מרקש
 סמל מרקש | |||||||||
 | |||||||||
| פוטומונטז' של מרקש | |||||||||
| מדינה |
 מרוקו | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מחוז | מרקש-אספי | ||||||||
| ראש העיר | פאטמה אלזהראא אלמנצורי | ||||||||
| תאריך ייסוד | 1069 | ||||||||
| שטח | 194.6 קמ"ר | ||||||||
| גובה | 465 מטרים | ||||||||
| אוכלוסייה | | ||||||||
| ‑ בעיר | 1,002,697[1] (2024) | ||||||||
| ‑ צפיפות | 5,152 נפש לקמ"ר (2024) | ||||||||
| קואורדינטות | 31°38′N 8°0′W / 31.633°N 8.000°W | ||||||||
| אזור זמן | UTC | ||||||||
| http://www.ville-marrakech.ma | |||||||||
 אתר מורשת עולמית | |||||||||
| |||||||||
|
(למפת מרוקו רגילה) (למפת מרקש רגילה)  מרקש | |||||||||
מרקש (בערבית: مَرَّاكُش, תעתיק מדויק: מַרַּאכֻּש; בצרפתית: Marrakech; בברברית: ⵎⵕⵕⴰⴽⵛ - מְר'ר'אכְּש) היא עיר מדברית בדרום-מערב מרוקו ובירת מחוז מרקש-אספי. העיר שוכנת למרגלות הרי האטלס, כ-300 ק"מ דרום-מערבית לבירה רבאט, בגובה 465 מטרים מעל פני הים. על פי מפקד האוכלוסין האחרון משנת 2024, התגוררו במרקש כמיליון בני אדם[1], מה שהופך אותה לעיר הרביעית בגודלה במרוקו (אחרי קזבלנקה, טנג'יר ופאס).
העיר, המכונה גם "העיר האדומה" על שם צבעם האופייני של בנייניה (בעיקר בעיר העתיקה), מוגדרת משנת 1985 על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית[2]. תיירים רבים פוקדים אותה מדי שנה והיא זכתה לכינוי "פריז של מרוקו" הודות לפניני האדריכלות הרבות בה.
העיר מחולקת לשתיים: העיר העתיקה (המדינה) והעיר החדשה (Ville Nouvelle) – המכונה גם גיליס (Gueliz) על שם של אחת השכונות. העיר העתיקה ידועה בסמטאותיה ובשווקיה הצבעוניים.
בניגוד לרבאט, שהיא הבירה הפוליטית ולקזבלנקה, הבירה הכלכלית, מרקש היא הבירה ההיסטורית והתרבותית של מרוקו. בכל ערב, עם שקיעה, מתאספים כמה מאות רוכלים, מספרי סיפורים, מרפאים, מכשפים, להטוטנים, רקדנים, מתופפים, מאלפי נחשים, שחקנים, מציגים ואחרים, אפופים עשן סמיך מעשרות דוכני המזון והגריל בכיכר המרכזית של העיר העתיקה. הכיכר, "ג'אמע אל-פנא", מוארת במאות נורות והופכת למקור משיכה לתושבי העיר, לבני יישובים אחרים ולתיירים המרותקים למספרי הסיפורים.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]העיר הוקמה בשנת 1069 על ידי יוסוף בן תאשפין ובן דודו אבו בכר בן עומר (אנ') משושלת מוראביטון והייתה בירת האימפריה. העיר התפתחה כעיר מסחר בין ערי החוף המרוקאיות שלחוף האוקיינוס האטלנטי לבין "אפריקה השחורה". העיר מָראכֶּש שמשה מאות בשנים בירת הממלכה המרוקנית על כן היא נחשבת למרוקו בזעיר אנפין. נוסף על כך מקור שם המדינה "מרוקו", במרבית השפות המערביות ובהן בעברית הוא משם העיר "מרקש".
