לדלג לתוכן

פי ג'יי הארווי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף פי ג'יי הרווי)
פי ג'יי הארווי
PJ Harvey
פי ג'יי הארווי בהופעה בספטמבר 2011
פי ג'יי הארווי בהופעה בספטמבר 2011
לידה 9 באוקטובר 1969 (בת 55)
סומרסט, אנגליה
שם לידה פולי ג'ין הארווי
שם במה PJ Harvey עריכת הנתון בוויקינתונים
מוקד פעילות הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות מ-1991
מקום לימודים סט. מרטינ'ס סקול אוף ארט, Beaminster School עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק

זמרת מלחינה


כותבת שירים
סוגה רוק אלטרנטיביפאנק בלוזארט רוקאינדי רוקפולק רוקרוק ניסיוני
סוג קול סופרן עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה מועדפת אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
כלי נגינה גיטרה, פסנתר, הרמוניקה
חברת תקליטים Island
פרסים והוקרה
www.pjharvey.net
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

פולי ג'ין הארוויאנגלית: Polly Jean Harvey; נולדה ב-9 באוקטובר 1969) היא מוזיקאית וכותבת שירים אנגלייה. גדלה בדורסט, ובהיותה נערה הקימה להקה אשר נשאה את שמה יחד עם המתופף רוב אליס והבסיסט איאן אוליבר, אשר הוחלף במהרה על ידי סטיב וואהן. השלישייה הוציאה את אלבומה הראשון, Dry, בשנת 1992. וואהן ואליס עזבו את הלהקה לאחר הוצאתו של האלבום Rid of Me בשנת 1993, והארווי המשיכה כאמנית סולו.

הארווי קיבלה שבחים רבים על עבודתה, בהם זכייה כפולה בפרס מרקיורי: בשנת 2001 על האלבום "Stories from the City, Stories from the Sea", ובשנת 2011 עבור האלבום "Let England Shake". הארווי היא האמן היחידי שזוכה פעמיים בפרס זה.

בנוסף צברה גם שבע מועמדויות בטקס פרסי המוזיקה הבריטית, חמש מועמדויות לגראמי ועוד שתי מועמדויות לפרס המרקיורי. המגזין רולינג סטון הכריז עליה כזמרת וכותבת השירים החדשה הטובה ביותר לשנת 1992 וכאמנית השנה בשנת 1995, ומיקם שניים מאלבומיה ברשימת 500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים שהתפרסמה בו. סקר שנערך בשנת 2002 במגזין Q הציב אותה בראש רשימת אמניות הרוק הטובות ביותר. בשנת 2013 התקבלה הארווי כחברה במסדר האימפריה הבריטית.

ראשית חייה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הארווי נולדה בדורסט, אנגליה. היא בתם של פסלת ובנאי וגדלה בחוות כבשים קטנה. בגיל מוקדם הוריה הציגו בפניה את סגנונות הבלוז, הג'אז והארט רוק, מה שהשפיע עליה לאחר מכן. מאוחר יותר היא נהגה להקשיב ל-Soft Cell ולדוראן דוראן. בנעוריה היא נהייתה מעריצה של להקות האינדי והפאנק מארצות הברית, הפיקסיז וטלוויז'ן, אך לא, כפי ששיערו מבקרים רבים, של פטי סמית'; הארווי כינתה את ההשוואות הרבות בינה לבין סמית' "עיתונאות עצלה". מאוחר יותר טענה שקיבלה השראה ממוזיקה עממית רוסית, ומהמלחין האיטלקי אניו מוריקונה, שהתפרסם כאמן פסקולים.

