מרגריטה תרסה מספרד
 | |
| לידה |
12 ביולי 1651 מדריד, ממלכת ספרד   |
|---|---|
| פטירה |
12 במרץ 1673 (בגיל 21) וינה, ממלכת הבסבורג  |
| שם מלא | מרגריטה מריה תרסה מספרד |
| מדינה |
ספרד |
| מקום קבורה |
הקריפטה הקיסרית |
| בן זוג | לאופולד הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה |
| פרסים והוקרה | |
|
מסדר צלב הכוכב | |
  | |
מרגריטה תרסה מספרד (בספרדית: Margarita María Teresa de Austria, בגרמנית: Margarita Theresa von Spanien; 12 ביולי 1651 – 12 במרץ 1673) הייתה קיסרית האימפריה הרומית הקדושה, מלכת גרמניה, ארכידוכסית אוסטריה, מלכת הונגריה ובוהמיה, כאשתו של לאופולד הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. היא הייתה בתו של פליפה הרביעי, מלך ספרד, ואחותו הבכירה של קרלוס השני, מלך ספרד. היא הדמות המרכזית של לאס מנינאס המפורסם על ידי דייגו ולאסקס, והנושא של ציורים רבים שלו מאוחר יותר.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ראשית חייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מרגריטה תרסה נולדה ב-12 ביולי 1651 במדריד לפליפה הרביעי, מלך ספרד ומריאנה מאוסטריה.[1]
סבה וסבתה של מרגריטה תרסה מצד האב היו פליפה השלישי, מלך ספרד ומרגרטה מאוסטריה, מלכת ספרד, ואילו סבה וסבתה מצד האם היו פרדיננד השלישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה ומריה אנה מספרד, בתם של סבה וסבתה מצד אביה.
הוריה נישאו מסיבות פוליטיות, בעיקר בשל החיפוש אחר יורש זכר חדש לכס הספרדי לאחר מותו המוקדם של בלתסר קרלוס, נסיך אסטוריאס בשנת 1646. הילד היחיד ששרד את הנישואים הראשונים של פליפה הרביעי הייתה מריה תרסה, נסיכת ספרד, שהפכה מאוחר יותר לאשתו של לואי הארבעה עשר, מלך צרפת. מהנישואים השניים נולדה מרגריטה תרסה, ואחריה, בין השנים 1655 ל-1661, נולדו ארבעה ילדים נוספים (בת ושלושה בנים), אך רק אחד מהם שרד את ינקותו, המלך לעתיד קרלוס השני, מלך ספרד.[1][2]
לעומת אחיה הצעיר, מרגריטה תרסה הייתה בריאה ולא סבלה מבעיות בריאותיות או נכויות. אמנם, בילדותה חלתה פעם, אך שרדה את המחלה.[3] יתרה מזאת, לדברי בני דורה, למרגריטה תרסה היה מראה מושך ואופי חי. הוריה וחבריה הקרובים כינו אותה "המלאך הקטן". היא גדלה בתאי המלכה בארמון המלכותי של מדריד, מוקפת משרתות ומשרתים רבים, וחונכה בחינוך טוב על פי כללי התנהגות קפדניים של בית המלוכה. מסופר כי מרגריטה אהבה סוכריות, והסתירה אותן ללא הרף מן הרופאים שדאגו לבריאות שיניה.[4] גם אביה של מרגרט וגם סבו מצד אמו, הקיסר פרדיננד השלישי, אהבו אותה עמוקות. במכתביו הפרטיים קרא לה המלך פליפה הרביעי "שמחתי".
נישואיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]במחצית השנייה של שנות ה-50 של המאה ה-15 בחצר הקיסרית בווינה נוצר הצורך לנישואים נוספים בין הענפים הספרדי והאוסטרי של בית הבסבורג. האיחוד היה נחוץ כדי לחזק את העמדה של שתי המדינות, במיוחד נגד ממלכת צרפת. תחילה עלתה ההצעה לחתן את מריה תרסה, בתו הבכורה של פליפה הרביעי, עם יורש האימפריה הרומית הקדושה, הארכידוכס לאופולד איגנץ. אבל בשנת 1660 ובהתאם לשלום הפירנאים, היא התחתנה עם המלך הצרפתי; כחלק מחוזה הנישואים שלה, היא נאלצה לוותר על טענותיה לכס הספרדי תמורת תשלום כספי כחלק מהנדוניה שלה, שמעולם לא שולמה.