תחילתה של העיר בכך שיוסוף אבן תשפין בנה מסגד גדול וכמה מבנים קבועים וחומה ובכך שינה את אופיו הנוודי של שבטו. בשנת 1072 מָראכֶּש הייתה כבר עיר בהתהוות ובן תאשפין שליטה הבלתי מעורער. במשך 37 שנות שלטונו הפך בן תאשפין את מָראכֶּש למרכז מסחרי חשוב עם עורף חקלאי איתן, הוא בנה מערכת השקיה מתוחכמת, שחלקה בשימוש עד היום, המפריחה את המישורים הפוריים.
בעיר קבורים שבעת הקדושים של מרקש.
במאות ה-16 וה-17 שלטה בעיר השושלת הסעדית. הסולטן אחמד אל-מנסור בן השושלת הסעדית בנה את קברי הסעדים (אנ') הבנויים בארכיטקטורה אנדלוסית ומעוטרים במוזאיקה מאריחים חתוכים, שם קבורים מלבדו עוד כ-60 מבני המשפחה.
החל משנת 2001 מתקיים פסטיבל הסרטים הבין-לאומי במרקש.
שווקיה של מרקש
[עריכת קוד מקור | עריכה]שוקי העיר מרקש הם מהססגוניים במרוקו ובעולם. אלפי סמטאות המחולקות לרבעים על פי עיסוק, הופכות את העיר העתיקה לשוק אחד, חי ותוסס. חלק גדול מהחנויות הם בתי המלאכה עצמם. השוק חב את ססגוניותו להיסטוריה של העיר ולהשפעות התרבותיות של המדינה. המיקום, בין אירופה לסהרה, על סף אחד ממעברי האטלס, הביא לעיר שיירות רבות, שגרמו להתפתחות תעשייה שלמה לסיפוק צורכי שיירות מחד, ולמסחר ער בסחורות מאידך.
מרקש חולשת על צומת דרכים חשובות שקשרו אותה עם פריפריה שהשתרעה על שטח גדול שהוא מעל שליש משטחה של הממלכה כולה. היא נמצאת במרכז התחברותם של העמקים באטלס הגבוה שבהם עברו דרכים טבעיות שהובילו למאלי ולמאוריטניה ומצד שני לערי החוף במרוקו, סאפי, מזאגן ומוגדור.
המקום הגאוגרפי והדרכים הטבעיות הפכו את מרקש מאז ייסודה לצומת דרכים ראשי לשיירות המסחר ולמרכז כלכלי חשוב לכל מחוז הדרום. בנוסף לחשיבותה הכלכלית הייתה לעיר גם חשיבות פוליטית. מרקש היא אחת מערי הבירה העתיקות של הממלכה. בזכות אקלימה המדברי נהגו השליטים העלאווים לשהות בה בחודשי החורף וכך הפכו אותה לבירה החורפית של הממלכה. הסולטאן מולאי חסן ישב בה דרך קבע.
אזורי הפריפריה שלה כללו אזורים גאוגרפיים הנוגדים זה לזה, המישור, ההר, הערבה ומבואות הסהרה. מאחר שכל אחד מאזורים אלה מתאים לסוג מסוים של גידולים, שמשה העיר מרכז גדול שבו החליפו הכפריים את סחורותיהם אלה עם אלה. תושבי הפריפריה לא היו הומוגניים, וכללו ערבים נוודים, שהתפרנסו מגידול צאן, ברברים תושבי האטלס שפרנסתם הייתה על חקלאות ומלאכה זעירה, ונוודים מהסהרה אליהם נוספו במשך השנים שחורים מסודאן וממאוריטניה.