היא למדה לנגן בסקסופון במשך שמונה שנים, וניגנה בסקסופון ובגיטרה, בנוסף לקולות ליווי, ללהקות הראשונות שלה בסומרסט, בהן גם Automatic Dlamini, להקתו של ג'ון פאריש, שאיתו היא שיתפה פעולה שנים לאחר מכן. בגיל 17 היא סיימה את לימודיה בבית הספר והחלה לכתוב שירים. על תקופתה ב-Automatic Dlamini אמרה הארווי: "לא יצא לי לשיר יותר מדי אבל פשוט הייתי שמחה ללמוד איך לנגן בגיטרה. כתבתי הרבה במהלך הזמן שהייתי איתם אבל השירים הראשונים שלי היו גרועים. הקשבתי להרבה מוזיקת פולק אירית באותו הזמן, אז השירים היו בסגנון הזה. זה היה עידנים לפני שהרגשתי מוכנה להופיע עם השירים שלי לפני אנשים אחרים".

בינואר 1991, היא הקימה את שלישיית פי ג'יי הארווי, כשהיא שרה ומנגנת בגיטרה, רוב אליס מ-Automatic Dlamini, בתופים, וסטיב ווהאן היה הבסיסט, לאחר שהחליף את איאן אוליבר. הופעת הבכורה של השלישייה הייתה כה מזעזעת עד שהבעלים של המקום שבו הופיעו ביקש מהם שיפסיקו לנגן מפני שלקוחותיו החלו לעזוב את המקום.

עד אותו זמן הארווי השלימה קורס באמנות במכללה ליד ביתה, ונרשמה ללמוד פיסול בלונדון, כאשר טרם החליטה מה תהיה הקריירה העתידית שלה.

ראשית הקריירה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הארווי הוציאה את סינגל הבכורה שלה, "Dress", בלייבל העצמאי Too Pure באוקטובר 1991. המבקר האורח במגזין Melody Maker ג'ון פיל בחר בו לסינגל השבוע ואמר כי הוא העריץ "את הדרך שבה פולי ג'ין נראית שבורה על ידי המשקל של שיריה וסידוריה, כאילו האוויר באמת נשאב מהם... מעורר הערצה אם לא תמיד מהנה". באביב שלאחר מכן היא הוציאה סינגל שני, "Sheela Na Gig", שזכה לאותה מידה של הערכה, ואת האלבום הראשון שלה עם השלישייה, "Dry". הרוק הגולמי והכבד של השלישייה - ששילב אלמנטים של פאנק, בלוז וגראנג' - זכה במהרה לביקורות משבחות ולהערצה אדוקה בשני הצדדים של האוקיינוס האטלנטי.

היא משכה אש באפריל 1992 כשהופיעה ללא חולצה על השער של המגזין הבריטי NME. הארווי התחמקה במהרה מלהיות מאומצת בתור דוברת של פמיניזם, כשאמרה למגזין Vox: "לא הייתי קוראת לעצמי פמיניסטית משום שאני לא מבינה את המושג או את המטען שהוא נושא עמו. אני מרגישה שממש אצטרך ללכת אחורה וללמוד את ההיסטוריה שלו כדי לשייך את עצמי לתנועה, ואני לא מרגישה את הצורך לעשות כך. אני אעדיף בהרבה פשוט להמשיך ולעשות דברים בדרך בה אני עושה אותם". לאחרונה יותר היא אמרה: "אני אף פעם לא חושבת על פמיניזם. זאת אומרת, זה לא עובר במוחי. אני בהחלט לא חושבת במונחים של מגדר כאשר אני כותבת שירים, ולעולם לא היו לי בעיות מהתוצאה של היותי אישה שלא יכולתי להתמודד איתן. אולי אני לא מכירה תודה מספיק לדברים שהיו לפניי. אבל אני לא חושבת שיש איזה שהוא צורך להיות מודעת להיותך אישה בעסק הזה. זה פשוט נראה בזבוז זמן".

לאחר מכן הארווי חתמה בחברת התקליטים Island, לאחר מלחמת הצעות מלייבלים גדולים. בשנת 1993, היא הוציאה שני אלבומים במהירות רבה: Rid of Me (שהופק על ידי סטיב אלביני) עם השלישייה המקורית; ומאוחר יותר באותה השנה, ההוצאה העצמית של Four-Track Demos, שכלל גרסאות דמו לשמונה מהשירים שהופיעו ב-Rid of Me, בנוסף לשש רצועות שלא שוחררו לפני כן.

