משה שוובה

משה (מקס) שְוָבֶּה (נכתב לעיתים שוובה, שוואבה; בגרמנית: Mosche (Max) Schwabe;‏ 20 ביולי 1889, האלה, גרמניה – 11 בספטמבר 1956, תל אביב) פילולוג וחוקר כתובות יווניות ורומיות גרמני-ישראלי. ממייסדי החינוך המשלים בארץ ישראל. כיהן כרקטור האוניברסיטה העברית בראשית שנות החמישים.

ביוגרפיה

שוובה נולד ב-1889 בעיר האלה שבגרמניה למשפחת סוחרים יהודית. לאחר שסיים ב-1908 את לימודיו בגימנסיה בעירו החל לימודיו באוניברסיטה העירונית, ואחר עבר לאוניברסיטת ברלין, שם קיבל ב-1914 את התואר דוקטור בפילולוגיה קלאסית תחת הדרכתו של הפילולוג הדגול אולריך פון וילאמוביץ-מלנדורף (von Wilamowitz-Moellendorff). ב-1910 נשא לאשה את יהודית בת אלפרד שטדט הגן. פעל בתנועה הציונית מנעוריו. ב-1920 הוזמן לליטא ושימש כמנהלה הפדגוגי של הגימנסיה העברית בקובנה, שנקראה אחר כך על שמו (בין תלמידותיו הייתה לאה גולדברג ובין תלמידיו היה עמנואל לוינס). היה נשיא הסתדרות החלוץ בליטא וחבר מרכז החלוץ העולמי, כמו כן כיהן כיו"ר קרן היסוד בליטא ויו"ר השומר הצעיר שם. ב-1921 היה חבר הנשיאות של כנס היסוד של ההסתדרות העולמית של החלוץ, בקרלסבד.

ב-1925 עלה לארץ ישראל, ועם פתיחת האוניברסיטה העברית באותה שנה, הוזמן מטעם ההנהלה לשמש בה כמרצה. באותה שנה הקים את תנועת הנוער החלוצית הראשונה בארץ ישראל, "לגיון צופי ירושלים". ב-1928 ייסד יחד עם פרופ' אביגדור צ'ריקובר את החוג ללשון וספרות יוונית.^[1] השתתף בקונגרס הבינלאומי האפיגרפי הראשון, באמסטרדם, 1938. משנות ה-30 היה כעשרים שנה יו"ר הוועדה הפדגוגית של מפעל גוגנהיימר לנופש עבור ילדים, וחבר בוועדת גוגנהיימר לנופש.^[2] בהשראתו הוקמו החל משנת 1925 מגרשי המשחקים הראשונים בישראל, בירושלים, תל אביב, צפת וחיפה על פי מודל שנועד למנוע שוטטות וניצול נכון של שעות הפנאי בעיקר בקרב בני נוער "עזובים" שלא למדו במסגרות מסודרות.^[3]

עיקר מחקרו המדעי דן בסוגיית ההתייוונות היהודית בארץ ישראל ומחוצה לה בימי המשנה והתלמוד ועד למאה השמינית, כפי שהיא עולה מתוך הספרות והכתובות היווניות והרומיות. פרסום למעלה ממאה עבודות על נושאים אלה. הם הופיעו ב"תרביץ", ב"ידיעות החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה", ב"ציון - רבעון לחקר תולדות ישראל" ועוד. פיענח מאות כתובות ארכאולוגיות שהתגלו בבית שערים.^[4]

היה חבר ועד החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, חבר נשיאות מועצת הרדיו מטעם מדינת ישראל, ויו"ר הקורטוריום של המוזיאון הלאומי בצלאל בירושלים. בשנים 1950–1952 כיהן כרקטור האוניברסיטה העברית.

ארכיונו האישי שמור בספרייה הלאומית.^[5]

משה שוובה נפטר ב-11 בספטמבר 1956 ונקבר בבית העלמין קריית שאול בתל אביב.^[6]

"כתבי פילון האלכסנדרוני": מתורגמים מיוונית לעברית, כרך א: "על בריאת העולם"; תרגם: יצחק מן; ערך בצירוף מבוא והוספות: משה שובה, ירושלים: י’ יונוביץ (ספריה פילוסופית), תרצ"א.
"ההמנונים ההומריים" בתרגום שלמה שפאן
"הכתובות היווניות של ירושלים", ספר ירושלים, תשט"ז
"בית שערים, כרך שני: הכתובות היווניות", הוצאת החברה לחקירת ארץ - ישראל ועתיקותיה, תשכ"ז (עם ברוך ליפשיץ)
ארץ ישראל מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה: ספר א מוקדש לפרופסור משה שוובה, מאת בנימין מייזלר, הוצאת החברה לחקירת ארץ ישראל, 1951

ארץ ישראל - מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה, ספר א (מוקדש לפרופ' משה שובה), ירושלים: תשי״א. (הספר בקטלוג ULI)
- ברוך שוחטמן, 'כתבי משה שובה (רשימה ביבליוגרפית)', שם, ט–י"ב.
'משה שובה ז"ל', ידיעות החברה לחקירת א"י ועתיקותיה, כא (תשי"ז), 3–5.

מדיה וקבצים בנושא משה שוובה בוויקישיתוף

פורטל ארכאולוגיה של המזרח הקרוב

^ חוגי ההוראה הראשונים באוניברסיטה העברית שנות יסוד החוגים ושמות מרצים מרכזיים בתקופת המנדט
^ מגרשי המשחקים של גוגנהיימר-הדסה, קתדרה, 86, עמ' 82.
^ יובל דרור, "החינוך הבלתי פורמלי של הנוער ב"יישוב" ובמדינת ישראל" בתוך: שלמה רומי ומרים שמידע (עורכים), החינוך הבלתי פורמלי במציאות משתנה, ירושלים: האוניברסיטה העברית, תשס"ז" עמ' 33.
^ בית שערים באתר מטח
^ ארכיון מקס שובה, בספרייה הלאומית
^ משה שוובה באתר GRAVEZ