נעמי סימן-טוב

נעמי סימן-טוב
	נעמי סימן-טוב, 1995
לידה	26 בנובמבר 1952 (בת 71); סופיה, הרפובליקה העממית של בולגריה
מקום לימודים	המדרשה לאמנות
תחום יצירה	ציור

נעמי סימן-טוב (נולדה ב־26 בנובמבר 1952) היא ציירת, כותבת ומרצה לאמנות ישראלית.

ביוגרפיה

נעמי סימן-טוב נולדה בשנת 1952 בסופיה, בולגריה. בשנת 1953, בגיל שלושה חודשים, עלתה עם הוריה לישראל על האניה "ארצה", כחמש שנים לאחר גל העלייה הגדול של יהודי בולגריה ב בשנת 1948 עם הקמת המדינה, מתוך משבר ואכזבה מן המשטר הקומוניסטי שתלו בו תקוות רבות.

המשפחה הגיעה תחילה למעברת שער העלייה במבואותיה הדרומיים של חיפה והתגוררה שם כשנה. משם נדדה המשפחה בין מקומות שונים בארץ בעקבות עבודתו של האב כרופא, ובהמשך השתקעה ברמת גן למשך כ-12 שנים, שם סיימה סימן-טוב את לימודיה בתיכון אהל שם.

לאחר שירותה הצבאי בפרקליטות הצבאית הראשית, כמזכירתה של דליה דורנר, אז הסנגורית הצבאית הראשית, למדה בשנת 1972 במכון אבני לאמנות אצל הצייר גבי בן זנו. לאחר מכן למדה כשנתיים באוניברסיטה העברית בירושלים ספרות עברית ופילוסופיה, אולם לא סיימה את התואר.

בין השנים 1975–1976 התגוררה בבית ספר שדה חצבה, עם מי שהיה אז בעלה פול ונדנבוש. בחצבה עבדה כגננית, ואילו בעלה הדריך טיולים ועבד כעוזר מחקר של אמוץ זהבי וזוהר צוק רמון בנושא מזיקים לחקלאות. שם נולדה בתה, איה ערבה ונדנבוש.

בין השנים 1977–1981 למדה במדרשה לאמנות ברמת השרון. בין מוריה היו גדעון גכטמן, אליהו גת, רפי לביא, יאיר גרבוז, משה גרשוני ורן שחורי.

במקביל לפעילותה כאמנית, החל משנות ה-80 לימדה אמנות במוזיאון תל אביב ובמדרשה לאמנות, כחלק מהמכללה האקדמית בית ברל. בין השנים 1992–2010 כתבה באופן שוטף על אמנות – ביקורות, מאמרים וראיונות עם אמנים במקומון "תל אביב" של ידיעות תקשורת, בעיתון הארץ ובעיקר בעיתון "העיר" של רשת שוקן. עוד כתבה בכתבי עת מקצועיים לאמנות – "סטודיו", ו"ערב רב". סימן-טוב ייסדה את כתב העת לאמנות "המדרשה", וערכה את חמשת הגליונות הראשונים. בהם כרך שהוקדש לראשונה בישראל לאחד ממבקרי מבקר האמנות הנחשבים למשפיעים ביותר במאה העשרים, קלמנט גרינברג, מי שניסח במאמריו את המצע התאורטי של המודרניזם.^[1] בנוסף ערכה כרך מבוקש על צילום, ובו מאמרים קנוניים העוסקים בשאלת מעמדו של הצילום בתרבות ובאמנות המודרנית.^[2]

סימן-טוב הקימה ואצרה יחד עם הסטודנטים את הגלריה לאמנות בקלמניה, בית ברל, שהציגה אמנים צעירים בראשית דרכם, בהם: מיכל הלפמן, יגאל נזרי, דינה שנהב, אדם רבינוביץ ונעמי טליתמן. בשנת 2011 יזמה וערכה אנתולוגיה של מאמרים תאורטיים סביב יצירתו של האמן יאיר גרבוז בשם "יאיר גרבוז: רדימיידעלה".

נכון ל-2020 מתגוררת בתל אביב-יפו.

