מנה ארבעה תותחים כבדים, שהותקנו בשני צריחים. כל צריח היה ממוקם על קו האורך של האונייה, אחד מלפנים והשני לכיוון הירכתיים. תותחים אלה היו בעלי קצב אש איטי, ובתחילה היו גם בעלי דיוק נמוך. למרות מגרעות אלו, רק תותחים אלה היו בעלי יכולת לירות פגזים שיוכלו לחדור את החלקים המשוריינים של אוניית האויב, שבתוכם נמצאו המנועים, מחסני התחמושת והתותחים הכבדים שלה. רוב התותחים הכבדים של אוניות המערכה פרה-דרדנוט היו בקוטר 12 אינץ' (305 מ"מ), אם כי בצי ארצות הברית היו גם תותחי 13 אינץ' (330 מ"מ), בצי הרוסי היו גם תותחי 10 אינץ' (254 מ"מ), ואילו כמה סדרות של אוניות הפרה-דרדנוט הגרמניות נשאו תותחי 9.4 אינץ' (239 מ"מ). אורכם של התותחים הלך וגדל, וכאשר הוכנס לשירות חומר נפץ הודף חדש, מניטרוצלולוזה וקורדיט, הושגה מהירות לוע גבוהה בהרבה.

חימוש משני וחימוש ביניים

אה"מ אגממנון, ב-1908. ניתן לראות את פריסת החימוש העיקרי (בחרטום ובירכתיים) ואת החימוש המשני (במרכז האונייה).

אוניות מערכה פרה-דרדנוט נשאו סוללת חימוש משנית, בצד החימוש הכבד. סוללה זו הייתה מורכבת מתותחים בעלי קוטר קטן יותר, בדרך כלל בקוטר 6 אינץ' (152 מ"מ), אם כי אוניות שונות בציים השונים נשאו תותחים בקוטר 4 עד 9.2 אינץ' (102 עד 234 מ"מ). תותחים אלה היו בדרך כלל בעלי קצב אש גבוה. מטרתם הייתה לפגוע בחלקים הפחות מוגנים של אוניית האויב, כמו גשר הפיקוד, ולגרום לשריפות. תפקיד חשוב באותה מידה של החימוש המשני היה לוחמה באוניות הקלות של האויב: סיירות, משחתות וספינות טורפדו. שריונן של אוניות אלו היה קל, וחדיר לפגזי החימוש המשני של אוניות מערכה פרה-דרדנוט. קצב האש הגבוה היה חשוב כדי להשיג פגיעה באוניות אלו, שהיו בעלות כושר תמרון רב. התותחים המשניים מוקמו לעיתים בצריחים, בתאים מיוחדים על גוף האונייה, או על הסיפון, ללא שריון.

כמה מן הציים ניסו להתקין על האוניות מעין חימוש שהיה בעל קוטר קטן מהחימוש העיקרי וגדול מהחימוש המשני, בדרך כלל בקוטר 8 עד 10 אינץ'. הצי האמריקני היה הצי העיקרי שהשיק כמה סדרות של אוניות מערכה פרה-דרדנוט בעלות חימוש כזה; בציים אחרים כמעט שלא היה חימוש כזה.

עם השנים גדל הטווח שבו נערכו קרבות ימיים. במלחמה בין יפן וסין בשנים 1894 – 1895 התנהלו הקרבות בטווח של כ-2,000 מטרים, ולעומת זאת בקרב הים הצהוב, ב-1904, התנהל הקרב בטווח שהיה גדול יותר מפי 3 – 6,500 מטר. הדבר נבע מהטווח הגדל של הטורפדו, אך גם משיפור התותחנות והתקנתם של אמצעי ניהול אש טובים יותר. בעקבות השינוי, החלו בוני האוניות להגדיל את הקוטר של החימוש המשני, שהלך והתקרב לממדיו של חימוש הביניים ואף מעבר לכך.

