רגל (פרוקי-רגליים)

פרוקי-רגליים, כפי ששמם מרמז, מאופיינים בין השאר על פי רגליהם הפרוקות המשמשות בעיקר לתנועה, על כך הם נפרדים מקבוצות אחרות כגון תולעים טבעתיות, רכיכות, תולעים שטוחות ועוד.

חרקים

רגל טיפוסית

לרוב החרקים הבוגרים והנימפות שלושה זוגות רגליים היוצאים מהחזה. באופן טיפוסי הרגל מחולקת לשישה חלקים, והם: ירך, טבעת הקולית, קולית, שוק, פיסת-הרגל וקדמת פיסת-הרגל. יש הנוהגים לחלק את הרגל לחמישה חלקים ומשמיטים את קדמת פיסת-הרגל שלעיתים איננה מובהקת.

מבנה הרגל

היָרֵךְ (coxa ברבים coxae) היא מִפְרָק בבסיס הרגל המחוברת ללוחית הצד (pleuron) של החזה בחרקים או במינים אחדים ללוחית הגחון (sternite). מפרק זה הוא לרוב כדורי המאפשר את תזוזת הרגל בכמה מישורים.

טַבַּעַת הקוּלִית (trochanter) היא מפרק של הירך אך לרוב מחוברת באופן קשיח לקולית. בחרקים אחדים חזותה מבלבלת למשל בשפיראים שם היא מחולקת לתת-פרקים או בדבוראים טפיליים שהם בעלי מבנה דמוי טבעת קולית נוספת בבסיס הקולית.

הקוּלִית (femur ברבים femora) ברוב החרקים היא הפרק הגדול ביותר ברגל, בייחוד ברגלי ניתור כגון אלו של החגבאים מאחר שהיא מכילה את מנגנון הקפיצה.

השׁוֹק או השׁוֹקָה (tibia ברבים tibiae) לרוב צרה מהקולית אך פעמים רבות ארוכה ממנה. איבר זה לרוב בעל זיפים המשמשים לתחושה או דמויי מסרק בעזרתם החרק מנקה את מחושיו וכנפיו.

פִּסַּת הרֶגֶל (tarsus ברבים tarsi) בחרקים קדומים הייתה עשויה ממקשה אחת, עדויות לכך עדיין ניתן למצוא בקבוצות שונות של פרוקי רגליים כגון דוזנבאים וקדמזנבאים. בחרקים מודרניים פיסת הרגל מחולקת לתת-פרקים המכונים פרקי הפיסה (tarsomeres). מספר הפרקים משתנה מטקסון לטקסון ואף בין זוגות הרגליים של אותו החרק אך לעולם לא בתוך אותו הזוג. כדי לתאר את מספר פרקי הפיסה של חרק נהוג לכתוב אותם בנוסחה, למשל 5-5-4 מתאר חרק עם 5 פרקי פיסה ברגליים הקדמיים והאמצעיות, ו-4 פרקי פיסה ברגליים האחוריות. נוסחא זו משמשת רבות במפתחות לזיהוי משפחות חרקים.

קִדְמַת פִּסַּת רֶגֶל (pretarsus) היא האיבר האחרון ברגל ואיננה נספרת כחלק מפרקי הפיסה. איבר זה נושא לרוב את הטפרים (claw), זיפים ולעיתים גם כריות הצמדה זוגיות (pulvilli) או שאינן זוגיות (arolium). במשפחות מסוימות כגון הרכנפיים מבנה קדמת פיסת הרגל חשוב מאוד לזיהוי הסוגים.

תפקידים מיוחדים

אצל רוב החרקים משמשות הרגליים לתזוזה והם נשענים על סוליית הרגל או על הציפורניים (כגון תריפסאים, כינים וזחלי חיפושיות ופרפרים) בשעת ההליכה. עם זאת אצל חרקים רבים השתנו חלק מזוגות הרגליים לצרכים מיוחדים. שינויים אלו מופיעים לרוב בזוג הקדמי והאחורי.

דוגמאות לשימושים מיוחדים של הזוג הקדמי:

• רגלי חפירה - נועדו לחפירה בקרקע. הקוליות חזקות וקצרות, השוקיים פחוסות ובעלות שיננים בשפתן. פיסת הרגל לעיתים חסרה. לדוגמה ערצביים.
• רגלי טרף - מאפשרות לחרק לאחוז בטרף. קוליות חזקות השוקיים חדות ולעיתים מתקפלות כלפי הירך לאחיזה. הפיסה מנוונת. לדוגמה גמלי שלמה, טורפניתיים.
• רגלי צחצוח - משמשות את החרק לנקות את המחושים, גפי הפה, הכנפיים וכו... השוקיים והקוליות עדינות ושעירות. הפיסה מנוונת. לדוגמה פרפראים.
• רגלי חביקה - משמשות את הזכר לאחוז בנקבה בזמן ההזדווגות.

דוגמאות לשימושים מיוחדים של הזוג האחורי:

• רגלי ניתור - קוליות עבות ומכילות שרירי ניתור חזקים, השוקיים ארוכים. לדוגמה חגבאים, פרעושים ועוד.
• רגלי שחיה - מתפקדות כמשוט ומאפשרות לשחות במים. חלקים רבים ברגל פחוסים, על פרקי הפיסה שערות ארוכות המגדילות את שטח הפנים של הרגל. לדוגמה חותרניים, חיפושיות מים.
• רגלי איסוף - משמשות לגריפה ואיסוף של אבקת פרחים. השוק והמפרק הראשון של פיסת הרגל שטוחים ושעירים, יוצרים מעין מרזב או סלסלה שם נאגרת האבקה. פיסת הרגל הראשונה רחבה ומכונה מסרק (אצל דבורת הדבש).

בעלי כליצרות

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו.

רגלי העכבישנים נבדלות מרגלי חרקים ומחולקות ל-7 פרקים, שני הפרקים הנוספים מצויים משני צידי השוק. חלוקה דומה קיימת גם בעקרבאים.