פעילות אמנותית

פיסול ומיצב

בתערוכותיה הראשונות הציגה מיצבים שכללו אלמנטים דמויי רהיטים, כגון פסנתר או שולחן, שעברו מניפולציות חומריות שונות. הפסלים היו אסמלבז'ים באופיים ועירבו מגוון חומרים: פורמייקה, לֶבֶד, צדפים, גבס, בטון, עיסת נייר, עץ, צילום וציור; אלו היו ניסיונות ראשוניים לייצר חומריות חדשה ואישית, ביחס לאמנות המושגית והמינימליסטית של שנות ה-70.

בסלון הסתיו, שהתקיים בשנת 1981 בחנויות הריקות של קניון דיזנגוף סנטר בתל אביב, הוצגה עבודה ששוחזרה בשנת 1992 בתערוכה "הולכת על זווית" בגלריה קלישר חמש. המיצב כלל, בין היתר, עבודות על הקיר ואובייקטים המונחים על הרצפה המקיימים ביניהם דיאלוג זיג-זגי: צילום שחור-לבן של פרפורמנס, קופסת קרטון עם חול, ציורים, כדים וערמת ספרים. על תערוכת היחיד הראשונה בגלריה שנער ברחוב בוגרשוב בתל אביב.

המיצבים הוצגו גם ב"אולם 6" – סדרת תערוכות שאצר גדעון עפרת בבית האמנים בירושלים, בניסיון להתחקות אחר הדור החדש של ראשית שנות ה-80, הדור שהוא כינה "פוסט-מודרני".

בריסטולים

בתערוכה גדולה ומקיפה שהציגה סימן-טוב בגלריה רדיוס, בשנת 1983, הוצגו לראשונה ציורים, שהיו למעשה רישומים שנעשו בעטי לבד (טושים) על בריסטולים סטנדרטיים של בית ספר בגוונים דהויים ותעשייתיים. השימוש באמצעים מצומצמים ומינוריים באופיים נבע מתוך רצון ליצור באמצעים ביתיים ופשוטים ככל הניתן, לפעול במדיום אחד, שאינו תובע הפקה טכנית, כספית ולוגיסטית כמו המיצבים. כמו כן, בתוך הגל החדש של "חזרה לציור" בראשית שנות ה-80, הרישומים גילמו געגוע או חיפוש אחר מקור ראשוני ומשותף של תרבות וויזואלית מקומית, למשל וועדת הקישוט בבית הספר היסודי. הם שילבו קשקושים אקראיים שנעשים בהיסח הדעת, עם דגמים של שטיחים, בצורת עבודה שמזכירה רקמת גובלן.

ציורים על שמיכות

מתחילת דרכה עסקה סימן-טוב בשאלה של אפשרות לכונן שפה נשית, שתהיה שונה מן השפה ההגמונית הגברית בהיסטוריה של האמנות. בשלב הבא בעבודתה, החל מאמצע שנות ה-80 ואילך, היא ציירה על מצע רדי-מייד שלקוח מן הספירה הדומסטית, הנחשבת לנשית - שמיכות צמר, בעיקר צמר סינתטי, קנויות ובצבעי שמן, לעיתים ישירות על השמיכה ולעיתים על צבע בסיס לבן. השמיכות מגיעות בגדלים שונים - שמיכה זוגית, יחיד ושמיכת תינוק – בדוגמאות ובצבעים שונים. הציורים על השמיכות, "נכס של פליט", כפי שאמרה באחד הראיונות ב-1995, כללו מוטיבים של טבע דומם, פרחים על שולחן, מעוותים, מקוטעים, מחקים קוביזם מסוגנן בנוסח הישראלי, פורטרטים מעוותים ודגמים. לעיתים עבדה עם המצע הצמרי של השמיכה, או עם הדגם של השמיכה, ולעיתים נגדה.

בסוף שנות ה-80 פנתה סימן-טוב לציור בסגנון מעט שונה, לכאורה קל יותר מן הכובד הפיזי-ממשי של השמיכות: ציורים בצבע שמן על נייר. אלה היו ציורים בשכבות צבע שקופות, בעיקר ירוק וכחול, אשר שילבו עבודה ספונטנית ומהירה, עם דימויים של פרחים, מים, בקבוקים, דגמים שחוזרים על עצמם וטריקים של הטעיית העין (trompe l'oeil) של מסקינטייפ.

