ניכור

ניכור הוא מצב נפשי או חברתי, של פרט או של קבוצה חברתית, החשים עצמם כ"לא שייכים", מנותקים ומרוחקים מהסביבה בה הם נמצאים או מהפעולה אותה הם עושים. בסוציולוגיה, הניכור מייצג תחושת זרות ביחס לבני אדם אחרים, ביחס לחברה ולערכיה וביחס לעצמי – במיוחד לאותם חלקים במושג העצמי המקשרים את הפרט לאחרים ולחברה.^[1] כאשר נפגעת תחושת השייכות והביטחון, עלולה להתפתח תחושת הניכור כלפי הקבוצה כאסטרטגיה להגנה על ההערכה העצמית.^[2] תחושה זו יכולה לשרור גם בקרב קבוצות מיעוט בחברה החשות כי הן מודרות ואינן לוקחות חלק בכלל המשותף.

ניכור כחוויה אישית

ניכור היא הרגשה נפשית ההפוכה לתחושות של שייכות ושל מעורבות. אופיה של תחושת הניכור עשוי להיות אפיזודי, או מתמשך ואינטנסיבי. כל פרט יכול לחוות תחושת ניכור במצבים שונים בחיי היום יום, בין אם זה בחברת משפחה וחברים, ובין אם זה, במקומות עבודה. היחיד חש במצבים מסוימים תחושת זרות ומרחק נפשי מסביבתו. במצבים בהם תחושת הניכור היא אינטנסיבית וממושכת, היא עלולה להוות גורם סיכון להתפתחותה של התנהגות אנטי-חברתית.

ניכור על פי התפיסה המרקסיסטית

יש הטוענים כי המהפכה התעשייתית, למשל, הביאה לידי כך שאת מקום האומנים למיניהם תפסו הפועלים בקו הייצור שלא נהנו, בניגוד לקודמיהם, מתחושת הסיפוק הכרוכה באחריות על התוצאה הסופית - התוצר המוגמר. פועל המבצע עבודה שגרתית חד גונית ואינו שותף לכל שלבי הייצור יסבול, על פי קרל מרקס, מתסכול ומניכור.

מרקס לא היה הראשון שהשתמש במונח, זהו מונח טכני בפילוסופיה גרמנית שעלה בכתיבתו של הגל. בפילוסופיה הגרמנית, הניכור הוא בין האנושיות לבין הקיום האנושי. המובן של ה"אנושיות" בהקשר זה דומה למובן של "רווחה". הכוונה במשפט היא שהמצב החברתי מביא אנשים לחיות חיים שלא מממשים את עצמם, שכן הם לא חיים בהתאם למה שעושה חיים לטובים.

מרקס מנה בעבודתו ארבעה רבדים לניכור האדם העובד בחברה התעשייתית הקפיטליסטית (1844):

