מרד היהודים נגד הרקליוס
 | ||||||||||||||
| תאריכים | 613–617 (כ־4 שנים) | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | ארץ ישראל | |||||||||||||
| תוצאה | חידוש ישיבת יהודים בירושלים, לזמן קצר, עד החזרת ההגמוניה הביזנטית | |||||||||||||
| ||||||||||||||
  | ||||||||||||||
מרד היהודים נגד הרקליוס (613–617 לספירה) היה מרד של יהודי ארץ ישראל תחת השלטון הביזנטי נגד הרקליוס, קיסר האימפריה הביזנטית, אשר התבטא בסיוע לצבא הפרסי-סאסאני בכיבוש הארץ וביחוד, בכיבוש ירושלים. המרד היה חלק מהמלחמות הביזנטיות-סאסאניות (602–628 לספירה).
לוחמים יהודים ארץ ישראליים חברו לצבא הפרסי, במטרה לשחרר את עצמם ואת ירושלים מהשלטון הביזנטי השנוא עליהם. הצבא הפרסי, בו היו הכוחות היהודיים גורם משמעותי, כבש את ירושלים בתום מצור של כ-20 יום[1] והיהודים קיבלו, לזמו קצר, את השליטה בעיר (614 לספירה). בשנת 630 לספירה, ירושלים עברה שוב לידי הקיסר הביזנטי הרקליוס אך זמן קצר לאחר מכן, (בשנת 634 או 638 לספירה) היא נכבשה על ידי הערבים.
לאורך ההיסטוריה, היו כאלו שיחסו לתקופה זו את חורבן הקהילה הנוצרית על ידי היהודים והסאסאנים לא רק בירושלים, אלא ברחבי פלשתינה כולה. דבר שאפשר, בהמשך, את הצלחת הפלישה הערבית. עם זאת, מחקרים ארכאולוגים מודרניים אינם תומכים בקביעה זו.[2]
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]  |
ראו גם – מרידות יהודה ברומא |
קווים כלליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]תחת השלטון הביזנטי, ארץ ישראל חולקה לשני מחוזות: 1) המחוז הצפוני שכלל את הגליל והעמקים הגדולים, כונה בשם פלשתינה סקונדה (פלשתינה השנייה) ובירתו העיר טבריה; 2) המחוז הדרומי שכלל את מישור החוף הדרומי, מרכז הארץ, ירושלים, הנגב ומדבר יהודה. מחוז זה כונה פלשתינה פרימה (פלשתינה הראשונה) ובירתה העיר קיסריה (Caesarea Maritima). היהודים היוו מיעוט בתוך האוכלוסייה הכללית, ויחס השלטון הביזנטי אליהם השתנה בהתאם לשליט (הקיסר) ששלט באותה עת. בתקופות מסוימות היהודים קיבלו אוטונומיה נרחבת - עם סנהדרין, בתי דין, ישיבות ובתי כנסת. ראשי הסנהדרין בטבריה וראשי הישיבות הגדולות קיבלו מעמד של נכבדי רשות (3). היחס ליהודים החל להשתנות במאה ה-5, בייחוד בזמן הקיסרים הונוריוס ותיאודוסיוס ה-2, עם ביטולו הרשמי של הסנהדרין (לאחר מותו של נשיאו האחרון רבן גמליאל השישי) והטלת גזרות קשות על היהודים. הדבר גרם לתסיסה הולכת וגוברת בקרבם אשר התבטאה, במאה ה-6, במרידות מקומיות בצור, עכו, נצרת ושומרון, מרידות אשר דוכאו באכזריות.
טבריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]כאמור, העיר טבריה הייתה בירת המחוז הצפוני של ארץ ישראל הביזנטית, העיר האחרונה בה התקיימה הסנהדרין, עיר שבאותה תקופה (וגם לאחריה), הייתה לאחד המרכזים החשובים ביותר להתפתחות היהדות התורנית. בשנת 520 לספירה, הגיע לטבריה, מבבל, מר זוטרא בר מר זוטרא, בנו של ראש הגולה שהוצא להורג לאחר שמרד במלך הפרסי. הוא התקבל בכבוד רב ומונה לראש ישיבת טבריה (3). אך מלבד תחום התורה, למר זוטרא הבן היו גם שאיפות מדיניות מרחיקות לכת. הוא שלח "כוהנים" (קרוב לוודאי שמדובר בחיילים או יועצים צבאיים) לעזרתו של מלך חמיר, יוסף ד'ו נואס, מלך שהתגייר יחד עם רוב עמו בדרום חצי האי ערב, לעזרה במלחמתו נגד חבש הנוצרית(8). בנוסף, קשר קשרים עם שבטים ערביים בגבול פרס-ביזנץ, שבטים שנלחמו נגד שני הצדדים יחדיו (3–5). פעילות זו של מר זוטרא הגיעה לידיעתו של הקיסר יוסטיניאנוס הראשון והתוצאה הייתה הטלת גזרות קשות על היהודים: חידוש הגזרות של קודמו תיאודוסיוס ה-2, בניית כנסיות בעיר טבריה, איסור תפילת יהודים אלא ביוונית בלבד, איסור לימוד המשנה ואזהרה חמורה למר זוטרא, לקיים גזרות אלו. הגזרות עוררו כעס ותסיסה רבה בקרב היהודים והביאו לאותן מרידות מקומיות שהוזכרו קודם.
בנימין מטבריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 602, המלך הפרסי מהשושלת הסאסאנית ח'וסרו השני, פתח במלחמה נגד הקיסרות הביזנטית בכוונה לכבוש שטחים נרחבים של הקיסרות במערב, כאשר אחת המטרות העיקריות שלו הייתה כיבוש מצרים העשירה. המבצע הצבאי צלח, שטחים רבים נכבשו, ובשנת 613 נכבשה דמשק. התקרבות הצבא הפרסי לארץ ישראל עוררה תקוות ושאיפות רבות בקרב יהודיה. הם קיוו להשתחרר מהעול ההולך וקשה ומהגזרות של השלטון הביזנטי עם חזרה לאוטונומיה דתית כפי שהייתה בעבר. הם קיוו לאפשרות של חידוש הישיבה היהודית בירושלים ואולי, אף לאישור בניית בית מקדש חדש, כפי שהפרסים אישרו בימי עזרא ונחמיה. בחוגים מסוימים, התפתחו גם שאיפות משיחיות(4,6). ייתכן שעדות לשאיפות ותקוות אלו אנו יכולים למצוא בסילוק 'העת לגעור חיית יער' לרבי אלעזר בירבי קליר, שכנראה חובר סמוך לאותה תקופה:
ואשור (= פרס) יבוא עליה / ויטע אפדנו בגבוליה... ויורגעו מעט אנשי קודש / כי ירשם אשור לייסד מקדש קודש
בולטת כאן התקווה שהכובש הפרסי יאפשר ליהודים הקמה מחדש של בית המקדש וחידוש הקורבנות. אך פעולות אלו יבוצעו תחת הנהגתו של מנהיג יהודי לוחם ("קצין"), כפי שכתוב בהמשך, בספר הפיוט:
ותחילה יבוא מעוז ראש / במקדש מעט עם לדרוש / ויושם עליה לקצין ולראש
לאור אווירה זו, אדם בשם בנימין, אחד מעשיריה הגדולים של טבריה, החליט להקים ולצייד כוח צבאי יהודי, שיצטרף לצבא הפרסי כעזר במלחמתו(8).
אין בידינו פרטים על משפחתו, יחוסו ועסקיו של אותו בנימין, אך העובדה שהוא הצליח להקים ולצייד צבא מוערך בכ-20.000 איש(7), מוכיחה את עושרו הרב ואת סמכותו. בנימין גייס את חייליו מתוך אנשי טבריה עירו, מנצרת וגם מהכפרים של יהודי הגליל. אישור לגיוס זה אנו מוצאים גם בכרוניקות של הפטריארך וההיסטוריון יוטיכיוס (Eutychius of Alexandria) הכותב שבדרכם לירושלים, אל חילות פרס הצטרפו חיילים מטבריה, נצרת והגליל(4).
