פסק דין לואיזידו נגד טורקיה

פסק דין לואיזידו נגד טורקיה (באנגלית: Loizidou v Turkey) הוא פסק דין של בית הדין האירופי לזכויות אדם משנת 1996. בית הדין דן במצב שבו הפרות זכויות אדם נעשו על ידי גורם שאינו מדינתי (צפון קפריסין), אשר נתמך על ידי מדינה (טורקיה). בית המשפט קבע כי טורקיה אחראית לפגיעה בזכות הקניין של העותרת. בפסק הדין יש קביעות חשובות לגבי התחולה האקסטריטוריאלית של האמנה האירופית בדבר זכויות אדם ובהכרה במדינה על פי המשפט הבין לאומי.

רקע

קפריסין היא מדינה בים התיכון. אוכלוסיית המדינה היא בחלקה נוצרית ממוצא יווני, ובחלקה מוסלמית ממוצא טורקי. ב-1974 התרחש במדינה ניסיון הפיכה צבאית שביצעו קפריסאים יוונים בעידודו של השלטון היווני. בעקבות זאת טורקיה פלשה לחלקו הצפוני של האי. במהלך המלחמה שהתחוללה, רוב הקפריסאים ממוצא יווני שחיו בחלקו הצפוני של האי נמלטו לחלקו הדרומי של האי וקפריסאים ממוצא טורקי שחיו בחלקו הדרומי נמלטו לחלקו הצפוני. מאז 1974 טורקיה שולטת בצפון האי. בשנת 1983 הכריזה האוכלוסייה הקפריסאית-טורקית שצפון האי על הקמת הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין. למעט טורקיה, הקהילה הבין לאומית אינה מכירה במדינה זו, והרפובליקה של קפריסין נחשבת המדינה הריבונית היחידה בכל שטח האי.^[1]

החלטת מועצת הביטחון של האו"ם בשנת 1983 בעקבות ההכרזה על עצמאות קובעת שקיומה של המדינה אינו חוקי וקוראת למדינות העולם לא להכיר בה בישות האמורה כמדינה, אלא להכיר בשלמותה של הרפובליקה של קפריסין.^[1]

עובדות המקרה

כיום, קפריסאים יוונים רבים דורשים את נכסיהם שבחלקו הצפוני של האי.

העותרת היא אזרחית קפריסאית ממוצא יווני בשם טיטינה לואיזיאדו Titina Loizidou שעקרה בשנת 1972 לחלקו הדרומי של האי. לטענתה בבעלותה תשעה נכסים באזור הנמצאים בחלקו הצפוני של האי. באחד הנכסים היא התחילה לבנות בית למשפחתה. מאז פלישת טורקיה לקפריסין בשנת 1974 נמנעה מלואיזידו הגישה לנכסיה שבצפון האי. בשנת 1989 השתתפה לואיזיאדו בצעדה של ארגון נשים (Women walk home movement) במטרה לממש את זכותם של הפליטים הקפריסאים היוונים לחזור לביתם בצפון האי. מאחר שהצעדה חצתה את הגבול, העותרת נעצרה על ידי המשטרה הצפון קפריסאית.

חוקת הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין מ-1985 הלאימה את הקרקעות שננטשו במהלך המלחמה.

ההליך המשפטי

טענות העותרת באופן כללי

העותרת גב' לואיזיאדו וממשלת רפובליקת קפריסין (היוונית) טוענים שמאז הכיבוש הטורקי של צפון קפריסין כל בקשה של העותרת לגישה לרכושה נדחתה, כתוצאה מכך איבדה כל שליטה על נכסיה מה שמהווה הפרעה מתמשכת ובלתי חוקית למימוש זכות הקניין, המעוגנות בסעיף 1 לפרוטוקול הנלווה לאמנה האירופית לזכויות אדם. כמו כן, העותרת טוענת שנפגעה הזכות לפרטיות הבית המוגנת בסעיף 8 לאמנה האירופית לזכויות אדם . העותרת רואה בטורקיה כאחראית הבלעדית על ההפרות ואליה לשאת באחריות.^[1]

הדיון באחריותה של טורקיה

טענות העותרת

האחריות נופלת על הממשל הטורקי בשל הסיבות הבאות:

