ספקא דרבנן לקולא

ספקא דרבנן לקולא, הוא מושג הלכתי הדן במצבים בהם יש ספק מציאותי בחיוב הלכתי מדרבנן. הכלל במקרים כאלו הוא לפסוק לקולא. להבדיל מספק דאורייתא, שהכלל בו הוא לפסוק לחומרא. ישנם מצבים הנקראים ספק ספיקא, שבהם אפילו בספק דאורייתא הולכים לקולא.

מקור הדין וטעמו

בתלמוד בבלי מובא במקרה שאדם שאל שני חכמים שאלה הלכתית, חכם אחד אסר והשני התיר, דעת תנא קמא היא שיש לפסוק הלכה כמו דעת הגדול בחכמה שבין שניהם. אולם דעתו של רבי יהושע בן קרחה שיש להבחין בין איסורי דאורייתא לבין איסורי דרבנן, ובאיסור דרבנן הולכים לקולא - על אף גדלותו של החכם האוסר. דבריו נפסקו להלכה.

היו שנים, אחד מטמא ואחד מטהר, אחד אוסר ואחד מתיר, אם היה אחד מהם גדול מחבירו בחכמה ובמנין - הלך אחריו, ואם לאו - הלך אחר המחמיר; ר' יהושע בן קרחה אומר: בשל תורה הלך אחר המחמיר, בשל סופרים הלך אחר המיקל. א"ר יוסף: הלכתא כרבי יהושע בן קרחה.

— תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ז', עמוד א'

הכלל מופיע גם במסכת שבת שם הוא קובע כי שני עירובין, אחד היה קיים רק לפני בין השמשות ואחד היה קיים רק בבין השמשות. ואם בין השמשות נחשב כיום, העירוב הראשון שלא היה קיים לא נחשב עירוב, ואילו אם בין השמשות נחשב לילה, הרי שהעירוב השני לא נחשב עירוב ואף על פי כן שרק אחד יכול להיות עירוב, קובעת הגמרא כי שני העירובים כשרים כי ספקא דרבנן לקולא.

בטעם הדין נחלקו הראשונים. לדעת הרמב"ם חיוב מצוות דרבנן הוא מדאורייתא ונלמד מהפסוק "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" (דברים יז, יא) ואם כך צריך להבין מדוע ספיקו לקולא. הרשב"ץ כתב שחכמים אסרו רק ודאי איסור ולא ספק איסור, כלומר ספק דרבנן הוא לא דין מסופק אלא דין ודאי שכל מקום בו יש ספק לא גזרו חכמים. השב שמעתתא מסביר שכל הדין של ספק דאורייתא לחומרא הוא רק מדרבנן ובאיסורי דרבנן לא גזרו חכמים. השערי יושר מסביר שיש הבדל מהותי בין איסורי תורה לאיסורי דרבנן - באיסורי תורה מה שאסור הוא עצם המעשה, כלומר כאשר התורה אסרה בשר בחלב אז יש בעיה בעצם האכילה של בשר בחלב. באיסור דרבנן לעומת זאת אין בעיה בעצם המעשה וכאשר חז"ל גזרו למשל שלא לאכול עוף בחלב אין בעיה בעצם אכילת עוף בחלב אלא בחוסר הציות לדברי חכמים. במצב של ספק בדין דאורייתא על האדם לפרוש מהספק משום שהוא יכול להגיע לידי איסור אך באיסור דרבנן שכל הבעיה היא אי הציות לדברי חכמים אין חיוב על האדם לפרוש מהאיסור משום שאי ציות במצב של ספק לא נחשב לאי ציות.

הרמב"ן לעומת זאת סובר שתוקף מצוות דרבנן אינו מדאורייתא וממילא לא קשה מדוע ספקם לקולא.

הגדרת הדין

דנו האחרונים מה יהיה הדין באדם שהסתפק באמצע תפילת שמונה עשרה באיזו ברכה הוא אוחז:

בספר חיי אדם כתב שיש לו לעבור לברכה שיודע שאותה בוודאי לא בירך ומשם ימשיך הלאה, שהרי - תפילה היא מדרבנן וספק דרבנן הוא לקולא.

לעומתו כתב הרב יעקב ישראל קנייבסקי בספרו קהילות יעקב חולק ואומר שכיוון שישנו כלל בתפילת שמונה עשרה שברכות מעכבות זו את זו ממילא אם יסתמך כאן על הכלל שספק דרבנן לקולא, שמא לא אמר כמה ברכות ודילג עליהן וממילא תהא כל תפלתו לבטלה.

הרב אלישיב מסביר את מחלוקתם בצורה זו: אם ספק דרבנן לקולא פירושו שנפסק הדין שאין צורך לקיים את אותו הדין, אמנם יצדק הקהילות יעקב. אך אם פירוש הדין הוא שכיוון שיש ספק זה נחשב כאילו קיים את הדין ואין צורך לקיימו שנית, יצדק החיי אדם.

ספק ברכות להקל

ערך מורחב – ספק ברכות להקל

לדעת המגן אברהם, הכלל האומר כי בספק ברכות יש להקל ולא לברך מספק, מבוסס אף הוא על כלל זה ש"ספק מדרבנן לקולא", אך לדעת אחרים טעם הדבר שיש להקל בספק ברכות הוא מחשש ברכה לבטלה, שאיסורה חמור יותר מאחר שאיסורה הוא מדאורייתא.

ראו גם

• ספקא דאורייתא לחומרא

קישורים חיצוניים

• הערך "ספיקא דרבנן", באתר ויקישיבה מתוך ספרו של אחיקם קשת קובץ יסודות וחקירות השלם
• אסופת מאמרים בנושא ספקא דרבנן לקולא, באתר ספריית אסיף
• הערך "ספקא דרבנן לקולא", באתר המכלול
• מידע על ספק דרבנן לקולא בקטלוג הספרייה הלאומית
• ספק ברכות להקל (ספק דרבנן לקולא), הרב אליעזר מלמד, באתר פניני הלכה