התקוממות קוואנגג'ו
התקוממות קוואנגג'ו (באנגלית: The Gwangju Uprising) המוכר גם בשם של אונסק"ו, "התקוממות הדמוקרטית ב-18 במאי",[1] היה התקוממות עממית בעיר קוואנגג'ו שבדרום קוריאה, בין 18 ל-27 במאי 1980. ההערכות מראות כי למעלה משש מאות אנשים נהרגו באירוע. במהלך תקופה זו, אזרחי העיר לקחו נשק לידם (על ידי שוד תחנות משטרה), וסטודנטים מקומיים שהפגינו נגד הממשל הצבאי נורו, נהרגו, נאנסו והוכו על ידי כוחות הממשלה.[2][3][4] ההתקוממות הסתיימה ב-27 במאי 1980.
חלק מהמבקרים את האירוע מצביעים על כך שהדבר קרה לפני שצ'ון דו-הוואן נכנס לתפקידו באופן רשמי, ולכן טוענים כי לא הייתה זו רק מחאת סטודנטים נגדו שהתחילה את ההתקוממות; עם זאת, צ'ון דו-הואן הפך למנהיג בפועל של דרום קוריאה באותה עת מאז עלה לשלטון ב-12 בדצמבר 1979, לאחר שהוביל הפיכה צבאית מוצלחת על ממשלתה הקודמת של דרום קוריאה.[5]
בתקופת נשיאותו של צ'ון דו-הואן הגדירו השלטונות את התקרית כמרד שהתרחש על ידי אוהדים קומוניסטים ומתפרעים.[6] ב-1997 הוקם בית עלמין לאומי ונקבע יום זיכרון (18 במאי), יחד עם פעולות שבאו לפצות ולהחזיר כבוד לקורבנות.[7]
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]פעילות של תנועות דמוקרטיות בדרום קוריאה החלה עם ההתנקשות בחייו של הנשיא פארק צ'ונג-היון ב-26 באוקטובר 1979. ההתנקשות הפסיקה את שלטון הנשיא שנמשך שמונה עשרה שנים, והותירה וואקום של כוח מרכזי, והובילה לחוסר יציבות פוליטית וחברתית. בעוד שהנשיא צ'וי קיו-חה, יורשו של הנשיא לאחר מותו של פארק, לא היה בעל כוח דומיננטי בממשלה, תפס את השלטון צ'ון דו-הואן, אלוף בצבא דרום קוריאה, באמצעות הפיכה צבאית ב 12 לדצמבר וניסה להתערב בנושאים פנימיים. אולם הצבא לא יכול היה לחשוף במפורש את שאיפותיו הפוליטיות ולא היה לו כל השפעה ברורה על המינהל האזרחי לפני התסיסה האזרחית ההמונית במאי 1980.[8] באותה העת התחדשו התנועות לדמוקרטיזציה בדרום קוריאה, שדוכאו בתקופת כהונתו של פארק. עם תחילתו של סמסטר חדש במרץ 1980, חזרו לאוניברסיטאות הפרופסורים והסטודנטים שגורשו עקב פעילותם הפרו-דמוקרטית, ונוסדו איגודי סטודנטים. איגודים אלה הובילו להפגנות ארציות למען רפורמות, כולל סיום המשטר הצבאי. כמו כן דרשו דמוקרטיזציה, זכויות אדם, דרישות שכר מינימום וחופש העיתונות.[9] פעילות זו הגיעה לשיאה בהפגנת החוק האנטי-צבאי בתחנת הרכבת סיאול ב-15 במאי 1980, בה השתתפו כ-100,000 סטודנטים ואזרחים.
בתגובה, נקט צ'ון דו-הואן כמה צעדים מדכאים. ב-17 במאי הוא אילץ את הממשלה להרחיב את המשטר הצבאי על המדינה כולה. המשטר הצבאי המורחב הביא לסגירת האוניברסיטאות, אסר על פעילויות פוליטיות והקטין עוד יותר את חופש העיתונות. כדי לאכוף את החוק הצבאי, נשלחו כוחות הצבא לחלקים שונים של הארץ. באותו יום פשטו כוחות הביטחון על ועידה ארצית של מנהיגי התאחדות הסטודנטים מ-55 אוניברסיטאות, שנאספו כדי לדון במהלכים הבאים בעקבות ההפגנה מ-15 במאי. עשרים ושישה פוליטיקאים, ביניהם קים דה-ג'ונג, נעצרו גם הם באשמת ליבוי ההפגנות.