ניכור האדם מתוצר עבודתו - כאשר זה נותר בבעלות הקפיטליסט המעסיק אותו. הרעיון הוא לא רק שכל פועל מנוכר מהמוצר שהוא מייצר, אלא שתוצרי העבודה מנוכרים מהפועלים שיצרו אותם: דברים שיוצרו בידי אנשים מופיעים בחייהם בצורה שהם מנוכרים אליה ומדכאת אותם. במאה ה-21, סוג הזה של ניכור מגיעה לשיאו: לאנשים אין מושג איך עובדים כמעט כל המכשירים שהם משתמשים בהם, ובמובן זה הם "זרים" לעולם הזה. הכלכלן מילטון פרידמן תפס את המשמעות של המונח בשבחו את הקפיטליזם: "אף אחד בעולם לא יודע איך לייצר את העיפרון - מספר כה רב של טכנולוגיות מעורבות בייצורו, ועדיין אנחנו לוקחים אותו כמובן מאליו". בהינתן שחלק מהאנשים מוכרחים לעבוד בשל מצבם הכלכלי ואילו אחרים מרוויחים מהמפעל הקפיטליסטי, העובד עובד בייצור של כבליו. ג'ונתן וולף לוקח את המובן הזה רחוק יותר,^[^{דרוש מקור]} ומסביר שהמערכת הכלכלית כולה הופכת לכזו שהפועל לא מבין, וממחיש זאת בעזרת הדוגמה של משבר כלכלי שנוצר מסיבה שמרבית האנשים לא מבינים. הרעיון הוא שחוסר ההבנה של המערכת הכלכלית הופך אותנו לכלים בה שלא מבינים את מקומם, ובמובן זה מנוכרים.
ניכור האדם מעצם פעולת הייצור, העבודה בה הוא "קונה את עולמו" על ידי העבודה המושקעת בשינוי חומר הגלם לתוצר, פעולה שבה אמור היה להגשים את עצמו. המטאפורה להבנת הנקודה הזו הוא שאנשים מרדדים את עצמם להיות למכונות ייצור. מרקס מסביר שהעובדים תחת משטר קפיטליסטי מנוכרים מהליך היצירה: במקום להשקיע מחשבה, יצירתיות, חותם אישי - הם מצייתים להוראות פשוטות. נוצר כאן אבסורד: בעוד אנשים מאופיינים ביצירתיות מטבעם ואמורים לממש את עצמם בייצור, הם שואבים את הנאתם בחיים מהפעולות שאינן חלק מהעבודה.
ניכור האדם מטבעו שלו, המרחק של האדם העובד במסגרת הקפיטליזם מזהותו האותנטית כאדם חופשי פיזית ורוחנית. הכוונה של קארל מרקס היא שיש דברים באנשים שהם מה שהופכים אותנו לאנושיים, ושאנשים לא מקיימים אותם כהלכה. הדברים האלה מחולקים לשניים. הראשון הוא ההבדל בין האדם לבין החיה במונחים של "מה אנחנו יכולים לעשות". מרקס מסביר זאת באמצעות ההבדל בין "הדבורה הטובה ביותר לאחרון הארכיטקטים": המון חיות מייצרות דברים, אך כבני אדם אנחנו יכולים לייצר יותר טוב באמצעות למידה. כך, בעוד שכדי לייצר דבש יותר טוב עליך להביא דבורים אחרות - כדי לייצר בניינים יותר טובים עליך פשוט ללמד את האנשים כיצד. תחת קפיטליזם - רבים מאיתנו לא יכולים להשכיל, וכך אנו מנוכרים מטבעינו. המובן השני הוא שאנחנו לא חייבים לייצר כל הזמן בסימן הישרדות. מרקס וכלכלנים אחרים הפרידו בין שני סוגים של חלוקת עבודה: חלוקת עבודה לפי סקטורים (דייגים, כלכלנים, סנדלרים), לעומת חלוקת עבודה בתוך מפעל. הדוגמה המפורסמת היא של אדם סמית', שהראה שחלוקת העבודה במפעל מסמרים לעשר פעולות מכניות פשוטות ורוטיניות הגדיל מאוד את התפוקה.
ניכור האדם מזולתו, כלומר מחבריו למעמד, ובסופו של דבר מכל אדם ומהבנת האינטרסים המשותפים והסולידריות החברתית שנכון וראוי שתשרור ביניהם. מרקס מסביר שאם חייזר היה מסתכל על האנושות מלמעלה - הוא היה רואה אנשים קמים בבוקר, הולכים לעבודה, לחניות, אך לא מבין את הקונספט של כסף. החייזר היה מתפעל משיתוף הפעולה האדיר בין בני האדם, אך החוויה האנושית עבור הפרטים בה הופכת לכזו שמסתכמת באותה הליכה לחנות ולעבודה. הניכור אם כן מתבטא בכך שאנחנו לא מבינים את חלקינו בתוך הכלכלה הגדולה.