מרקש, העיר שרכזה עד המאה העשרים את מספר התושבים הגדול ביותר במרוקו, נעדרה כל יסוד בורגני מוסלמי העוסק במסחר. הסוחרים היהודים היו האדונים הבלעדיים והיחידים המספקים את הסחורות החיוניות לקיומה של המדינה, אם כסוחרים סיטונאים ואם כסוחרים קמעוניים. המלאח היהודי הוא המפרנס והמלביש את המדינה ושם גם נמצאים הקליינטים הטובים ביותר של הסוחרים היהודים. המסחר התפתח בזכות הקשרים המיוחדים בין יהודי המחוז הכפריים שמנו במאה ה-19 כ-46 כפרים לבין הסוחרים היהודיים במרקש.
היהודים במרקש
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – קהילת יהודי מרקש
בשנת 1393 הגיע לעיר רבי אפרים אנקווה ומצא שם קהילה יהודית מאורגנת ומסר בה דרשות.
בשנת 1492, כשהציף זרם מגורשי ספרד את ארצות צפון אפריקה הגיעו גליו עד למרקש, שהתחילה להתפתח אז בתור בירת השושלת הסעדית. הסולטאן קרא ליהודים לבוא ולהתיישב בה, ובהוראתו החלו לבנות את המלאח היהודי. הבניה החלה ב-1578 והסתימה ב-1622 עם בניית שער למלאח. בעבר היו בתי המלאח מסוידים בכחול ולבן, לרובם היה חצר והם היו בוהקים ונקיים. עד היום נותר במלאח שער בצבע ירוק על שם ר' מרדכי בן עטר. היהודים עסקו במסחר בעיקר, וכיום רובם עזבו. אלה שעדיין מתגוררים שם מבוגרים מאוד ובחלקם נזקקים ומתקיימים מתרומות הקהילה הגדולה בקזבלנקה.
כאשר הגיעו מגורשי ספרד למרקש, וביקשו להתפלל בבית הכנסת של המקומיים, על שם ר' מרדכי בן עטר במלאח הקדום של מרקש, לא קיבלו אותם המקומיים בטענה שסגנון תפילתם שונה. לאחר חיכוכים רבים בין שני המחנות קמו המגורשים, שבראשם עמד רבי יצחק דלויה, ובנו בית כנסת לעצמם, והם נקראו "המגורשים" או "המתבדלים".[דרוש מקור][מפני ש...] בית הכנסת צלאת אל עזמה נבנה סמוך לתאריך בניית המלאח. הוא נמצא בתוך בית חצרים גדול, שבקומתו השנייה היו חדרי כיתות ללימוד תורה לילדים. כיום מתגוררת בבית החצרים משפחה מוסלמית השומרת על המקום. החצר הגדולה ואגף אחד שלה הוא בית הכנסת, מפואר, מסודר ומרווח, מצויד בכל הציוד שדורש בית כנסת בסגנון המזרחי. צלאת אל עזמה שנבנה כנראה בשנת 1496[3] נחשב אצל יהודי מרקש בתור בית הכנסת הקדום ביותר, פירוש שמו הוא בית כנסת המתבדלים.
מלבד צלאת אל עזמה, פעלו במרקש, בשיא תפארתה של הקהילה היהודית בעיר, כ־34 בתי כנסת.
בבתי הכנסת במרקש, ובייחוד בצלאת אל עזמה, פעלו ישיבות גדולות, שהיוו מרכזי תורה אזוריים שהכשירו רבנים, מלמדי תינוקות, מוהלים, שוחטים וסופרי סת"ם לכל האזור. ישיבות מרקש נודעו בשיטת הלימוד העמקנית והחריפה שלהן. בין ראשי הישיבות הנודעים במרקש היו רבי יצחק דלויה, רבי יעקב פינטו, ר' אהרן חרוש, ר' אלעזר הלוי בעל "עבודת הלוי" על הש"ס, רבי דוד שלוש (אביו של הרב יוסף שלוש), רבי אברהם אביטבול, רבי יעקב דהאן, רבי שלמה הכהן, רבי דוד סויסה ועוד.