חימוש שלישוני

מעבר לחימוש הראשי והמשני נשאו אוניות המערכה פרה-דרדנוט גם חימוש שלישוני, בקוטר קטן יותר, מ-3 אינץ' (76 מ"מ) ועד לקוטר של 0.5 אינץ' (12.7 מ"מ), קוטר של מקלעים. מטרתם הייתה לספק הגנה מפני ספינות טורפדו, ולשטוף באש את הסיפון והמבנה העילי של אוניית האויב.

בנוסף לתותחים נשאו אוניות המערכה פרה-דרדנוט צינורות טורפדו, מעל ומתחת לקו המים. בתקופה זו היו הטורפדות בקוטר של 18 אינץ' (460 מ"מ), והיו בעלי טווח של כמה אלפי מטרים. מעשית, לא ידוע על אוניית מערכה שהצליחה לפגוע באוניית אויב בנשק זה.

מיגון

שרטוט של האונייה הבריטית מג'סטיק, עם תיאור החימוש והמיגון של האונייה.

אוניות מערכה פרה-דרדנוט נשאו מיגון מפלדה במשקל רב. הניסיון הראה, שעדיף למגן את החלקים הרגישים של האונייה מאשר למגן את כולה. החלק מרכזי של האונייה, שבו היו המנועים והדוודים, היה מוגן באמצעות חגורת המיגון העיקרית של האונייה; חגורה זו החלה מתחת לקו המים ונמשכה עד מרחק מסוים מעליו. מיגון זה נקרא "המצודה המרכזית", ומטרתו הייתה להגן על חלק זה של האונייה מפני הפגזים הגדולים ביותר. החימוש העיקרי של האונייה ומחסני התחמושת היו מוגנים גם הם על ידי מבלטים של המיגון, שכיסו עליהם. מעבר לכך, תקופת אוניות המערכה פרה-דרדנוט התאפיינה במעבר של התותחים הראשיים אל צריחים מוגנים, במקום עמדות פתוחות יותר בעבר. המיגון הלך ונהיה דק ממרכז האונייה אל חרטומה ואל ירכתיה, וגם כלפי מעלה, אל המבנה העילי. הסיפון עצמו היה מוגן בשריון דק, בין 5 ל–10 ס"מ. השריון נועד לבלום פגזים נפיצים.

החל משנות ה-80 של המאה ה-19 היו אוניות המערכה מוגנות בשריון מורכב, שהיה עשוי מתרכובת של ברזל ופלדה. עם השנים נעשו תהליכי עיבוד הפלדה טובים יותר, וניתן היה להרכיב על האוניות שריון דק יותר, בעל אותה רמת מיגון. כך למשל, שריון מורכב בעובי 7.5 אינץ' (19 ס"מ), שהורכב על אוניות מערכה פרה-דרדנוט בסוף שנות ה-80, הוחלף באמצע שנות ה-90 על ידי שריון שיוצר בשיטת קרופ בעובי 5.75 אינץ' (14.5 ס"מ), שסיפק אותה רמת מיגון.

הנעה

אוניות המערכה פרה-דרדנוט היו מונעות כולן במנועי קיטור. מהירותן המרבית נעה בדרך כלל בין 16 ל-18 קשר (30 – 33 קמ"ש). כמו בכל התחומים, גם בתחום המנועים חלה התקדמות רבה בתקופה זו, והם הפכו יעילים וחסכוניים יותר. הדלק שהניע את אוניות המערכה פרה-דרדנוט היה פחם, אם כי כבר בסוף המאה ה-19 נעשו ניסיונות ראשונים לשימוש בנפט. המנועים סובבו שנים או שלושה מדחפים, שהיו בדרך כלל בעלי שני להבים, אם כי ציי גרמניה וצרפת העדיפו מדחפים בעלי שלושה להבים.