עם הגעתו של הצבא הפרסי לטבריה, ב־614, נערך משא ומתן בין ראשי צבא זה ונכבדי טבריה ובראשם בנימין, ושני הצבאות התאחדו(3). לפי מקורות נוצריים, שלא אושרו בממצאים ארכאולוגיים או אחרים, הצבא הפרסי-יהודי ערך טבח בקהילה הנוצרית של טבריה והחריב את כל הכנסיות בעיר. למעשה, מרגע זה, ניתן לדבר על מרד צבאי יהודי נגד השלטון הביזנטי. את גודל התקוות שהיהודים תלו במרד זה ניתן להרגיש ב-פיוט מאותה תקופה, פיוט המכונה "באותו יום"(4):
ומלכים מארץ אדום יתמו ויושבי אנטיוכיה ימרדו וישלימו ומעזיה ושומרון ירוחמו
בפיוט זה אדום היא, כמובן, ביזנטיון והערים המורדות הן אנטיוכיה, שומרון ו-"מעזיה". מעזיה היא העיר טבריה, כפי שניתן ללמוד מהעדויות הבאות(4):
- בגניזת קהיר נמצא מכתב של משה בן אשר אשר נכתב ב-"מעזיה טבריה העיר המפורסמת".
- בנו של הנ"ל, איש בעלי המסורה אהרון בן אשר כותב בפתח ספרו "ספר דקדוקי הטעמים" שהוא "חי במעזיה המכונה טבריה אשר במערב ים הגליל".
הזכרת הערים אנטיוכיה, מעזיה (טבריה) ושומרון בפיוט, חשובה, היות שזו הדרך בה עבר הצבא הפרסי מדמשק לטבריה ומשם דרומה, דרך שומרון.
בשנת 614, לאחר כיבוש קיסריה, הצבא המשותף הפרסי-יהודי נכנס לעיר ירושלים וכבש אותה. לפי כרוניקות נוצריות, גם כאן נערך טבח אכזרי באוכלוסייה הנוצרית וחלק גדול מהכנסיות הוחרבו.
ייתכן שלזמן קצר, מונה לשליט ירושלים יהודי בשם נחמיה בן חושיאל, אשר החל בתכנון בניית בית מקדש, אך הוא נרצח מספר חודשים מאוחר יותר. המקורות ההיסטוריים על נחמיה בן חושיאל דלים מאוד, עקיפים ורוויים אווירה משיחית (יש שראו בו את "משיח בן יוסף").
בגידת הפרסים בבני בריתם היהודים
[עריכת קוד מקור | עריכה]זמן לא רב לאחר כיבוש ירושלים וחידוש ישוב יהודי בה, חל שינוי דרסטי ביחסה של פרס לשותפיה היהודים, שינוי שכונה על ידי ההיסטוריון מיכאל אבי-יונה בשם "בגידת הפרסים בבני בריתם היהודים"(5). שינוי דרסטי זה נבע משתי סיבות:
- סיבות פנימיות - המלחמה הממושכת והנרחבת בין פרס וביזנטיון דלדלה את משאביהן של שתי האימפריות וגרם לאי שקט פוליטי מתמשך, בצמרתן.
- מטרות המלחמה בארץ ישראל - בסופו של דבר, מטרת הצבא הפרסי, ביורדו דרומה דרך ארץ ישראל, הייתה כיבוש מצרים. מבחינה דתית, כלכלית או אסטרטגית, ארץ ישראל לא עניינה את מלך פרס, פרט לעיר קיסריה, נמל חשוב בים התיכון. בניגוד לנוצרים וליהודים, לפרסים לא הייתה שום משיכה דתית או מיסטית לארץ ישראל ולירושלים. לאחר שהדרך דרומה, למצרים, נפתחה, המלך הפרסי סבר שאין מקום לבזבז משאבים וכח צבאי למטרת שליטה בארץ ישראל. גם המשך שיתוף הפעולה עם היהודים, מיעוט בארץ ישראל, נגד הרוב הנוצרי, נראה בלתי מוצדק ובלתי יעיל.