לאחר מכן החל דיון על נישואים בין מרגריטה תרסה לבין הקיסר לאופולד הראשון (שהיה דודה מצד האם ובן דודה מצד האב). עם זאת, חצר המלוכה במדריד היססה להסכים להצעה זו, כי היא הייתה יכולה לרשת את הכתר הספרדי אם אחיה הקטן ימות. הרוזן פואנסלדאניה, שגריר ספרד בצרפת, הציע את האינפנטה לכלה אפשרית עבור צ'ארלס השני, מלך אנגליה. עם זאת, פליפה הרביעי דחה את הרעיון הזה, בתשובה כי מלך אנגליה צריך לחפש אישה בצרפת.[5]
באוקטובר 1662, השגריר הקיסרי החדש בממלכה הספרדית, הרוזן פרנץ אוסיביוס פון פטינג, החל באחת המטלות הדיפלומטיות המרכזיות שלו, שהייתה ארגון חגיגת הנישואין בין האינפנטה לקיסר לאופולד הראשון.[6] המשא ומתן מטעם הצד הספרדי הונהג על ידי רמירו נונייס דה גוסמן, הדוכס של מדינה דה לאס טורס. ב-6 באפריל 1663 הוכרזו סוף-סוף האירוסין בין מרגריטה תרסה ללאופולד בחוזה הנישואין שנחתם ב-18 בדצמבר. לנדוניה המקובלת, צורף במיוחד, כמתנה מאביה, יהלום ויטלסבאך-גראף המפורסם. כמו כן נקבע כי מרגריטה (בניגוד לאחותה למחצה), תשמור על מעמדה בסדר הירושה של כס המלכות הספרדית ותעביר את זכויותיה לצאצאיה. לפני טקס החתונה הרשמי (שעל פי המנהג היה צריך להתרחש בווינה) נשלח עוד דיוקן של האינפנטה, כדי שהקיסר יכיר את כלתו.
עיכוב נגרם כשהמלך פליפה הרביעי מת ב-17 בספטמבר 1665, ובצוואתו לא הזכיר את אירוסיה של מרגריטה תרסה; למעשה, מההקשר שבו הוכן המסמך עולה כי המלך המנוח עדיין היסס לחתן את בתו עם קרוב משפחתו האוסטרי, משום שביקש להבטיח את זכויותיה כשליט יחיד של הכתר הספרדי במקרה של הכחדת הענף הגברי שלו. מריאנה, המלכה האלמנה ועוצרת הממלכה בשם בנה הקטן קרלוס השני, עיכבה את חתונת בתה. הנישואים הוסכמו סופית רק לאחר מאמצים דיפלומטיים אינטנסיביים. ב-25 באפריל 1666, נערך טקס הנישואין על ידי שליח במדריד, בטקס נכחו לא רק המלכה האלמנה, המלך קרלוס השני והשגריר הקיסרי, אלא גם האצולה המקומית; החתן יוצג על ידי אנטוניו דה לה סרדה, דוכס מדינאסלי השביעי.
_(14747195662).jpg)
ב-28 באפריל 1666 נסעה מרגריטה תרסה ממדריד לווינה, מלווה בפמלייתה האישית. ה"אינפנטה" הגיעה לדניה, שם נחה כמה ימים לפני שיצאה עם הצי המלכותי הספרדי ב-16 ביולי, שהיה מלווה באוניות של מסדר מלטה והדוכסות הגדולה של טוסקנה. ואז (אחרי הפסקה קצרה בברצלונה כי למרגריטה תרסה היו קצת בעיות בריאותיות) הפליגה לנמל פינאלה ליגורה, לשם הגיעה ב-20 באוגוסט. שם, התקבלה על ידי לואיס גוסמן פונס דה ליאון, מושל מילאנו. הפמליה עזבה את פינאלה ב-1 בספטמבר והגיעה למילאנו כעבור עשרה ימים, אם כי הכניסה הרשמית לא נחגגה עד ה-15 בספטמבר. לאחר שבילתה כמעט את כל ספטמבר במילאנו, המשיכה האינפנטה את המסע דרך ונציה, ובתחילת אוקטובר הגיעה לטרנטו. בכל תחנה התקבלה מרגריטה תרסה בחגיגות לכבודה. ב-8 באוקטובר הפמליה הספרדית הגיעו לעיר רוברדו, ובה ראש הפמליה שלה, פרנסיסקו פרננדס דה לה קואבה, דוכס אלבורקקה השמיני מסר את האינפנטה באופן רשמי לידי פרדיננד יוסף, נסיך דיטריכשטיין והרוזן ארנסט אדלברט פון הארך, הנסיך הבישוף של טרנטו, נציגיו של לאופולד הראשון. ב-20 באוקטובר עזבה הפמליה האוסטרית את רוברדו, חצתה את טירול, דרך קרינתיה ושטיריה, והגיעה ב-25 בנובמבר במחוז שוטוויין, מרחק של חמישה- עשר קילומטר מווינה, שם הגיע הקיסר לפגוש את הכלה.