מאחר שהשטח נכבש באופן לא חוקי, תוך שימוש בכוח, דבר המהווה הפרה של החוק בינלאומי. לכן השלטון המקומי אינו חוקי, ומהווה ממשלת בובות של הטורקים.
ישנה פעילות של פקידים טורקים בתוך הממשל המקומי, וכן הטורקים מציבים כוחות צבא גדולים בשטח צפון קפריסין.
אם וכאשר טורקיה לא תמצא אחראית לשטח זה נוצר ואקום בחוקי המשב"ל בגין האחריות להפרת זכויות אדם. שכן השלטון בצפון קפריסין אינו נחשב לשלטון לגיטימי בעיני העולם, הרפובליקה הקפריסאית (היונית) לא יכולה לקחת אחריות על שטח שנכבש על ידי הטורקים.^[1]

טענות הטורקים

טענת הטורקים שסעיף הקניין אינו מהווה הפרה של זכויות אדם בידי טורקיה, מאחר שלפי פסקי דין קודמים (6780/74, 6950/75 ו 8007/77) טורקיה אינה הריבון בצפון קפריסין אלא אחראית רק על שמירת השקט בגבולות.
טורקיה טוענת שאין לפרש את החוק הבינלאומי כאחריות המדינה, אלא צריך להביא הוכחות שההפרות נעשו תחת שליטה ישירה של השלטון.
טורקיה מציגה את החוקי הקניין שחוקקו בידי ממשלת קפריסין הצפונית, אשר נותנים לממשל בעלות על השטח. על כן אין זה שטח שבבעלות טורקית והרי הוא של השלטון המקומי.
כמו כן טורקיה מבקשת להתייחס לצפון קפריסין כמדינה בעלת שלטון דמוקרטי, בעלת חוקה ומתנהלת באופן עצמאי. שכן העם הקפריסאי הטורקי הוא בעל זכות להגדרה עצמית ולכן הם מימשו זכות זו.^[1]

החלטות בית המשפט

בית הדין טוען שתחת הזכות לקניין (P1-P) אין שם מגבלת טריטוריה או אחריות, לפיכך, בית המשפט רואה באחריות על מדינות לשמור על הזכות לקניין גם בטרטוריה שאינה לכאורה שלהן או/ו אם ההפרות התרחשו באת פעולה צבאית חוקית או לא או/ ו אחריות של צד מתקשר עם הממשל המקומי.
בית המשפט טוען שחשוב לציין שמימוש הזכות לקניין נפגעה מאחר שהצבא של טורקיה כבש את השטח של צפון קפריסין והקים שם את הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין. יתר על כן, עד היום ישנו מספר גדול של כוחות צבא טורקים אשר שומרים על החלק הצפוני של האי.
מאחר שכוחות צבא גדולים שוהים בצפון קפריסין, מגבילים את התנועה בחלק זה של האי, מתאמנים על האי, ומהווים חלק ניכר מביטחון הממשל. בית המשפט רואה בשליטה זו כאחריות של הטורקים על הממשל המקומי, מאחר שאלו מושפעים ממדיניותו או מפעולותיו לכן בית המשפט רואה בשלטון המקומי שלטון תחת כנפיי השיפוט של טורקיה ולכן היא אחראית .^[1]

סוגיית זכות הקניין

טענות העותרת

העותרת והממשל של קפריסין היוונית, טוענים בניגוד לפירוש הוועדה שהתלונה אינה מוגבלת לגישה לקניין אלא רחבה יותר, מאחר שיש הכחשה מתמשכת לבעלותה על השטח, כמו גם לבקשתה, העותרת איבדה על שליטה אפקטיבית על השטח ובכך נמנע ממנה היכולת לפתח את השטח, למכור, להשכיר, להוריש וליהנות מהשטח באופן כללי. סיטואציה זו יכולה להתפרש כהפקעת השטח דה פקטו. בנוסף, העותרת טוענת שהניסיונות להפקעה פורמלית של הממשל המקומי מה שלא עולה בקנה אחד עם המשפט הבינלאומי, מאחר שהשטח כבוש.^[1]

התנגדות הטורקים

הממשל הטורקי טוען שקייס נוגע רק לגישה לשטח, ואין זה קשור להנאה מהשטח ולא כלול בזכות לחופש התנועה. הטורקים ממשיכים וטוענים שאם לעותרת תהייה גישה חופשית לשטח מבלי להתייחס למצב הפוליטי, דה פקטו שקיים באי, הדבר יערער את השיחות בין הקהילות, אשר הם הדרך ההולמת היחידה לפתור את בעיה זו.^[1]