ציים וקרבות

אוניות המערכה פרה-דרדנוט שירתו בשיאם בציים שהיו מעורבים מאד: באותם ציים שירתו גם סיירות משוריינות, שהיו למעשה אוניות מערכה מוקטנות, סיירות ממוגנות, ואף סיירות ישנות יותר, שלא היו מוגנות כלל בשריון, וכן פריגטות ואוניות אחרות מונעות במפרשים, שהיו עשויות מעץ, ברזל או פלדה. ספינות טורפדו הופיעו בזירה, והחלו לאיים על אוניות המערכה; מולן הופיעו המשחתות הראשונות, שנועדו להתמודד עם איום זה, ובקביל החלו להיבנות הצוללות הראשונות. סוף המאה ה-19 היה בסימנו של מרוץ חימוש ברוסיה וצרפת, שניסו לערער על עליונותו של הצי המלכותי הבריטי. מעצמות נוספות החלו לתפוס את מקומן בין הכוחות הימיים הגדולים: גרמניה, ארצות הברית ויפן.

אוניות מערכה פרה-דרדנוט היו מקובלות בכל ציי העולם, אך לא היו קרבות בין אוניות כאלה לכל אורך התקופה, ורק בסופה, במלחמת רוסיה–יפן ב-1904 – 1905, התנהלו שני קרבות ימיים שבהם נלחמו אוניות מערכה פרה-דרדנוט אלה באלה: קרב הים הצהוב, ב-10 באוגוסט 1904, שהסתיים ללא הכרעה טקטית אך היה ניצחון אסטרטגי יפני, וקרב צושימה, ב-27 במאי 1905, שהיה ניצחון יפני מכריע. במלחמות אחרות שהיו בתקופת הפרה-דרדנוט לא היו קרבות בין אוניות מערכה פרה-דרדנוט: מלחמת סין–יפן הראשונה (1894 – 1895) היו הקרבות בין סיירות, ובמלחמת ארצות הברית–ספרד היו הקרבות בין אוניות מערכה אמריקניות וסיירות ספרדיות.

הצי הבריטי קבע ב-1889 רשמית את מדיניותו, על פיה גודלו של הצי יהיה כגודלם של שני הציים הבאים אחריו בגודלם בעולם גם יחד. מדיניות זו נועדה אז במיוחד כנגד ציי צרפת ורוסיה, שכרתו ב-1890 ברית ביניהן. מ-1895 ועד 1904 בנו הבריטים 39 אוניות מערכה פרה-דרדנוט, בשש סדרות שונות, בנוסף לשני תריסרי אוניות מערכה מיושנות יותר שנותרו בשירות; אוניית המערכה האחרונה מטיפוס זה הושקה אחרי השקתה של דרדנוט (ראו להלן).

צרפת התלבטה במשך כמה שנים לגבי ההרכב הנכון של הצי שלה. אסכולה אחת (ה-Jeune Ecole, האסכולה הצעירה) גרסה שיש צורך בספינות קטנות ומהירות, שיישאו טורפדות, וכך יוכלו להתמודד בהצלחה מול אוניות המערכה של האויב. חשיבה זו הובילה לעיכוב בבניית אוניות מערכה פרה-דרדנוט, ורק ב-1889 הוחל בתחילת בנייתה של האונייה הראשונה מטיפוס זה. לקראת סוף המאה ה-19 התייאשו הצרפתים מן הניסיון להגיע לשוויון מול הצי הבריטי במספר האוניות, אך המשיכו בבנייתן; הצרפתים נפגעו יותר מכל צי אחר מן המהפכה שיצרה השקת הדרדנוט; עשר אוניות מטיפוס פרה-דרדנוט היו בשלבי בנייה שונים בעת ההשקה.

גרמניה הייתה בתחילת בניית הצי שלה בראשית שנות ה-90 של המאה ה-19, אך עד 1905 כבר הייתה המתחרה העיקרית מול בריטניה על השליטה בים, ומרוץ החימוש העולמי העיקרי התנהל בין שתיהן. עד 1905 כבר היו לגרמניה 19 אוניות מערכה פרה-דרדנוט, הודות להשפעתו הרבה של שר הצי שלה, אלפרד פון טירפיץ. ככלל, נשאו אוניות המערכה הגרמניות חימוש פחות כבד מן החימוש הבריטי, אך המבנה שלהן היה חסון ואיתן לפחות כאלה של יריבותיהן.