התפשטות המאבק הייתה במחוז דרום ג'אולה, בייחוד בבירה המחוזית, קוואנגג'ו, מסיבות פוליטיות וגאוגרפיות מורכבות. גורמים אלה היו עמוקים: אזור ג'אולה הוא אסם המזון של קוריאה. עם זאת, בשל המשאבים הטבעיים השופעים שלו, האזור שימש כמטרה היסטורית לשליטה על ידי כוחות מקומיים וזרים.[10]
הדיקטטורה של פארק צ'אנג הי העניקה טובות כלכליות ופוליטיות לפרובינציית האם שלו גייאנגאנגאנג בדרום-מזרח המדינה, על חשבון אזור ג'אולה בדרום-מערב. לכן האזור הזה הפך לחממה אמיתית של התנגדות פוליטית לדיקטטורה, שהובילה לאפליה מטעם המרכז הפוליטי. לבסוף, במאי 1980, "התפוצצה" העיר קוואנגג'ו שבמחוז דרום ג'אולה בהתקוממות עממית נגד הגנרל צ'ון דו הואן, שהגיב במרחץ דמים והרג מאות אזרחים של קוואנגג'ו.[11]
ציר זמן
[עריכת קוד מקור | עריכה]21-18 במאי
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בבוקר 18 במאי התכנסו סטודנטים בשער האוניברסיטה הלאומית של צ'ונאם. בתשע וחצי בבוקר הגיעו כ־200 תלמידים. הם נעצרו על ידי 30 צנחנים. בסביבות השעה 10:00 התנגשו החיילים והסטודנטים: החיילים טענו שהסטודנטים זרקו אבנים. המחאה עברה למרכז העיר. שם התרחב הסכסוך, לכ-2,000 משתתפים בשעות אחר הצהריים. בתחילה טיפלה המשטרה במחאות במרכז העיר, אבל בשעה ארבע הגיעו שני גדודי צנחנים, מהחטיבה המוטסת השביעית, להשתלט על מרכז העיר. הגעתם סימנה שלב חדש ואלים יותר שנודע לשמצה בשל כוח הדיכוי שלו.[12]
עדי ראייה אמרו שהחיילים הכו את המפגינים והצופים. עדויות, תצלומים ורשומות פנימיות מעידות על שימוש בכידונים. ההרוג הידוע הראשון היה אדם חרש בן 29 בשם קים גיונג-צ'ול, שנהרג ב-18 במאי בזמן שעבר ליד המקום. כאשר האזרחים זעמו על האלימות, מספר המפגינים גדל במהירות ועלה על 10,000 עד 20 במאי.
עם התגברות הסכסוך, החל הצבא לירות על אזרחים, והרג מספר בלתי ידוע ליד תחנת קוואנגג'ו ב-20 במאי. באותו יום שרפו מפגינים זועמים את תחנת השידור המקומית, אשר דיווחה בצורה לא נכונה על המצב שהתפתח אז בקוואנגג'ו (כשהודיעה רק על נפגע אזרחי אחד). ארבעה שוטרים נהרגו במחסום משטרה ליד בניין הממשלה המחוזית, לאחר שמכונית פגעה בהם.[13]
בליל 20 במאי הובילו מאות מוניות תהלוכה גדולה של אוטובוסים, משאיות ומכוניות לעבר משרדי המחוז כדי לתמוך במחאה. אלה "נהגי הדמוקרטיה" שהופיעו כדי לתמוך באזרחים, וכהפגנה נגד אכזריות כוחות הביטחון שהיו עדים להם מוקדם יותר באותו יום. כשהנהגים הצטרפו להפגנה, החיילים השתמשו בגז מדמיע, ומשכו אותם מכלי הרכב והכו אותם. הפעולה הזאת בתורה הובילה שנהגים נוספים הגיעו למקום, מלאי זעם לאחר שנהגי מוניות רבים הותקפו כאשר ניסו לסייע לפצועים ולקחת אותם לבית החולים. חלקם נורו לאחר שהנהגים ניסו להשתמש בכלי רכב כנשק או כאמצעי לחסימת החיילים.