החלטות בית המשפט

קובע, בהתייחס לטענות העותרת והן להסתייגויות הממשל הטורקי את הדברים הנ"ל:

אין לראות במקרה כפגיעה ממשית בזכות לחופש תנועה של העותרת, לכן פוסק שאין זה הנושא. אך מאחר שישנה מניעה מתמשכת לשטח מצד הממשל הטורקי, ואם מתייחסים לזה שהעותרת עדיין הבעלים החוקיים של השטח, עובדה זו מהווה הפרה ממשית ומתמשכת של P1-1, היכולת להנאה שלווה מהשטח.
בהתייחס לטענות טורקיה בנושא השיחות והיחסים בין הקהילות, בית המשפט פוסק- שאין שיחות אלה אמורות להווה הצדקה למניעה מתמשכת לשטח, ואין לראות בשיחות אלה כל קשר או הצדקה למעשים של צפון קפריסין. בנוסף בית המשפט מאשים את הממשל הטורקי שלא היה כל ניסיון בשנים שלאחר הכיבוש למצוא פטרון הולם לפליטים הקפריסאים, כחלק מהאחריות שלה כמדינה.

שכן בית המשפט פוסק שאין סיבות אלו מהוות הצדקה לשלילה מוחלטת של זכויות הקניין של העותרת שמתבטא בהכחשה מוחלט ומתמשכת לגישה לשטח וכן להפקעתו ללא תמורה. ולכן ישנה אפרה מתמשכת של הזכויות לקניין של העותרת לפי P1-1 מצד הממשל הטורקי.^[1]

פגיעה בזכות לכבוד הבית

לפי ART 8-1: "לכל אדם יש הזכות לכבוד ... הבית שלו".

טענות העותרת

העותרת טוענת שינה הפרה של הזכות לכבוד הבית, מאחר שהעיר, ניקוסיה, היא בית ילדותה ושם במשך שני דורות המשפחה שלה בנתה עסקים, היא הודתה שעברה לגור בעיר אחרת לאחר נישואיה אך בנתה באחד השטחים בית שבו רצתה לשכן את משפחתה ומאז הפלישה הטורקית המשך הבניה נמנע מימנה והאירועים שנלוו לפלישה מנעו מימנה לשוב ולגור בעיר מולדתה.^[1]

החלטות בית המשפט

בית המשפט מפרש את הטענה, ולא רואה בשטח המדובר כבבית של העותרת. הוא מסביר ואומר שזהו ניסיון להרכיב את המשמעות של המילה בית שמצוינת ב art 8, מאחר שהעותרת רק תכננה לבנות שם בית למשפחתה אך בפועל לא גרה שם עם משפחתה. בנוסף מציין בית המשפט שאין לקרוא לשטח של מדינה שאדם גדל בו ושיש שם שורשים של המשפחה בית אם אדם לא גר שם יותר. ולכן בית המשפט פוסק שאין הפרה של art 8.^[1]

סיכום החלטות השופטים

בית המשפט קבע 11 קולות מול 6 מתנגדים- שהאחרית להכחשה, למניעה לגישה לנכסים, ועובדן השליטה של העותרת על הנכסים, ניתנת לטורקיה.
בית המשפט קבע ב 11 קולות מול 6 מתנגדים- שישנה פגיעה של פרוטוקול 1 מסמך 1 (P1-1).
בית המשפט קבע פה אחד כי אין הפרה של סעיף 8 לאמנת (art 8).
בית המשפט מחזיק בפה אחד שבכל הנוגע לסעיף 50 לאמנה – חוק פנימי מול חוק בינלאומי, בית המשפט לא יכול כרגע לשפוט. לכן מזמין את הצדדים להמשך דיון ולאסוף ראיות.^[1]

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

האמנה שעליה מתבוסס בית המשפט והחלטותיו- הזכות לקניין (P1-1 עמ' 31), כבוד המשפחה והבית (art 8 עמ' 11)

הערות שוליים

^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ ⁷ ⁸ ⁹ ¹⁰ ¹¹ ¹² [1],פס"ד לואיזיאדו נגד טורקיה

[גל-1] ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ ⁷ ⁸ ⁹ ¹⁰ ¹¹ ¹² [1],פס"ד לואיזיאדו נגד טורקיה

[1]