השנאה (סרט, 1995)
| בימוי | מתייה קסוביץ |
|---|---|
| הופק בידי | כריסטוף רוסינגסון |
| תסריט | מתייה קסוביץ |
| עריכה | מתייה קסוביץ, סקוט סטבנסון |
| שחקנים ראשיים | ונסן קאסל, הוברט קונדה, סעיד טמאורי |
| מוזיקה | Assassin |
| צילום | פייר האים |
| מדינה | צרפת |
| חברת הפקה | Les Productions Lazennec, Le Studio Canal+, La Sept Cinéma, Kasso Inc. Productions |
| חברה מפיצה | MKL Distribution |
| שיטת הפצה |
וידאו על פי דרישה  |
| הקרנת בכורה |
|
| משך הקרנה | 98 דקות |
| שפת הסרט | צרפתית |
| סוגה | מתח, דרמה, פשע |
| מקום התרחשות |
פריז, בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה |
| תקציב | $2,600,000 |
| הכנסות | $15,300,000 |
| פרסים |
הסרט האירופאי של השנה (StudioCanal, La Sept, מתייה קסוביץ, Les Productions Lazennec) |
| דף הסרט ב־IMDb | |
  | |
השנאה (La Haine; בארצות הברית נקרא בשם Hate) הוא סרט מתח חברתי צרפתי משנת 1995 שנכתב, נערך בשיתוף ובוים על ידי מתייה קסוביץ. [1] בכיכובם של ונסן קאסל, הוברט קונדה וסעיד טמאורי, הסרט מתאר 24 שעות בחייהם של שלושה חברים משכונת מהגרים ענייה בפרברי פריז. שם הסרט נובע משורה שנאמרה על ידי אחד משלושת החברים, הוברט: " La haine attire la haine! ", "שנאה מולידה שנאה". קסוביץ זכה בפרס הבמאי הטוב ביותר על סרט זה בפסטיבל קאן 1995.
עלילת הסרט
[עריכת קוד מקור | עריכה]לה היין נפתח במונטאז' של קטעי חדשות המתארים מהומות עירוניות בבניין בקומונה של שנטלופ-לה-ויגנס ליד פריז. לאחר ההתפרעויות, אדם מקומי בשם עבד אל איצ'הא נפצע באורח קשה במעצר המשטרה והוא נמצא בטיפול נמרץ. ההתפרעויות מסלימות, מה שמוביל למצור על תחנת המשטרה המקומית ולאובדן אקדח של שוטר. הסרט עוקב אחר חייהם של שלושה חברים של עבדל, כולם צעירים ממשפחות מהגרים, במשך כעשרים שעות רצופות.
וינץ, צעיר יהודי עם מצב רוח תוקפני, מחפש נקמה על מצבו של עבדל. הוא נוטר שנאה עמוקה לכל השוטרים ומחקה בסתר את טראוויס ביקל מנהג מונית מול המראה שלו בחדר האמבטיה. הוברט, מתאגרף אפרו-צרפתי וסוחר סמים קטן, שואף להימלט מהפרברים וליצור לעצמו חיים טובים יותר. אך אולם ההתעמלות שלו לאיגרוף נהרס במהומות. סעיד, מוסלמי צעיר מצפון אפריקה, פועל כמתווך בין וינץ והוברט שמתווכחים כל הזמן.
שלושת החברים מנהלים שגרת יומיום חסרת כיוון ומוצאים את עצמם לעיתים קרובות במעקב משטרתי. במסיבת גג שמפורקת על ידי המשטרה, וינץ מעליב שוטר בלבוש אזרחי. לאחר שהשלישייה עוזבת, וינץ מגלה שהוא גילה את אקדח ה-.44 מגנום שאבד במהלך המהומה. הוא מתכנן להשתמש בו כדי להרוג שוטר אם עבד ימות. בעוד הוברט מסתייג, וינץ לוקח איתו את האקדח בסתר. הם מנסים לבקר את עבדל בבית החולים אך נעצרים על ידי המשטרה. סעיד נעצר לאחר שהם מסרבים באגרסיביות לעזוב, אך הוא משוחרר מאוחר יותר בסיוע שוטר שמכיר את אחיו.