כיום, חיים במרקש כ-200 יהודים. שני בתי כנסת פעילים בעיר באופן קבוע, צלאת אל עזמה (בית כנסת מגורשי ספרד) ובית הכנסת בית אל גיליז'.
בקצה המלאח היהודי שוכן בית הקברות היהודי של מרקש הנקרא "מעארה" ובית החיים, הפעיל מאז המאה ה-12. בית הקברות משתרע כל פני שטח של כ-2800 דונם, וקבורים בו מעל ל-10,000 יהודים, בהם עשרות רבנים וראשי ישיבות, שעל קברי חלקם הוקמו 'אוהלים'. בשנים האחרונות, עובר בית הקברות שיפוץ ושימור, בשנת 2016 נדפס הספר "מצבות מראכּש" ובו צילומים תיעודיים וחקר בית העלמין ותולדות רבני העיר בשפה העברית והצרפתית (הוצאת קהילות ישראל).
בין רבניה הראשיים של העיר נמנים יצחק דלויה, שלמה עמאר, אברהם פינטו, יעקב פינטו משה זריהן, מכלוף אבוחצירא, מרדכי קורקוס, חיים סירירו, משה ויזגאן, דוד עובדיה, יהושע מאמאן ויצחק חרוש.
גלריית תמונות
[עריכת קוד מקור | עריכה]-
שוק השטיחים -
מראה בשוק -
-
השלט שמעל הכניסה לקברי הסעדים -
המאוזוליאום בקברי הסעדים -
קברי אנשים חשובים בתקופת השושלת הסעדית שאינם בני המשפחה, צמוד לקברי הסעדים -
דוכן פירות יבשים -
נמל התעופה של מרקש
ערים תאומות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של מרקש- מדריך העיר (באנגלית)
- ד"ר גילי חסקין, מרקש ושווקיה, באתר GoTravel
- מרקש - העיר התוססת של מרוקו, באתר Mzian
- נועה גליקשטיין-קרן, מרקש: כל החושים מתעוררים, באתר ynet, 13 ביוני 2017
- שירי הדר, MUST: המקומות שחובה לראות במרקש, באתר ynet, 17 במאי 2018
- ארווין פלר, העיר הקסומה והמפתיעה שצ'רצ'יל תיאר כ"הכי יפה בעולם", באתר וואלה, 22 בינואר 2019
- מרקש, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
מרכש (מרוקו), דף שער בספרייה הלאומית
הניו יורק טיימס, טיול רגלי במרקש, באתר הארץ, 3 ביולי 2023
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 Marrakech - Safi (Morocco): Urban Communes and Urban Centers in Provinces and Prefectures - Population Statistics, Charts and Map, citypopulation.de
- ^ Medina of Marrakesh באתר אונסק"ו
- ^ ראו בהקדמה לספר 'ויזרע יצחק' לרבי יצחק דלויה.
| דירוג | שם | מחוז | אוכלוסייה | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
 קזבלנקה  טנג'יר | |||||||||
| 1 | קזבלנקה | קזבלנקה-סטאת | 3,218,036 |  פאס  מרקש | |||||
| 2 | טנג'יר | טנג'יר-תטואן-אל-חוסיימה | 1,275,428 | ||||||
| 3 | פאס | פאס-מקנס | 1,182,963 | ||||||
| 4 | מרקש | מרקש-אספי | 1,014,813 | ||||||
| 5 | סלא | רבאט-סלא-אל-קניטרה | 945,101 | ||||||
| 6 | מקנס | פאס-מקנס | 556,512 | ||||||
| 7 | רבאט | רבאט-סלא-אל-קניטרה | 515,619 | ||||||
| 8 | אל-קניטרה | רבאט-סלא-אל-קניטרה | 507,736 | ||||||
| 9 | אוג'דה | המזרח | 506,224 | ||||||
| 10 | אגאדיר | סוס מאסה | 504,768 | ||||||