סיבות אלו הביאו לשינוי ביחס ליהודים. הצבא של בנימין מטבריה פורק וגזרות קשות הוטלו על היהודים, בייחוד על יהודי ירושלים. בהתחלה, נאסר עליהם להתגורר באזורים שונים של העיר, בתי תפילה יהודיים נהרסו ולבסוף, נערך בהם טבח(5).
חזרתו של הרקליוס וסופו של המרד
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 628, התחלף השליט בפרס ובנו של המלך ח'וסרו השני, קבאד השני, עלה על כס המלכות. זמן קצר לאחר מכן, הוא הוציא להורג את אביו ואת כל אחיו וכרת הסכם שלום עם קיסר ביזנטיון, הרקליוס. במסגרת ההסכם, הוא החזיר לשליטה ביזנטית שטחים רבים שנכבשו על ידי הפרסים בימי אביו, כולל ארץ ישראל, ומסר לידיו את הצלב האמיתי (עליו נצלב ישו) שנלקח שלל מירושלים, כאשר זו נכבשה על ידי הפרסים בשנת 614.
הרקליוס מיהר לחזור לארץ ישראל ולעלות לרגל לקבר הקדוש בירושלים. בשנת 629 הוא נכנס, בראש צבא, לעיר טבריה. בפחדם מנקמתו, יהודי טבריה קיבלו את הקיסר בחגיגיות רבה ובנימין אירח אותו בביתו. בנימין הודיע לו על כניעת צבאו היהודי בפני הקיסר וביקש ממנו חנינה לחיילים ולעצמו והבטחה להגנת הקיסר על האוכלוסייה היהודית. הקיסר הרקליוס הסכים לכך ויצא בדרכו לירושלים כשהוא מבקש (או דורש) מבנימין להצטרף אליו(9). האירוע של קבלת הקיסר הרקליוס בטבריה מתואר בכרוניקה של האימפריה הביזנטית שנכתבה על ידי הנזיר תיאופנס המוודה במאה ה-9(4).
הרקליוס נכנס לירושלים כמנצח, דרך שער הרחמים, כשהצלב האמיתי בידיו. הקהילה הנוצרית, בראשה הבישופים, ביקשה מהרקליוס לנקום ביהודים, כאשר הם מתארים בפניו את מעשי הטבח וההרס שבצעו בנוצרים. הקיסר שוכנע, אך טען שאין באפשרותו לבטל הבטחה שהוא נתן ליהודים, בהיותו בטבריה, ההבטחה להגן עליהם. אנשי הדת הנוצרים החזירו שהם מוכנים לקיים יום צום ותפילה, ובזכותו הקיסר יהיה פטור מקיום הבטחתו ליהודים. הקיסר הסכים לכך ולאחר יום הצום, הסיר את הגנתו על היהודים.
לאחר הסרת הגנת הקיסר על היהודים, הנוצרים ביצעו טבח ביהודי ירושלים ועל השורדים נאסר להתגורר בעיר.
סופו של בנימין מטבריה - הרקליוס דרש מבנימין להתנצר והוא הסכים (או נאלץ להסכים) לכך. טקס הטבילה נערך באחד המנזרים בעיר שכם. אין בידינו מידע על קורותיו לאחר ההתנצרות(3)(9).
החשיבות ההיסטורית של מרד היהודים נגד הרקליוס
[עריכת קוד מקור | עריכה]למרד היהודים נגד הביזנתים בהנהגת הקיסר הרקליוס, היו תוצאות שהשפיעו על גורל היהודים גם בעתיד:
- טבח נוצרים והרס כנסיותיהם - תיארי טבח גדול בנוצרים והרס רוב כנסיותיהם, בעת כיבוש ירושלים על ידי הפרסים והיהודים מופיעים בכרוניקות נוצריות מהתקופה ולאחריה. הנזיר אנטיוכוס סטרטגיוס ממנזר מר סבא היה עד ראייה לכיבוש ירושלים ותיאר כיבוש זה בכרוניקה שלו "החרבת ירושלים" (Expugnatio Hierosolymae)(6). סטרטגיוס מספר שלאחר כיבוש ירושלים, נערך טבח בתושבים הנוצרים. לאחר הטבח, היהודים חיפשו והוציאו ממחבואיהם את הנוצרים הנותרים ואלו נכלאו במערה בממילא. היהודים פנו לכלואים והבטיחו את שחרורם תמורת התגיירות. לפי סטרטגיוס, הנוצרים סירבו פה אחד. היהודים הזועמים קנו מידי הפרסים 4518 שבויים נוצרים והוציאו אותם להורג במקום. שאר הנוצרים ובראשם הפטריארך זכריה, נלקחו בשבי על ידי הפרסים לארצם. בינתיים, היהודים המשיכו והרסו או שרפו את רוב הכנסיות בעיר. סטרטגיוס מסביר את האסון שירד על ירושלים כעונש מידי האל על השחיתות שגברה באוכלוסייה הנוצרית והתבטאה בראוותנות הכמורה ובנהירת הקהילה הנוצרית למופעי קרקס ותיאטרון. העונש הגיע לקיצו, עם החזרת הצלב האמיתי לירושלים.