מתעוררת מחלוקת בין וינץ להוברט לגבי נקודות המבט שלהם על שיטור ואלימות, מה שמוביל אותם להיפרד באופן זמני. סעיד מלווה את וינץ, ואילו הוברט חוזר לזמן קצר הביתה. הם מתאחדים במפגש נוסף בפרברים, שיורד במהירות לכאוס כאשר אחיו של עבדל מנסה לרצוח שוטר כמעשה נקמה. זה מעורר עימות עם המשטרה, והקבוצה נמלטת בקושי לאחר שווינץ כמעט יורה בקצין מהומות. הם עולים על רכבת לפריז, שם האינטראקציות שלהם עם פריזאים ידידותיים ועוינים מסלימים מספר מצבים לכדי עימותים מסוכנים.
בשירותים ציבוריים הם נתקלים בניצול פולני מהגולאג שמספר להם סיפור על אדם שקפא למוות לאחר שסירב להקל על עצמו בפומבי ליד הרכבת ולאחר מכן לא הצליח לעלות מחדש בזמן. השלישייה מבולבלת ממשמעות הסיפור.
מאוחר יותר, הם מבקרים את אסטריקס, משתמש תדיר בקוקאין שחייב כסף לסעיד. ביקור זה מוביל לעימות אלים, כשאסטריקס נראה שהוא מאלץ את וינץ לשחק ברולטה רוסית, למרות שהאקדח לא טעון בסתר. הם נתקלים בשוטרים בלבוש אזרחי שעוצרים את סעיד והוברט בעוד ווינץ מצליח לברוח. השוטרים מתעללים מילולית ופיזית בצמד לפני שהם כולאים אותם עד שעות הלילה המאוחרות, מה שגורם לשלושת החברים להחמיץ את הרכבת האחרונה מתחנת סן-לזאר ולבלות את הלילה ברחובות.
לאחר שסולקו מהגלריה לאומנות ולא הצליחו לפרוץ למכונית, השלישייה תופסת מחסה בקניון. הם שומעים ממשדר חדשות שעבדל מת. הם עושים את דרכם לגג, שם הם מעליבים גלוחי ראש. עם זאת, הם נתקלים באותה קבוצה של גלוחי ראש שתוקפים ללא רחם את סעיד והוברט. וינץ מתערב, מחזיק את אחד מהעורפים באיומי אקדח. למרות שהוברט דחף את וינץ להוציא אותו להורג, וינץ מהסס ובסופו של דבר נותן לגלוח הראש ללכת.
בשעות הבוקר המוקדמות, השלישייה חוזרת הביתה, ווינץ מוסר את האקדח להוברט. וינץ וסעיד נתקלים בקצין אותו העליב וינץ במסיבת הגג. השוטר תופס את וינץ, מאיים עליו עם אקדח טעון על ראשו. הוברט ממהר לעזרתם, אך השוטר פורק בטעות את אקדחו, והורג את וינץ. עימות מקסיקני מתוח נוצר בין הוברט והקצין, שסעיד עוצם את עיניו. נשמעת ירייה בודדת, ולא ברור מי ירה או מי נפגע.
נקודת השיא הזו מלווה בקריינות של שורות הפתיחה של הוברט שהשתנו מעט ("זה על חברה בצניחה חופשית...") והביטוי החוזר jusqu'ici tout va bien ("עד כה הכל טוב"). הסרט מתאר מיקרוקוסמוס של ירידת החברה הצרפתית מעוינות לאלימות חסרת היגיון, ומדגיש שלמרות המראה החיצוני, הכל לא בסדר והעתיד עדיין לא ברור.