עבודות סולו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
הארווי בהופעה בספטמבר 2007

אחרי עזיבתם של אליס וואהן באוגוסט 1993, הארווי יצאה לקריירת סולו וחיפשה אחר שיתופי פעולה עם מוזיקאים אחרים. "To Bring You My Love" (שיצא ב-1995) הופק על ידי Flood וג'ון פאריש, והיה הצלחה ברחבי העולם, כשמכר מעל למיליון עותקים. האלבום היה בסגנון יותר בלוזי מקודמיו. הוא כלל מיתרים, אורגן חשמלי וסינתיסייזרים. הסינגל "Down by the Water" היה ללהיט מפתיע במצעדי רוק מודרני. האלבום זכה לביקורות חיוביות מאוד ונבחר לאלבום השנה על ידי המגזינים The Village Voice, רולינג סטון, USA Today, People, הניו יורק טיימס והלוס אנג'לס טיימס. הארווי נבחרה גם לאמנית השנה על ידי רולינג סטון. האלבום דורג במקום השלישי ברשימת 90 האלבומים הגדולים של שנות ה-90 שפורסמה במגזין Spin.

באותה התקופה הארווי החלה להתנסות עם תדמיתה ולפתח סגנון תיאטרלי, כמעט כמו קברט, להופעותיה החיות. סגנון זה כלל הופעות בחליפת חתול ורודה, פאות, איפור ערפדי (הכולל ריסים מלאכותיים בין השאר), ושימוש באביזרי במה כמו מטאטא. היא דיברה על כך בשנת 1996 בריאיון למגזין Spin: "זהו השילוב הזה של להיות אלגנטית למדי ומצחיקה ומעוררת בחילה, הכול באותו הזמן, שמושך אותי. אני למעשה מוצאת שלבישת איפור כזה, מרוח לגמרי, זה דבר יפה מאוד. אולי זה פשוט חוש היופי המעוות שלי". לעומת זאת, היא אמרה לאחר מכן למגזין Dazed & Confused, "זה היה סוג של מסכה. זו הייתה מסכה באופן חזק יותר ממה שאי פעם היה לי. הייתי מאוד אבודה כאדם, בנקודה ההיא. לא הייתה לי שום תודעה של עצמי בכלל", והיא לעולם לא חזרה יותר על תיאטרליות היתר של סיבוב ההופעות של To Bring You My Love.

הארווי כתבה הרבה מאלבומה הרביעי ב-1996 במשך מה שהתייחסה אליו כ"תקופה נמוכה מאוד". בשנת 1998 היא הוציאה את "Is This Desire?", שזכה לביקורת מהללות פחות, אך עדיין חיוביות ברובן מצד המבקרים. הארווי עצמה ציינה את האלבום כאהוב ביותר עליה; באלבום היא עזבה זמנית את הגיטרות מאחור והתמקדה בבניית אווירה קודרת שעוצבה באולפן על ידי אלקטרוניקה, קלידים, פסנתר ובס.

הארווי התאחדה מחדש עם חבר הלהקה הוותיק שלה, רוב אליס, והמולטי אינסטרומנטליסט מיק הארווי (אין קשר משפחתי) בשביל אלבומה משנת 2000, "Stories from the City, Stories from the Sea". האלבום, שנכתב בדורסט, פריז וניו יורק, היה הצלחה הן מבחינת המבקרים והן מבחינה מסחרית, כשמכר מעל מיליון עותקים ברחבי העולם וזכה בפרס המרקיורי. האלבום שילב צלילים מלודיים בסגנון פופ רוק שאינם אופייניים להארווי עם הרוק הגולמי של אלבומיה הקודמים. הזמר ת'ום יורק, סולן להקת רדיוהד השתתף בשלושה שירים מתוך האלבום, אחד מהם, This Mess We're In הוא דואט עם הארווי, בעוד לשניים האחרים תרם קולות רקע.