רוסיה החלה בתוכנית להרחבת הצי שלה החל מ-1890; חלק מאוניותיה נבנו במספנות זרות, כמו בארצות הברית. מטרתה של רוסיה הייתה גם להגן על האינטרסים שלה במזרח הרחוק. עד 1904 היו לרוסיה 15 אוניות מערכה פרה-דרדנוט, אך מלחמת רוסיה יפן הייתה אסון אמיתי לצי הרוסי: 11 מתוך 15 האוניות הללו טובעו במלחמה. במהלך מהפכת 1905 התמרדו מלחיה של האונייה פוטיומקין, אוניית מערכה פרה-דרדנוט, שעגנה באודסה. אחרי 1905 בנתה רוסיה עוד ארבע אוניות מערכה.

באיטליה נבנו שמונה אוניות מערכה פרה-דרדנוט בין השנים 1893 – 1904. אוניות אלה היו מהירות יחסית לאוניות דומות להן, אך מוגנות פחות; מבחינות רבות בישרו אוניות מערכה אלה את הופעתה של סיירת המערכה.

באימפריה האוסטרו הונגרית נעשה מאמץ לחדש את הצי, אך נבנו רק 3 אוניות מערכה פרה-דרדנוט.

"הצי הלבן הגדול" יוצא למסעו סביב לעולם

ארצות הברית החל בבניית אוניות מערכה ב-1891. בתחילה נבנו אוניות מערכה להגנת חופים – היו אלה אוניות בעלות חימוש כזה של אוניות מערכה פרה-דרדנוט, אך ללא יכולת להפליג בים הפתוח ובעלות טווח קצר יחסית, שנועדו להגנה קרובה לחוף. רק ב-1901 הושקו אוניות מערכה הראשונות שהיו מיועדות להפלגה באוקיינוס, לטווח גדול, ואולם אוניות המערכה שהיו בידי ארצות הברית בעת מלחמת ארצות הברית–ספרד הספיקו כדי להביס את הצי הספרדי. החל מ-16 בדצמבר 1907 ועד 22 בפברואר 1909 הקיפו 16 אוניות מערכה אמריקניות, עם אוניות נלוות, את כדור הארץ, במסע שנועד להפגין את כוחה המתעצם של ארצות הברית; השייטת השתתפה בהפלגה כונתה "הצי הלבן הגדול" (Great White Fleet) וכולו היה מורכב מאוניות מערכה פרה-דרדנוט.

יפן הייתה מעורבת בשתי המלחמות העיקריות של תור הפרה-דרדנוט. בעת מלחמת סין–יפן הראשונה עדיין היו אוניות מערכה פרה-דרדנוט של יפן בבנייה, והקרבות הימיים שהתרחשו במלחמה זו נוהלו על ידי סיירות ואוניות מערכה מחופות שריון. במלחמת רוסיה–יפן הביסה יפן את הצי הרוסי הגדול יותר, בקרב הים הצהוב ובקרב צושימה; כמה אוניות רוסיות נפלו בידי היפנים. גם לאחר מלחמות אלה בנו היפנים אוניות מערכה פרה-דרדנוט.

התיישנות

ערך מורחב – אה"מ דרדנוט

שרטוט של האונייה דרדנוט. ניתן לראות את העדר החימוש המשני.