צוות השחקנים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
| שחקן | דמות |
|---|---|
| ונסן קאסל | וינץ |
| הוברט קונדה | הוברט |
| סעיד טמאורי | סעיד |
| מארק דורט | מפקח נוטר-דאמי |
| בנויט מגימל | בנויט |
| עבדל אחמד | עבדל |
| פרנסוואה לוונטאל | אסטריקס/סנופי |
| אנדרה דמאנט | קונסיירז׳ |
| פיליפ נאון | מפקד המשטרה |
| זינדין סואלם | שוטר בלבוש אזרחי |
| וינסנט לינדון | איש שיכור |
| קארין ויארד | נערת הגלריה |
| פיטר קסוביץ | עובד הגלריה |
| אנטוני סאוטר | גלוח ראש |
| מתייה קסוביץ | גלוח ראש |
הפקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]קסוביץ (במאי הסרט) אמר שהרעיון עלה בו כאשר צעיר זאיר, Makomé M'Bowolé, נורה ב-1993. הוא נהרג מטווח אפס בזמן שהיה במעצר המשטרה ואזוק לרדיאטור. דווח כי השוטר כעס על ידי M'Bowolé דבריו של, ואיים עליו כשהאקדח נדלק בטעות. [2] קסוביץ החל לכתוב את התסריט ב-6 באפריל 1993, היום שבו M'Bowolé נורה. הוא קיבל השראה גם מהמקרה של מאליק אוסקין, מפגין סטודנטים בן 22 שמת לאחר שהוכה קשות על ידי משטרת המהומות לאחר הפגנה המונית ב-1986, בה לא השתתף. [3] מותו של אוסקין מוזכר גם במונטאז' הפותח של הסרט.[4] קסוביץ כלל את החוויות שלו; הוא השתתף בהתפרעויות, הוא משחק במספר סצנות ואפילו ליהק את אביו פיטר.
רוב הצילומים נעשו בפרבר הפריזאי Chanteloup-les-Vignes. קטעים לא מבוימים שימשו לסרט זה, שצולמו מ-1986 עד 1995; מהומות עדיין התרחשו בזמן הצילומים. כדי לצלם בפרברים, קסוביץ, צוות ההפקה והשחקנים, עברו לשם למשך שלושה חודשים לפני הצילומים וכן במהלך הצילומים.[5] בשל הנושא השנוי במחלוקת של הסרט, שבע או שמונה מועצות צרפתיות מקומיות סירבו לאפשר לצוות הצילום לצלם בשטחן. קאסוביץ' נאלץ לשנות זמנית את שם התסריט ל- Droit de Cité (עיר החופש).[6] חלק מהשחקנים לא היו מקצועיים והסרט כולל סיטואציות רבות שהתבססו על אירועים אמיתיים.[5]
המוזיקה של הסרט מנוגנת על ידי קבוצת הראפ הארדקור הצרפתית Assassin, ששירה "Nique la Police" (בתרגום חופשי "לעזאזל עם המשטרה") הופיע באחת מסצנות הסרט.
אחד מחברי assassin, מתיאס, הוא אחיו של ונסן קאסל, שמגלם בסרט את וינץ.[4]
הסרט מוקדש לאלה שמתו בזמן יצירתו.
הכנסות וביקורת
[עריכת קוד מקור | עריכה]עם יציאתו לאקרנים, לה היין זכה לשבחי ביקורת נרחבים והתקבל היטב בצרפת ומחוצה לה. הסרט הוצג בפסטיבל קאן 1995 שם ספג מחיאות כפיים סוערות. קסוביץ זכה בפרס הבמאי הטוב ביותר בפסטיבל.[4] הסרט נפתח במקום הראשון בקופות הצרפתיות עם ברוטו של 12.5 מיליון פרנק לשבוע. זה היה במקום הראשון במשך ארבעה שבועות רצופים. לסרט היו בסך הכל 2,042,070 כניסות בצרפת, שם הוא היה הסרט ה-14 המרוויח ביותר של השנה.