בשנת 2001 היא הגיעה לראש רשימת 100 הנשים הטובות ביותר ברוק בסקר שנערך במגזין Q. אלבומה השביעי, Uh Huh Her, יצא ב-31 במאי 2004. בפעם הראשונה מאז Four-Track Demos הארווי הפיקה את האלבום לבדה וניגנה בכל כלי חוץ מהתופים. האלבום, שהיה אינטימי ומינימליסטי יותר מאשר קודמו, פגש ביקורת חיובית ממבקרים ומעריצים ברוב המקרים. היא אמרה למגזין רולינג סטון: "כשאני עובדת על אלבום חדש, הדבר החשוב ביותר הוא לא למחזר את עצמי... זאת תמיד המטרה שלי: לנסות ולכסות קרקע חדשה ובאמת לאתגר את עצמי. מפני שאני בתוך זה כדי ללמוד".

במאי 2006, בהופעתה הראשונה בבריטניה באותה השנה, חשפה הארווי שהאלבום החדש שלה יהיה כמעט לגמרי מבוסס על פסנתר. מאוחר יותר ב-2006 היא הוציאה לאור את DVD ההופעה הראשון שלה, שנקרא "Please Leave Quietly", בבימויה של Maria Mochnacz, וכלל שירים מכל הקריירה שלה בנוסף לקטעים מאחורי הקלעים בין הופעות. ב-23 באוקטובר 2006 היא הוציאה את "The Peel Sessions 1991–2004". ב-נובמבר 2006 היא החלה לעבוד על אלבום האולפן השביעי שלה, "White Chalk", עם המפיק Flood, ג'ון פאריש ואריק דרו פלדמן. האלבום יצא לאור באירופה ב-24 בספטמבר 2007. White Chalk מבוסס ברובו על בלדות פסנתר בשילוב מינימלי של כלים אקוסטיים. האלבום סימן תפנית קיצונית בקריירה של הארווי ושינוי בסגנון שאפיין אותה עד כה.

אלבום האולפן השמיני של הארווי "Let England Shake" יצא לאור בפברואר 2011 וזכה לשבחים יוצאי דופן. האלבום עוסק במלחמה המתמשכת באפגניסטן ואירועים אחרים מההיסטוריה של אנגליה. המגזין NME העניק לו ציון 10 מתוך 10 וסיכם אותו כ"אלבום שמעז ללכת עמוק ללב האפלה של המלחמה עצמה, ותהודותיה בעבר, בהווה ובעתיד של אנגליה"[1]. מיק הארווי, ג'ון פאריש וז'אן-מארק בוטי ליוו את הארווי בסיבוב הופעות רחב לקידום האלבום. ב-6 בספטמבר 2011 הארווי זכתה בפרס מרקיורי בפעם השנייה[2]. הזכייה סימנה אותה כאמן הראשון שזוכה בפרס פעמיים[3] והיא מופיעה בספר השיאים של גינס כאמן היחידי שזכה להישג זה. בעקבות הזכייה זינקו מכירות האלבום ביותר מ-1000%[4]. ב-23 בספטמבר האלבום הוכרז כאלבום זהב, ונבחר כאלבום השנה על ידי מגזין המוזיקה MOJO[5].

שיתופי פעולה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוץ מעבודתה באלבומים של עצמה, היא השתתפה בשמונה רצועות בחלקים 9 ו-10 של "The Desert Sessions", והופיעה באלבום "Murder Ballads" של ניק קייב (בשיר "Henry Lee" ובגרסת כיסוי ל-"Death Is Not the End" של בוב דילן). בנוסף הופיעה גם באלבומו של טריקי, "Angels with Dirty Faces". בשנת 1996 היא הקליטה אלבום בשיתוף פעולה עם ג'ון פאריש, שנקרא "Dance Hall at Louse Point", בשם פולי ג'ין הארווי. פאריש כתב את כל המוזיקה, והארווי את המילים. ב-2001 ביצעה ליווי גיטרה, באס וקולות לאלבום "It's a Wonderful Life" של הספרקלהורס. כמה שנים לאחר מכן, הארווי כתבה חמישה שירים לאלבומה של מריאן פיית'פול, "Before the Poison"; היא גם הפיקה את האלבום וניגנה בו. ב-30 במרץ 2009 יצא אלבומה החדש של הארווי, שיתוף פעולה נוסף עם פאריש - "A Woman a Man Walked By". גם באלבום זה חלוקת העבודה הייתה זהה; הארווי כתבה את המילים ופאריש את המוזיקה.