ב-10 בפברואר 1906 השיקו הבריטים את האונייה אה"מ דרדנוט. אונייה זו היוותה מהפכה בחשיבה הימית, וגרמה להתיישנותן של כל האוניות שהיוו עד אז את עיקרם של ציי המלחמה. מתכנניה של דרדנוט ויתרו לגמרי על החימוש המשני, ובמקומו נשאה האונייה עשרה תותחי 12 אינץ' (305 מ"מ), במקום ארבעת התותחים שהיו על אוניות הפרה-דרדנוט. דרדנוט הייתה יכולה לירות מטח דופן (Broadside) של שמונה תותחים, לעומת ארבעה בפרה-דרדנוט, ולירות בשישה תותחים לכיוון חרטום האונייה, במקום שניים בפרה-דרדנוט. מתכנני הדרדנוט הגיעו למסקנה זו לאור לקחי קרבות מלחמת רוסיה יפן, שבה היה החימוש המשני למעשה חסר תועלת; הקרב התנהל בטווחים ארוכים, שבהם רק החימוש העיקרי היה יעיל. גם יפן וארצות הברית תכננו אוניות בעלות חימוש עיקרי בלבד (All Big Gun), אך הבריטים השלימו ראשונים את האונייה שלהם.

לדרדנוט היה יתרון נוסף: היא הונעה בטורבינת גז, ובזכות מנוע חדשני זה (באותה תקופה) הצליחה להגיע למהירות של 21 קשר (39 קמ"ש), לעומת מהירותן המרבית של אוניות המערכה פרה-דרדנוט, שהייתה כ-18 קשר (כ-33 קמ"ש). מהירותה העדיפה של דרדנוט, יחד עם חימושה הכבד, הפכו את כל אוניות המערכה פרה-דרדנוט למיושנות; לא היה להן כל סיכוי בהתמודדות עם אונייה כדרדנוט.

מלחמת העולם הראשונה

למרות התיישנותן המשיכו אוניות מערכה פרה-דרדנוט לשרת בציים השונים. אוניות המערכה החדישות, שנבנו על פי העקרונות של אה"מ דרדנוט (ונקראו על שמה) וסיירות המערכה שהיו חידוש של תחילת המאה ה-20 נחשבו חיוניות, לקראת הקרב הימי הגדול שכל המעצמות ציפו לו. לפיכך, נעשה מאמץ רב להגן עליהן מפני מוקשים וצוללות, והן נשמרו סמוך לנמלי הבית ככל האפשר. אוניות מערכה פרה-דרדנוט, שהיו מיושנות ולא מתאימות לקרב גדול עם האויב, היו פחות חיוניות, וניתן היה לוותר עליהן; לכן נשלחו למשימות שבהן הסיכון היה רב יותר, או שהיו רחוקות מאוד מנמלי הבית.

ערך מורחב – קרב קורונל

בתחילת המלחמה פעל באוקיינוס השקט כוח של כמה סיירות גרמניות, בפיקודו של אדמירל מקסימיליאן פון שפה. האדמירליות הבריטית סירבה לנתק מן הצי העיקרי סיירות מערכה כדי להתמודד מול האיום, ובמקום זאת נשלחו כמה סיירות כדי ליירט את הכוח הגרמני. אליהן צורפה אוניית המערכה פרה-דרדנוט אה"מ קאנופוס. ואולם, בשל מהירותה האיטית לא הצליחה קאנופוס להצטרף אל הסיירות, והתוצאה הייתה תבוסה משפילה לבריטים.

ערך מורחב – קרב איי פוקלנד

קאנופוס השיבה לעצמה את כבודה כאשר הצליחה להניס את כוחו של פון שפה, שניסה להתקרב אל הנמל באיי פוקלנד, כמה שבועות לאחר מכן. מטחיה של האונייה המיושנת לא פגעו בגרמנים, והיא עצמה לא הייתה כלל במצב של שיט, אלא הועלתה על היבשה בכניסה לנמל, כדי שתהווה סוללת תותחים נייחת. למרות כל זאת, הספיקו מטחיה כדי למנוע אסון בריטי נוסף: השייטת הבריטית שעגנה אותה עת בנמל לא הייתה מוכנה לקרב, ופון שפה היה יכול להסב לה נזק כבד. קאנופוס הרתיעה את הגרמנים, והשייטת הבריטית הצליחה לצאת מן הנמל ולנצח בקרב.

אוניות מערכה פרה-דרדנוט רוסיות לחמו בקרב קצר מול סיירת המערכה הטורקית יאבוז, לא הרחק מחצי האי קרים. הקרב היה קצר מאוד והסתיים ללא הכרעה.