באתר הביקורות Rotten Tomatoes, הסרט מחזיק בדירוג חיובי של 96% על סמך 69 ביקורות, עם דירוג ממוצע של 8/10. קונצנזוס המבקרים של האתר קורא, " לה היין פוגע קשות ועוצר נשימה, מסתכל ללא פשרות על חלוקות חברתיות וכלכליות שנמשכו זמן רב והשפיעו על פריז של שנות ה-90". [7] קווין תומאס מהלוס אנג'לס טיימס כינה את הסרט "גולמי, חיוני ושובה לב". [8] וונדי אייד מהטיימס הצהירה כי לה היין הוא "אחת היצירות האפקטיביות ביותר של קולנוע עירוני שנעשו אי פעם". [9]
לאחר שהסרט התקבל היטב עם יציאתו לאקרנים בצרפת, אלן ז'ופה, שהיה אז ראש ממשלת צרפת, הזמין הקרנה מיוחדת של הסרט עבור הקבינט, בה נדרשו השרים להשתתף. דובר ראש הממשלה אמר כי למרות ההתמרמרות על כמה מהנושאים האנטי-משטרתיים הקיימים בסרט, ג'ופה מצא כי לה היין היא "יצירה יפה של אמנות קולנועית שיכולה לגרום לנו להיות מודעים יותר למציאויות מסוימות".[6]
הוא דורג במקום ה-32 ב"100 הסרטים הטובים ביותר של הקולנוע העולמי" של מגזין אמפייר בשנת 2010. [10]
תארים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- הבמאי הטוב ביותר ( פסטיבל קאן 1995 ) - מתייה קאסוביץ[11]
- העריכה הטובה ביותר ( פרסי סזאר ) - מתייה קאסוביץ וסקוט סטיבנסון
- הסרט הטוב ביותר ( פרסי סזאר ) - מתייה קאסוביץ
- המפיק הטוב ביותר ( פרס סזאר ) - כריסטוף רוסיניון
- הסרט הצעיר הטוב ביותר ( פרסי הסרטים האירופיים ) - מתייה קאסוביץ
- הסרט הזר הטוב ביותר ( פרסי חוג מבקרי הסרט של אוסטרליה )
- הבמאי הטוב ביותר ( פרס לומייר ) - מתייה קאסוביץ
- הסרט הטוב ביותר ( פרס לומייר ) - מתייה קאסוביץ
מדיה ביתית
[עריכת קוד מקור | עריכה]La Haine היה זמין ב-VHS בארצות הברית, אך לא יצא ב-DVD עד ש־The Criterion Collection הוציאו מהדורת שני דיסקים ב-2007. גם גרסאות HD DVD וגם גרסאות Blu-ray יצאו באירופה, ו-Criterion הוציאו את הסרט ב-Blu-ray במאי 2012. המהדורה כוללת פרשנות אודיו מאת קסוביץ, הקדמה מאת השחקנית ג'ודי פוסטר, "עשר שנים של לה היין ", סרט תיעודי המפגיש את הקאסט ואת הצוות עשור לאחר יציאת הסרט לאקרנים, קטע על תפאורת הסרט, קטעי הפקה, וסצנות שנמחקו ומורחבות, שלכל אחת מהן פתיח מאת קסוביץ. [12]
La Haine יצא גם בפורמט 4K Blu-ray על ידי Criterion ב-2 באפריל 2024.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- "השנאה" באתר ביקורות הסרטים IMDb
- "השנאה" באתר הכנסות הסרטים Box Office Mojo
- "השנאה" באתר ביקורות הסרטים Rotten Tomatoes
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ "La Haine". British Board of Film Classification. נבדק ב-2022-02-12.
- ^ Elstob, Kevin (1 בדצמבר 1997). "Hate (La Haine) review". Film Quarterly. Berkeley, California: University of California Press. 51 (2): 44–49. doi:10.2307/3697140. ISSN 0015-1386. JSTOR 3697140.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ Sciolino, Elaine (30 במרץ 2006). "Violent Youths Threaten to Hijack Demonstrations in Paris". The New York Times.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ 1 2 3 Vincendeau, Ginette (8 במאי 2012). "La haine and after: Arts, Politics, and the Banlieue". The Criterion Collection.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 Tooze, Gary (2005). "La Haine". DVD Beaver. נבדק ב-12 בדצמבר 2011.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 Johnston, Sheila (19 באוקטובר 1995). "Why the prime minister had to see La Haine". The Independent.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "La Haine (1996)". Rotten Tomatoes. נבדק ב-20 ביולי 2023.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Thomas, Kevin (8 במרץ 1996). "Compelling, Bleak Look at 'Hate'". Los Angeles Times. ארכיון מ-7 בנובמבר 2012. נבדק ב-7 ביולי 2011.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Ide, Wendy (19 באוגוסט 2004). "La Haine". The Times. אורכב מ-המקור ב-25 במאי 2024. נבדק ב-7 ביולי 2011.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "The 100 Best Films Of World Cinema | 32. La Haine". Empire. 2010. ארכיון מ-2 בדצמבר 2011. נבדק ב-7 ביולי 2011.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Festival de Cannes: La Haine". Festival de Cannes. ארכיון מ-8 במרץ 2012. נבדק ב-4 בספטמבר 2009.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "La haine". The Criterion Collection.