האלימות הגיעה לשיאה ב-21 במאי. בסביבות השעה 13:00 ירה הצבא לעבר קהל מפגינים שנאסף מול משרד המחוז של צ'ונאם וגרם לנפגעים. בתגובה, כמה מפגינים פרצו לתחנות משטרה בערים הסמוכות ולקחו מהם כלי נשק. מאוחר יותר באותו יום פרצו קרבות דמים בין מיליציות אזרחיות לצבא בכיכר משרד המחוז. לפנות בערב, השיגו המיליציות שני מקלעים קלים והשתמשו בהם נגד הצבא, שהחל לסגת מאזור מרכז העיר.
22–25 במאי
[עריכת קוד מקור | עריכה]המצור בקוואנגג'ו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשלב זה, כל הכוחות נסוגו לשטחים פרבריים לחכות לתגבורת. הצבא חסם את כל הדרכים והתקשורת המוליכות אל העיר ומחוצה לה. אף על פי שהייתה רגיעה בלחימה בין המיליציות לצבא, נפצעו יותר ב-23 במאי כאשר החיילים ירו באוטובוס שניסה לפרוץ אל העיר ביו-דונג והרג 17 מתוך 18 הנוסעים. מאוחר יותר באותו יום ספג הצבא את הנפגעים הכבדים ביותר כאשר חיילים ירו בטעות אחד על השני בסונגם-דונג.
בינתיים, בעיר קוואנגג'ו "המשוחררת", הוקם וועד של אזרחים למען הסדר ורגיעה. הוועד האזרחי היה מורכב מעשרים אנשי דת, עורכי דין ופרופסורים. הם ניהלו משא ומתן עם הצבא ודרשו שחרור אזרחים עצורים, פיצוי לקורבנות, ואיסור על פעולות תגמול, תמורת פירוק המיליציות. במקביל הוקמה ועדה של סטודנטים באוניברסיטה, שנטלה על עצמה את הלוויות, קמפיינים ציבוריים, בקרת תנועה, נסיגת הכוחות הצבאיים וסיוע רפואי.
הסדר בעיר נשמר, אך המשא ומתן הגיע למבוי סתום, כשהצבא דחק במיליציות להתפרק מנשקן. בעיה זו גרמה לחלוקה בתוך ועדת ההסדר; כמה רצו להיכנע מיידית, בעוד שאחרים קראו להמשך ההתנגדות עד שיתמלאו דרישותיהם. לאחר ויכוחים סוערים, השתלטו אלה הקוראים להמשך ההתנגדות.
מחאות באזורים אחרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]כאשר התפשטה הידיעה על דיכוי הדמים, פרצו מחאות נוספות נגד הממשלה באזורים הסמוכים, כולל הוואסון, נאג'ו, האנם, מוקפו, יונגאם, גנגג'ין ומואן. בעוד שהמחאות הסתיימו בשלווה ברוב האזורים, בהאנאם היה קרב יריות בין מפגינים חמושים לבין חיילים.[14] ב-24 במאי, רוב ההפגנות הללו הסתיימו במחוז מוקופו נמשכו ההפגנות עד 28 במאי.
27-26 במאי
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב־26 במאי היה הצבא מוכן לחזור לקוואנגג'ו. חברי ועדת ההסדר של האזרחים ניסו ללא הצלחה לחסום את התקדמות הצבא בשכיבה ברחובות. כאשר התפשטו הידיעות על ההתקפה הממשמשת ובאה, התכנסו מיליציות אזרחיות במשרדי המחוז, והתכוננו לקרב אחרון. ב-27 במאי בשעה 4:00 בבוקר, כוחות מחמש אוגדות עברו לאזור מרכז העיר והביסו את המיליציות האזרחיות בתוך 90 דקות.