רוב ההיסטוריונים מתייחסים לתיאורים אלו כמוגזמים מאוד. חפירות ארכאולוגיות לא אמתו הרס מאסיבי של כנסיות בירושלים בעת הכיבוש הפרסי. נזק או הרס נתגלה בכנסיות ספורות בלבד. מאידך, בתקופה 1989-1993 נערכו חפירות ארכאולוגיות באזור ממילא ונתגלתה מערה עם שברי עצמות אדם. מוערך שנקברו שם אלפי אנשים. מאוחר יותר, החוקר יוסי נגר ערך מחקר על עצמות 526 שלדים שונים(10). המסקנות היו שמדובר באנשים בגיל ממוצע 35–45, הרוב הגדול נשים (הסברה היא שרוב הגברים נטבחו והנשים נכלאו במערה) ושמדובר בנוצרים. תיאורי הטבח השאירו רושם קשה על העולם הנוצרי, רושם שהשפיע במשך דורות. רושם זה תורגם לוויכוחים עם היהודים, כתיבת כתבי שטנה נגדם ולתעמולה אנטי יהודית.
- כפיית התנצרות - עד לימי הרקליוס, הכנסייה הקתולית, באופן רשמי, נמנעה מלכפות התנצרות על יהודים. התסיסה היהודית והמרידות המקומיות שלהם נגד השלטון הביזנטי, הביאו לגזרות של השליטים נגדם ובין גזרות אלו, גם כפית המרת דת. אנו רואים גזרות אלו כבר בימי שליטים שונים כמו מארקיוס ופוקאס וביחוד, בזמנו של יוסטיניאנוס. מאידך, אין עדויות שגזרות אלו אכן נאכפו. גזרת כפית המרת הדת הגיעה לשיאה בזמנו של הרקליוס שהיה השליט הראשון שציווה על המרת דת לכל היהודים, באופן גורף. מדובר בשינוי מאוד משמעותי היות שפירושו הוא שכפיית התנצרות אינה יותר עונש ליהודים שמרדו במלכות אלא התייחסות לכל היהודים כאשמים במרד נגד האל. מעתה כפיית המרת דת הפכה לתקדים.
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Edward Lipiński (2004). Itineraria Phoenicia. Peeters Publishers. pp. 542–543.
- ^ Uri Stoyanov (January 2011). "Archaeology Versus Written Sources: the Case of the Persian Conquest of Jerusalem in 614". academia.edu.p353.
4) Hagith Sivan - From byzantine to persian Jerusalem: Jewish perspectives and jewish/christian polemics - Greec, Roman and Byzantine
Studies 41(2000) pp 277-306
7) B. Abrahamson & J. Katz - The persian conquest of Jerusalem in 614 CE compared with the Islamic conquest of 638 CE: its messianic nature and the role of the jewish exilarch - Studies in History and Judisprudence July 16 2004
8) שלמה זנד - מתי ואיך הומצא העם היהודי?, הוצאת רסלינג, 2008
9) Cecil Roth - The world hystory of the Jewish people - Massadah 1966 vol 2, pp 53-55
10) Yossi Nagar - Human skeletal remains from the Mamilla cave, Jerusalem - Israel Antiquites Authority