ציורים משנות ה-90 ואילך

החל משנות ה-90 פנתה סימן-טוב לציור הנחשב כמסורתי – שמן על בד קנבס לבן – כהמשך לעיסוקה במצע ובשאלות אודות רגע ההתחלה של מעשה האמנות. במקביל לפנייה שלה אל מלאכות יד הנחשבות לנשיות, כגון ריקמה ואריגה, היא החלה לצייר במכחולים דקיקים מאוד, מעין חיקוי של אריגה, כשהיא מתחקה אחר השתי וערב של מצע הציור, הבד, משחזרת את הגריד הסמוי שלו בעבודה אטית ומצטברת וכך נוצרת אשליה של אריג המודבק על הבד.

מלאכת ציור האריגה יוצרת גם חורים, פרימות ולעיתים תחושה של אריג ישן, בלוי ומהוה. יש בדים שטקסטים שזורים בהם: "כושי סמבו השחור/הוא נפל אל תוך החור" או מעין הערת שולים: "זה לא מספיק הירואי". לצד הבדים המצוירים על בדים מופיעה מדי פעם פחית זיתים גלילית גדולה עם תווית "יומבו". טלי תמיר משווה את עמדת האמנית לזו של פנלופה, הממתינה לשובו של אודיסאוס, ותוך כדי ציפייה רבת שנים, אורגת מדי יום פיסת בד ופורמת אותה מדי לילה, זאת על מנת לדחות את מחזריה, אך תוך כדי כך יוצרת זמן חדש, זמן מושהה, בעל חוקים ומרחב משלו.^[3]

גן עדן או מיטות ומזרנים

"גן עדן או מיטות ומזרנים" היא תערוכה שהציגה סימן-טוב בשנת 1999 בסדנאות האמנים בתל אביב, וכללה ציורים גדולים שהיו מבוססים על דגמים של שטיחים פרסיים: שטיחי ארמון המתארים את גן עדן בדגמים עשירים ומורכבים, או שטיחי נוודים המתארים גנים. בחלק מהשטיחים מופיע מגדל דוד, עם התייחסות להיותו קו הגבול בין ירושלים המערבית למזרחית, ובאחרים בניין שיכון טיפוסי, מהסוג שנבנה במהירות בשנות ה-50 לאכלוס עולים רבים, שבו התגוררה סבתה בשכונת קריית אליעזר, חיפה. גם בעבודות אלה מופיעים מדי פעם טקסטים, מעין הערות שוליים המתייחסות למצויר, לפנטזיה של גן עדן, כמקור, התחלה או כסוג של סוף, וכן לרצון לחפש יופי בסימטריה ובהרמוניה של הדגמים המזרחיים המרהיבים, והרצון לחבר בין מה שנתחשב לתרבות אתנוגרפית, עממית ובין מסורת ציור השמן הגבוה.^[4]

מבחר תערוכות יחיד

1981 – תערוכה זוגית עם תמר אשל, גלריה שנער, תל אביב
1986 – "עבודות 85", גלריית המחלקה לאמנות, בצלאל, ירושלים
1988 – "עבודות על נייר", גלריה בוגרשוב, תל אביב
1992 – "ענבי טלק", גלריה מרי פאוזי, תל אביב
1993 – "מבחר עבודות", גלריית המכון לאמנות, אורנים
1993 – גלריית קיבוץ לוחמי הגטאות
1994 – "עבודות", הגלריה הלימודית של החוג לאמנות, אוניברסיטת חיפה
1995 – "עבודות 1984–1994", מוזיאון ינקו-דאדא, עין הוד. (תערוכה נודדת, הוצגה באותה שנה גם במוזיאון אשדוד לאמנות ובגלריה העירונית לאמנות ברחובות.
1999 – "גן עדן או מיטות ומזרנים", סדנאות האמנים, תל אביב
2000 – "עבודות", קיבוץ בארי
2007 – "נעמי סימן-טוב: מבחר ציורים", גלריית הסנאט, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
2021 - "פינת חי" גלריית Fein 3, תל אביב