נפגעים
[עריכת קוד מקור | עריכה]אין מספר מוסכם של מספר הנפגעים בהתקוממות. נתונים רשמיים שפורסמו על ידי הצבא מונים 144 אזרחים, 22 חיילים וארבעה שוטרים שנהרגו. בנוסף אליהם 127 אזרחים, 109 חיילים ו- 144 שוטרים פצועים. אנשים שניסו לערער על נתונים אלה הוכנסו למעצר בגין "הפצת שמועות שווא".[15]
על פי "איגוד משפחות השכול של 18 במאי", לפחות 165 בני אדם נהרגו בין 18 ל-27 במאי. עוד 76 נעדרים ונחשבים כמתים. במהלך ההתקוממות נהרגו 23 חיילים וארבעה שוטרים, בהם 13 חיילים שנהרגו בתקרית הירי הידידותי בין חיילים בסונג-דונג. נתונים על נפגעים משטרתית עשויים להיות גבוהים יותר, בשל דיווחים על מספר שוטרים שנהרגו בידי חיילים, משום ששחררו מתפרעים שנלכדו.[16]
ישנם שטוענים כי מספרים אלה נמוכים מדי. על פי דיווחים של מקורות עיתונאיים זרים ומבקרי ממשל צ'ון דו-הוואן, מספר ההרוגים בפועל היה בטווח של 1,000-2000.[17][14]
לאחר המהומות
[עריכת קוד מקור | עריכה]הממשלה גינתה את ההתקוממות כמרד שיזם קים דה-ג'ונג ואנשיו. במשפטים שנערכו להם הורשע קים ונידון למוות, אם כי עונשו הופחת מאוחר יותר בתגובה לזעם בינלאומי. בסך הכל נעצרו 1,394 איש על מעורבותם בתקרית קוואנגג'ו, ונגד 437 הוגש כתב אישום. מתוכם, 7 קיבלו עונשי מוות ועל 12 נגזרו עונשי מאסר עולם.
להתקוממות הייתה השפעה עמוקה על הפוליטיקה וההיסטוריה של דרום קוריאה. לצ'ון דו-הואן כבר הייתה בעיית פופולריות עקב השתלטותו על המדינה בהפיכה הצבאית, והוא גם אישר את העברת כוחות הצבא המיוחדים שיפעלו נגד אזרחים - פקודה שפגעה עוד יותר בלגיטימיות שלו. התקוממות האזרחים גם סללה את הדרך לתנועות מאוחרות יותר בשנות השמונים שהביאו בסופו של דבר את הדמוקרטיה לדרום קוריאה. התקוממות קוואנגג'ו הפכה לסמל למאבקם של אזרחי דרום קוריאה נגד משטר אוטוריטרי ובעד משטר דמוקרטי.
החל משנת 2000, "קרן הזיכרון למאורעות 18 במאי" מחלקת את פרס קוואנגג'ו השנתי לזכויות האדם, לאיש המגן על זכויות אדם, לזכר ההתקוממות.[18]
הערכה מחדש
[עריכת קוד מקור | עריכה]בבית הקברות של מאנגוול-דונג בקוואנגג'ו, שבו נקברו הקורבנות, קיימו ניצולי תנועת הדמוקרטיזציה ומשפחות השכולות טקס זיכרון שנתי ב-18 במאי בכל שנה מאז 1980, המכונה תנועת "מאי".[19] הפגנות פרו-דמוקרטיות רבות בשנות השמונים ביקשו הכרה רשמית באמיתות ההתקוממות והענשת האחראים.
הערכה רשמית החלה לאחר החזרת הבחירות הישירות לנשיאות בשנת 1987. בשנת 1988, האספה הלאומית קיימה שימוע פומבי על ההתקוממות, ושינתה רשמית את שם האירוע התקוממות קוואנגג'ו". אמנם זהו שינוי שם רשמי בשנת 1987, שיכול להיות מתורגם לאנגלית כ״התקוממות העממית בקוואנגג'ו״
ב-1995, בלחץ ציבורי, העבירה האספה הלאומית את החוק המיוחד שאיפשרה להעמיד לדין את האחראים להפיכה הצבאית ב-12 בדצמבר ואת אלה שחוללו את התקוממות קוואנגג'ו למרות העובדה כי חל עליהם חוק ההתיישנות. לאחר מכן, ב-1996, הוגש כתב אישום נגד שמונה פוליטיקאים שנאשמו בבגידה ובטבח. עונשם נגזר בשנת 1997, כולל שינוי עונש המוות למאסר עולם עבור צ'ון דו-הואן. הנשיא לשעבר רוה טאי-וו, יורשו של צ'ון ומשתתף נוסף בהפיכה ב-12 בדצמבר, נידונו למאסר עולם. אבל כל הנאשמים זכו לחנינה בשם הפיוס הלאומי ב -22 בדצמבר על ידי הנשיא קים יאנג-סם, בהתבסס על עצתו של הנשיא קים דיי-יונג.
ב-1997 הוכרז יום הזיכרון הרשמי ל-18 במאי. ב-2002 נכנס לתוקפו חוק שמקובל על המשפחות השכולות, ובית הקברות מאנגוול-דונג הועלה למעמד של בית עלמין לאומי.
