איגיון
איגיון או אִי-גָיוֹן (הלחם בסיסים של אי-היגיון, באנגלית: nonsense - נוֹנְסֵנְס) הוא התבטאות בכתב או בעל-פה בשפה שלכאורה מובנת ותקנית, אך בעצם אין לה משמעות או שהמשמעות אינה הגיונית או אפשרית. היא יכולה להכיל סתירות, הברקות ומוזרויות. האיגיון הוא סוגה בריטית מסורתית, והוא נפוץ במיוחד בחמשירים. איגיון יכול להיות מופנה הן לילדים והן למבוגרים.
המונח איגיון
[עריכת קוד מקור | עריכה]את המונח העברי "אי-גיון", שהוא היפוכו של "היגיון", הגתה ככל הנראה לראשונה דפנה עבר-הדני בתרגומה לשירי אדוארד ליר (הוצאת טרקלין, 1973). מונח זה שקול למונח האנגלי (Nonsense verse) או לזה הגרמני (Unsinnpoesie). גם שירי-שטות, שירי-הבלים, שירי-איוולת, שירי-הבאי, מתאימים להגדרה.
יצירות איגיון
[עריכת קוד מקור | עריכה]יצירת איגיון יכולה להיות ציור, מילה, משפט, שיר, בדיחה, סיפור או סרט. הרובד האיגיוני יכול להיות שימוש במילים מומצאות (כאלה שאין להן משמעות והן אינן קיימות בשפה), בצירוף מילים חסרות משמעות למשפטים חסרי משמעות, בבניית משפטים חסרי משמעות ממילים קיימות (המילים קיימות אך המשפטים אינם הגיוניים), או באוסף של משפטים, דימויים חזותיים או אירועים הגיוניים שמצטרפים להתרחשות בלתי הגיונית. במקרים רבים האיגיון משתמש בחרוזים, שהם דרך להוסיף יופי מבני ומנגינה שמהווים מסגרת לתוכן האיגיוני. האיגיון, כמו המטפורה, מחברים שני דימויים או יותר, מילוליים או חזותיים. המטפורה שעצם החיבור בין האלמנטים יוצר ערך מוסף למשמעות של כל אחד מהם, משמעות שלא הייתה שם קודם. לעומתה, האיגיון הוא חיבור של שני אלמנטים שיוצר ריק. הריק מביך את השומע או הצופה ולכן הוא יוצר את התדהמה או הצחוק. החיבור מפחית מהמשמעויות של כל אחד מהשלמים שחוברו.
השימוש באיגיון הוא בדרך כלל לצורכי שעשוע, וקיימות יצירות ספרותיות שלמות שהן איגיוניות מתחילתן ועד סופן, כל אחת בדרכה. חיבור איגיוני שונה מג'יבריש, שכן הוא אינו אוסף סתמי של צלילים דמויי-שפה אלא משתמש בתחביר ובדקדוק חוקיים כדי להעביר מסר שאין בו כל משמעות או היגיון. יצירה איגיונית אינה קשקוש אקראי - על המחבר ליצור שילוב שמצד אחד נדמה כבעל משמעות, ומצד שני מכיל מספיק סתירות פנימיות וחיצוניות כך שקל לזהות את האיגיון.
אך טבעי הוא שהקוראים מנסים למצוא משמעות ביצירות, כי במקרים רבים הן נראות כאילו יש בהן מסרים מורכבים ומבלבלים. אבל המשמעויות שאנשים מציעים הן לעולם רעיונות ולא יותר, כי לאיגיון אין פרשנות אחת "נכונה". אין היגיון באיגיון.
יצירות איגיון הן אתגר למתרגמים, במיוחד כשהן מתבססות על משחקי מילים מתוחכמים ומתחכמים, ועוד יותר כשהמילים הן מילים מומצאות. מאחר שהמילים צריכות להישמע טבעיות ואמיתיות, לא ניתן להשאיר אותן בשפה הזרה. מצד שני, קשה לתרגם מילה שאינה קיימת במילון.
דוגמאות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ”מה המשותף לעורב ולשולחן כתיבה?” – חידה מאת לואיס קרול, מיוצרי האיגיון החשובים ביותר. קרול לא סיפק תשובה לחידתו, והקוראים הציעו שלל תשובות איגיוניות. השאלה עצמה אינה איגיונית, היא רק משונה, כי קשה לחשוב על תשובה הולמת. אבל משמצרפים תשובה כמו: "בשניהם האות הראשונה היא שי"ן!", מקבלים חידוד איגיוני. התשובה עצמה היא משפט נכון תחבירית שיש בו אפילו היגיון מסוים - אבל אין לה שום קשר הגיוני לשאלה. בתחרות שנערכה התבקשו אנשים אנונימיים לתת תשובה לשאלה והתשובה שזכתה הייתה "את שני הדברים אפשר להעביר דרך הדלת כשהם על צידם". תשובה נוספת לשאלה היא "אדגר אלן פו כתב על שניהם" (העורב שימש מושא כתיבה למשורר אדגר אלן פו, ושולחן הכתיבה היה הרהיט שעליו כתב את השיר).