ב-5 בדצמבר 1666 התקיימה הכניסה החגיגית של האינפנטה לווינה, וטקס הנישואין הרשמי נחגג כעבור שבעה ימים, ב-12 בדצמבר. החגיגות שהתקיימו בבירה האוסטרית לרגל הנישואים האימפריאליים (שהיו מהמפוארים ביותר בכל תקופת הבארוק) נמשכו כמעט שנתיים.
קיסרית האימפריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לא הרחק מהבורגארטן הנוכחי הורה הקיסר על בניית תיאטרון פתוח, בעל קיבולת של 5,000 איש. ובתיאטרון זה, ביולי 1668 (לרגל יום ההולדת של מרגריטה), הוצגה לראשונה האופרה איל פומו (תפוח הזהב). אופרה זו, שהולחנה על ידי אנטוניו צ'סטי. שנה לפני כן, הקיסר ביצע הופעת בלט ברכיבה על סוסים, תוך שהוא רכוב על סוסו, ספרנסה; בשל עיבודים טכניים, הבלט נתן לצופים את הרושם שסוסים ועגלות מרחפים באוויר.
למרות הפרש הגילים בין בני הזוג, הופעתו של לאופולד שלא הייתה מושכת, והזפקת (שינוי של בלוטת התריס) של מרגריטה תרסה, על פי בני התקופה היו להם נישואים מאושרים. הקיסרית תמיד כינתה את בעלה "דוד", והוא קרא לה "גרטל". לבני הזוג היו תחומי עניין משותפים רבים, במיוחד באמנות ובמוזיקה.
הקיסרית הייתה אנטישמית מאוד, ובהשפעתה גירש בעלה את היהודים מווינה, כי היא האמינה שהם האשמים במותם של ילדיה. במהלך חגיגת חג הלחם והיין הקדושים של 1670, הקיסר הורה על החרבת בית הכנסת של וינה, וכנסייה נבנתה במקום על פי פקודותיו.
אפילו לאחר נישואיה שמרה מרגריטה על מנהגיה ודרכיה הספרדים. היא לא דיברה גרמנית, והשחצנות של הפמליה שלה עוררה רגשות אנטי-ספרדיים חזקים בחצר הקיסרית. אנשי החצר אף הביעו בגלוי תקווה כי הקיסרית החלשה תמות בקרוב.
מותה
[עריכת קוד מקור | עריכה]במהלך הריונה האחרון חלתה מרגריטה בדלקת סימפונות. היא נפטרה ב-12 במרץ 1673, בגיל 21, ונקברה בקריפטה הקיסרית, בווינה. ארבעה חודשים לאחר מכן, הקיסר התחתן בנישואין שניים עם הארכה הדוכסית קלאודיה פליסה סט מאוסטריה, חברה בענף הטירולי של בית הבסבורג.
לאחר מותה של מרגריטה תרסה, זכויותיה בכס המלכות הספרדי עברו בירושה לבתה היחידה, מריה אנטוניה מאוסטריה, אשר העבירה אותם לבנה היחיד, הנסיך יוזף פרדיננד מבוואריה, לאחר מותה בשנת 1692. אחרי מותו של יוזף פרדיננד ב-1699, נדרשו זכויות הירושה על ידי הקיסר לאופולד הראשון ולואי הארבעה עשר, מלך צרפת, חתנו של המלך פליפה הרביעי. התוצאה של מלחמת הירושה הספרדית הייתה יצירתו של הענף הספרדי של בית בורבון, על ידי פליפה החמישי, מלך ספרד, האחיין הגדול של מרגריטה תרסה.
משפחתה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1666 התחתנה מרגריטה תרסה עם לאופולד הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, ממנו היו לה 4 ילדים:
אילן יוחסין
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מרגריטה תרסה מספרד, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 Louda, Jirí; MacLagan, Michael (1999). Lines of Succession: Heraldry of the Royal Families of Europe (2nd ed.). London: Little, Brown and Company. tables 80, 81.
- ^ אנטוניו אלווארס-אוסוריו אלוורינו: La sacralización de la dinastía en el pulpito de la Capilla .
- ^ Olivan Santaliestra 2014, עמ' 174–176.
- ^ Olivan Santaliestra 2014, p. 178.
- ^ Valladares, Rafael: La Rebelión de Portugal: Guerra, contto y poderes en la monarquía hispánica, 1640-1680, Valladolid: Junta de Castilla y León, 1998, p. 176.
- ^ ירוסלביה Kašparová: Poña, [1] ב: www.nm.cz [לאחזר 27 אוקטובר 2016].