אה"מ קאנופוס יורה בתותחיה אל הביצורים הטורקיים במערכת הדרדנלים

הגרמנים עשו שימוש באוניות המערכה פרה-דרדנוט שברשותם בפעילות בים הבלטי. ציי צרפת ובריטניה שלחו 12 אוניות מערכה פרה-דרדנוט לקרב בדרדנלים במרץ 1915. הכוח נועד לפרוץ בכוח דרך הדרדנלים כדי להביס את טורקיה בים השחור. ואולם, שלוש אוניות מערכה פרה-דרדנוט הוטבעו על ידי מוקשים, והכוח הימי נסוג. שלוש אוניות נוספות אבדו כאשר היו במשימות סיוע לכוחות מדינות ההסכמה שנחתו מן הים במהלך מערכת גליפולי.

בקרב יוטלנד, ב-31 במאי 1916, הצטרפה לצי הים הפתוח הגרמני שייטת אוניות מערכה פרה-דרדנוט. המלחים הגרמניים קראו לאוניות אלה "אוניות חמש דקות", משום שזה היה הזמן שבו, כך העריכו, יוכלו לשרוד בשדה הקרב מול אוניות המערכה החדשות. במהלך הקרב הסתערה שייטת זו על הצי הבריטי, כדי לאפשר לאוניות המערכה הגרמניות לחמוק, ואולם למרות האש הבריטית הכבדה טובעה רק אחת מהן.

לאחר המלחמה הסב צי ארצות הברית, באופן זמני, חמש עשרה אוניות מערכה פרה-דרדנוט ועוד עשר סיירות מיושנות לתפקידי תובלה. אוניות אלה חצו את האוקיינוס כמה פעמים, והחזירו למולדתם כ-145,000 חיילים.

מלחמת העולם השנייה ואחריה

מיקאסה, כמוזיאון ביוקוסקה

לאחר מלחמת העולם הראשונה הוצאו משירות מספר רב של אוניות מערכה, פרה-דרדנוט ודרדנוט. זאת, על פי תנאי אמנת וושינגטון לצמצום החימוש הימי. רוב האוניות פורקו ונגרטו, כמה שימשו באימונים כמטרות, ואחרות הוסבו לתפקידי תובלה.

גרמניה, שבחוזה ורסאי נאסר עליה להחזיק צי מלחמתי, הייתה יכולה להחזיק צי בן שמונה אוניות מערכה פרה-דרדנוט, שמתוכן רק שש היו יכולות להיות בשירות פעיל. עם תחילת מלחמת העולם השנייה עדיין נותרו בשירות שתיים מהן; אחת שימשה לסיוע לכוחות היבשה בעת המערכה בפולין, והשנייה שימשה כאוניית אימונים. שתיהן טובעו במהלך המלחמה.

גם בציי מלחמה אחרים נותרו אוניות מערכה פרה-דרדנוט ספורות; בצי היווני היו שתיים כאלה, שהוטבעו במהלך כיבוש יון בידי הגרמנים. אוניית מערכה פרה-דרדנוט יפנית, ששימשה כאוניית שירות, טובעה בידי צוללת אמריקנית.

אוניית המערכה פרה-דרדנוט היחידה שנותרה עד היום היא האונייה היפנית מיקאסה, שהייתה אוניית הדגל של הצי היפני בקרב צושימה. האונייה שמורה כאוניית מוזיאון ביוקוסוקה, ביפן.

קישורים חיצוניים

• רשימת אוניות מערכה מחופות שריון ופרה-דרדנוט של הצי הבריטי
• רשימת אוניות מערכה פרה-דרדנוט בריטיות וגרמניות
• אוניות פרה-דרדנוט צרפתיות
• אוניות פרה-דרדנוט אמריקניות
• קרבות ימיים בעידן אוניות הפרה-דרדנוט
• שרידים של אוניות פרה-דרדנוט ברחבי העולם