- ”רעיונות ירוקים חסרי-צבע ישנים בזעם” (נועם חומסקי) - משפט שבנוי ממילים תקינות, לפי תחביר תקין (מכיל נושא, נשוא, לוואי וכו') אך מכיל במכוון סתירות רבות: רעיון הוא מופשט ולכן לא יכול להיות לו צבע - וממילא אי אפשר לכנותו "חסר צבע", עצם ירוק לא יכול להיות חסר-צבע, רעיון אינו יכול לישון, ואי אפשר "לישון בזעם". משפט שמכיל רק את אחת המוזרויות האלה יכול להיחשב משונה או מטופש, אבל משפט מתוכנן היטב שמכיל ריבוי תופעות כזה הוא משפט איגיוני.
- בדוויר: יש דרכים לקבוע אם היא מכשפה.
- ההמון: באמת? איך?
- בדוויר: מה עושים עם מכשפות?
- כפרי 1: שורפים אותן!
- ההמון: כן, נכון. שורפים אותן!
- בדוויר: ומה עוד שורפים חוץ ממכשפות?
- כפרי 2: עוד מכשפות!
- כפרי 1: עץ!
- בדוויר: אז, מדוע מכשפות נשרפות?
- (דממה. הכול מתאמצים לחשוב)
- כפרי 3: כ... כי הן עשויות עץ?
- בדוויר: נכון. אז איך נדע אם היא עשויה מעץ?
- כפרי1: נבנה ממנה גשר!
- בדוויר: אהה, אך האם איננו יכולים לבנות גשרים גם מאבן?
- כפריים: נכון, כן.
- בדוויר: האם עץ שוקע במים?
- ההמון: לא! הוא צף! השליכוה לאגם! לאגם!
- בדוויר: ומה עוד צף על פני המים?
- ההמון: לחם! תפוחים! אבנים קטנות מאוד! חצץ! דובדבנים! בוץ! כנסיות! כנסיות! עופרת!
- המלך ארתור (שעמד מהצד עד עכשיו): ברווז!
(מתוך הסרט "מונטי פייתון והגביע הקדוש")
- "מר ביבלברוקס, אדוני", אמר החרק ביראת כבוד, "אתה מוזר כל כך, היית צריך להופיע בסרטים".
- "כן", אמר זאפוד וטפח לו ליצור על כנפו הוורודה המבהיקה. "ואתה, יקירי, צריך להופיע בחיים עצמם".
(מתוך "המסעדה שבסוף היקום" של דאגלס אדמס).
- השיר ”דג דג אדם” בביצוע רותי הולצמן מפסטיגל 1981.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ג'ברווקי - אחד משירי האיגיון המפורסמים והמשפיעים ביותר
- ציד הסנרק - בלדה איגיונית משעשעת
- אבסורד
- "ועכשיו למשהו שונה לגמרי" - סרט איגיון של מונטי פייתון
- שירי איגיון
- ניצה ולחם
- דיבוב מצחיק
- זאת וזאתי
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ספריו של לואיס קרול - הטקסט המלא
- ספריו של אדוארד ליר - הטקסט המלא
- היצורים המוזרים של טים ברטון
- הציורים של מוריץ קורנליס אשר
- דוד גורביץ' ודן ערב, הערך "נונסנס, איגיון", באתר אנציקלופדיה של הרעיונות
- א. ב. יפה, שחרם של חרוזים חסרי-שחר (על "ספר השטויות" לאדוארד ליר, במלאות מאה שנה להופעתו), משמר, 14 בנובמבר 1947
- אוריאל אופק, יצירות אי-גיון, דבר, 25 באוקטובר 1974 (על שלושה ספרי איגיון לילדים ונוער)
- רנה ליטוין, כשהחזרוני צירלל, באתר הארץ, 19 ביוני 2008
- הנרי אונגר, הרצאה ראשונה מתוך סדרת הרצאות בנושא "סנס ונונסנס באמנויות" שנערכה במסגרת "סדרת הרקטור", הפקולטה לאומנויות, אוניברסיטת תל אביב, 23 בפברואר 2005
רועי צ'יקי ארד, מדינה לא הגיונית בלי כבוד לנונסנס, באתר הארץ, 2 בנובמבר 2016- ערוץ היוטיוב של "ניצה ולחם"
- עופרה רודנר, חמישה ספרים על נונסנס שכדאי לכם לקרוא, באתר הארץ, 17 בפברואר 2022