מבחר תערוכות קבוצתיות

1983 – "שמעון אבני מזמין לתערוכה", גלריה רדיוס תל אביב
1984 – "שנתיים: איכויות מצטברות", מוזיאון תל אביב לאמנות, אוצרת: שרה בריטברג-סמל
1985 – "תשעה אמנים צעירים", אגודת הציירים והפסלים תל אביב, אוצר: רפי לביא
1988 – ARTisrael, תערוכה קבוצתית נודדת בארצות הברית, במשך שנתיים
1988 – "צבע טרי: הדור הצעיר באמנות ישראלית", מוזיאון תל אביב לאמנות ומוזיאון ישראל בירושלים, אוצרים: אלן גינתון ויגאל צלמונה
1990 – "הנוכחות הנשית: אמניות ישראליות בשנות השבעים והשמונים", מוזיאון תל אביב לאמנות, אוצרת: אלן גינתון
1992 – "הולכת על זווית", גלריה קלישר חמש תל אביב, אוצרת: דגנית ברסט
1993 – "סיפורי בדים", גלריה ארטיפקט, אוצר סרג'יו אדלשטיין
1993 – "סובטרופי: גם פיגורטיבי גם מופשט/ציור ישראלי עכשווי מאוסף המוזיאון, מוזיאון תל אביב לאמנות, אוצרת: אלן גינתון
1993 – "אנטי פאתוס: הומור אפל, אירוניה וציניות באמנות ישראלית עכשווית", מוזיאון ישראל בירושלים, אוצרת: תמי כץ-פרימן
1998 – "קדימה: המזרח באמנות ישראל", מוזיאון ישראל בירושלים, אוצר: יגאל צלמונה
1999 – "זה אינו רדי-מייד", מוזיאון ישראל בירושלים, אוצרת: שרית שפירא
1999 – "אחותי", בית האמנים ירושלים, אוצרות: שולה קשת וריטה מנדס פלור
2001 – "חפץ לב: הצעות לרכישת אמנות ישראלית", מוזיאון ישראל ירושלים, אוצרת: שרית שפירא
2002 – "שיבת ציון מעבר לעקרון המקום", זמן לאמנות, תל אביב, אוצר: גדעון עפרת
2004 – "אוברקראפט: אובססיה, דקורציה ויופי נשכני", הגלריה לאמנות, אוניברסיטת חיפה ובית האמנים תל אביב, אוצרת: תמי כץ-פרימן

פרסים ומלגות

1988 – מלגת קרן התרבות אמריקה-ישראל
1993 – פרס השלמת ביצוע עבודה, משרד המדע והאמנויות
1993 – פרס אוסקר הנדלר, קיבוץ לוחמי הגטאות, ישראל
1993 – מלגת השתלמות של קרן התרבות אמריקה-ישראל
1995 – פרס קרן התרבות אמריקה-ישראל ע"ש ג'ורג' וג'נט ג'פין על הצטיינות באמנות הפלסטית
1997 – פרס שר החינוך ליוצרים בתחומי האמנות הפלסטית

גלריה

גן עדן אימפרסיוניסטי (בומפו יומבו וזומבי הלכו לים, מי טבע), שמן על בד, אוסף שלמה אליהו
"גן עדן כחול", מתוך הסדרה "גן עדן או מיטות ומזרנים", שמן על בד, אוסף פרטי
מגדל דוד - זריחה (מה יגידו השכנים), שמן על בד, אוסף פרטי
מגדל דוד - שקיעה (טרילילי, טריללה, יאללה, יאללה), שמן על בד, אוסף פרטי
קריית אליעזר - יום (חה חה חה חי חי חי), שמן על בד, אוסף פרטי
פורטרט, פרחי קלה, צהוב, שמן על שמיכה, אוסף פרטי
אדום ירוק ורטוב, שמן על בד, אוסף פרטי
שקיעה, שמן על בד, אוסף הבנק הבינלאומי
כושי סמבו השחור/ הוא נפל אל תוך החור, שמן על בד, אוסף פרטי
צב דרוס, שמן על שמיכה, אוסף מוזיאון ישראל ירושלים
מזרן צהוב, שמן על בד מתוח על ספוג ועל דיקט ועל מבנה עץ, אוסף מוזיאון ישראל