עבודות נוספות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחוץ לקריירה המוכרת שלה כמוזיקאית, הארווי הופיעה כמגדלנה, דמות מודרנית המבוססת על מריה מגדלנה בסרטו של האל הארטלי משנת 1998, "The Book of Life". היא גם פסלת מוכשרת ויצירות שלה הוצגו בגלריות שונות ברחבי בריטניה.

אישיות מחוץ לבמה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחוץ לבמה, הארווי טיפחה מוניטין של אקסצנטריות כדי להתאים למוזיקה שלה; לדוגמה, סטיב אלביני טען שהיא לא אכלה דבר חוץ מתפוחי אדמה בזמן העבודה על Rid of Me. הארווי מתארת את עצמה כ"אדם שקט מאוד, שלא יוצא החוצה הרבה, לא מדבר עם אנשים", ודוחה את הטענה שהשירים שלה אוטוביוגרפיים. היא אמרה בשנת 1998: "אנשים מציירים אותי כמין שד מגיהנום שעוסק בכישוף, שאני חייבת להיות מעוותת ואפלה כדי לעשות את מה שאני עושה. זה גיבוב של שטויות". לאחר מכן היא אמרה ל-Spin: "כמה מבקרים לקחו את הכתיבה שלי בצורה כל כך מפורשת לנקודה שהם יקשיבו ל-"Down by the Water" ויאמינו שאני באמת ילדתי ילדה והטבעתי אותה". בשנת 2006, המגזין Blender כלל אותה ברשימה של "הנשים הלוהטות של הרוק", כשקרא לה "מכשפת בלוז-רוק הסוחרת בפוליטיקה חברתית ובכתיבת שירים אפלה ומיוסרת". בראיון שנערך לאחרונה, הארווי ציינה שהייתה רוצה להתאחד מחדש עם האמניות טורי איימוס וביורק. שלושתן הופיעו על השער של המגזין Q ב-1994.

דיסקוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • 1992 - Dry
  • 1993 - Rid of Me
  • 1993 - Four-Track Demos
  • 1995 - To Bring You My Love
  • 1996 - Dance Hall at Louse Point
  • 1998 - Is This Desire?
  • 2000 - Stories from the City, Stories from the Sea
  • 2004 - Uh Huh Her
  • 2006 - The Peel Sessions 1991-2004
  • 2007 - White Chalk
  • 2009 - A Woman a Man Walked By
  • 2011 - Let England Shake
  • 2016 - The Hope Six Demolition Project
  • 2023 - I Inside the Old Year Dying

פרסים ומועמדויות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
שנה פרס קטגוריה עבודה מועמדת תוצאה מקור
2024 פרס גראמי האלבום האלטרנטיבי הטוב ביותר I Inside the Old Year Dying מועמדות [6]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פי ג'יי הארווי בוויקישיתוף


הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ PJ Harvey - 'Let England Shake' | NME, NME | Music, Film, TV, Gaming & Pop Culture News, ‏2011-02-09 (באנגלית בריטית)
  2. ^ Matthew Perpetua, Matthew Perpetua, PJ Harvey Wins Mercury Prize for Second Time, Rolling Stone, ‏2011-09-07 (באנגלית אמריקאית)
  3. ^ Brian Boyd, Double winner: PJ Harvey takes Mercury Prize again, The Irish Times (באנגלית)
  4. ^ Lewis Corner, PJ Harvey sales soar after Mercury win, Digital Spy, ‏2011-09-07 (באנגלית בריטית)
  5. ^ MOJO's Top 50 Albums of 2011, Album of The Year (באנגלית)
  6. ^ 2024 GRAMMY Nominations: See The Full Winners & Nominees List | GRAMMY.com, grammy.com