פיזיקה יישומית
פיזיקה יישומית היא פיזיקה המיועדת לטכנולוגיה מסוימת או שימוש מעשי[1]. מתייחסים אליה בדרך כלל כגשר בין פיזיקה והנדסה.
״יישומית״ מובדל מפיזיקה ״טהורה״ על ידי שילוב עדין של גורמים כגון מוטיבציה, גישה והטבע של מערכת היחסים של החוקרים אל הטכנולוגיה או המדעים שעלולים להיות מושפעים בידי העבודה. היא בדרך כלל נבדלת מהנדסה כך שפיזיקאי יישומי לא בהכרח מתכנן משהו מסוים, אלא משתמש או עורך מחקר בפיזיקה עם הכוונה לפתח טכנולוגיה חדשה או לפתור בעיה הנדסית. גישה זו דומה לשל מתמטיקה שימושית. במילים אחרות, פיזיקה יישומית מושרשת במושגים הבסיסיים ובאמיתות היסוד של מדע הפיזיקה אבל היא מתעסקת בניצול עקרונות אלה לטובת מערכות וכלים שימושיים.
פיזיקאים יישומיים מתעניינים בשימוש של פיזיקה גם למחקר מדעי. למשל, תחום פיזיקת האצה (accelerator physics) יכול לתרום למחקר בפיזיקה תאורטית על ידי כך שהוא מאפשר תכנון ובנייה של מאיצי חלקיקים בעלי אנרגיה גבוהה.
דוגמה נוספת היא המחקר של סופר מוליכים – חומר המוליך חשמל ללא התנגדות מתחת לטמפרטורה מסוימת.
מחקר מקיף נערך בתחומים מתפתחים שונים כגון סיבים אופטים לתקשורת, מוליכים למחצה ובאקוסטיקה.
דוגמאות לתחומי מחקר בפיזיקה יישומית
[עריכת קוד מקור | עריכה]- הטרנזיסטור, אשר הומצא לראשונה על ידי הפיזיקאים ג'ון ברדין, וולטר ברטאיין וויליאם שוקלי בשנת 1947.
- לייזרים, כגון Vertical-cavity surface-emitting lasers.
- גבישים פוטוניים.
- אופטיקה קוואנטית
- דימות חישובי – computational imaging
- מוליכים למחצה.
- מאיצי חלקיקים.
- סיבים אופטים.
- אסטרופיזיקה.
- אקוסטיקה.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]