חקירה ב-2017
[עריכת קוד מקור | עריכה]במאי 2017 הבטיח נשיא דרום קוריאה, מון ג'יאה-אין, לפתוח בחקירה מחדש על תפקיד ממשלת דרום קוריאה בדיכוי ההתקוממות. בחודש פברואר 2018 נחשף לראשונה כי הצבא השתמש במסוקים ונשק כבד על מנת לירות על אזרחים. שר ההגנה סונג יאנג-מו התנצל.[20] ב-7 בנובמבר 2018, פרסם שר ההגנה ג'ונג קיונג דו התנצלות על תפקידו של הצבא הדרום קוריאני בדיכוי ההתקוממות והודה כי חיילים עסקו בפעולות של אלימות מינית במהלך דיכוי המהומות.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- התקוממות קוואנגג'ו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ "Human Rights Documentary Heritage 1980 Archives for the May 18th Democratic Uprising against Military Regime, in Gwangju, Republic of Korea". UNESCO. Retrieved February 23, 2014.
- ^ "Gwangju apology: South Korea sorry for 'rape and torture' by troops". South China Morning Post. Retrieved November 7, 2018.
- ^ Sallie Yea, "Rewriting Rebellion and Mapping Memory in South Korea: The (Re)presentation of the 1980 Kwangju Uprising through Mangwol-dong Cemetery," Urban Studies, Vol. 39, no. 9, (2002): 1556–1557
- ^ Patricia Ebrey et al., "East Asia: A Cultural, Social, and Political History (Second Edition)" United States: Wadsworth Cengage Learning (2009): 500
- ^ Sallie Yea, "Rewriting Rebellion and Mapping Memory in South Korea: The (Re)presentation of the 1980 Kwangju Uprising through Mangwol-dong Cemetery," Urban Studies, Vol. 39, no. 9, (2002): 1556
- ^ TV shows tarnish Gwangju history," Joong Ang Daily, May 21, 2013: http://koreajoongangdaily.joins.com/news/article/article.aspx?aid=2971886
- ^ May, The Triumph of Democracy. Ed. Shin Bok-jin, Hwang Chong-gun, Kim Jun-tae, Na Kyung-taek, Kim Nyung-man, Ko Myung-jin. Gwangju: May 18 Memorial Foundation, 2004. p. 275.
- ^ cott-Stokes, Henry (April 10, 1980). "South Korea Leader Voices Worry On Student Unrest; 'Students Are Waking Up Again'". The New York Times.
- ^ May, The Triumph of Democracy. Ed. Shin Bok-jin, Hwang Chong-gun, Kim Jun-tae, Na Kyung-taek, Kim Nyung-man, Ko Myung-jin. Gwangju: May 18 Memorial Foundation, 2004. p. 22.
- ^ Documentary 518. Produced by May 18 Memorial Foundation. See also Ahn Jean. "The socio-economic background of the Gwangju Uprising," in South Korean Democracy: Legacy of the Gwangju Uprising. Ed. Georgy Katsiaficas and Na Kahn-chae. London and New York: Routledge, 2006.
- ^ Armstrong, Charles. "Contesting the Peninsula". New Left Review 51. London: 2008. p. 118.
- ^ History of the 5.18 Democratic Uprising, Volume 1. The May 18 Memorial Foundation. Gwangju, 2008. pp. 236–239. ISBN 978-89-954173-1-7.
- ^ "Research". The Heritage Foundation. Archived from the original on February 22, 2008.
- ^ 1 2 "Flashback: The Kwangju massacre". BBC News. May 17, 2000.
- ^ Chung, Kun Sik. "The Kwangju Popular Uprising and the May Publisher". Kimsoft.com. Archived from the original on February 7, 2009.
- ^ Katsiaficas, George (September 19, 2006). "The Gwangju uprising, 1980". libcom.org.
- ^ Plunk, Daryl M. "South Korea's Kwangju Incident Revisited". Asian Studies Backgrounder No. 35 (September 16) 1985: p. 5.
- ^ "Gwangju Prize for Human Rights". May 18 Memorial Foundation. Archived from the original on June 3, 2011. Retrieved April 24, 2011.
- ^ "Course: Topics in Asian American Themes: Re-imagining Global Korea: Art of Protest and Social Change". moodle2.sscnet.ucla.edu. Retrieved April 29, 2019.
- ^ Herald, The Korea (February 7, 2018). "Panel confirms Army helicopters fired at protestors during Gwangju uprising". Retrieved April 25, 2018.
