מוסתערבים

אין לבלבל ערך זה, העוסק בכינוי לקהילות יהדות המזרח העתיקות, עם הערך "מסתערבים", העוסק ביחידה צבאית.

מוּסְתערבּים (בערבית: اليهود المستعربة, אל-יהוד אל-מסתערביה) היה כינוי לבני הקהילות היהודיות העתיקות דוברות ערבית וארמית בארצות האסלאם שחיו במדינות האגן המזרחי של הים התיכון ובהן ארץ ישראל.

אטימולוגיה

הקהילות היהודיות הוותיקות בארץ ישראל ובלבנט נקראו כך משום קרבתן התרבותית לערבים תושבי הארץ. יהודים אלו נקראו לעיתים "מוריסקוס" (מלשון "מורים", כינוי למוסלמים יוצאי ספרד המוסלמית (אל אנדלוס). האשכנזים כינו את המוסתערבים בשם "בני מערבא" או "מערביים" ככל הנראה מדובר בשיבוש של הכינוי מוסתערבים.^[1]

הכינוי נטבע ככל הנראה על ידי אותם יהודים שהיגרו ממדינות אירופאיות שונות אשר השתכנו בארצות ערב החל מהמאה ה-14.^[2]^[3] במקורות יהודיים כונו מנהיגי המוסתערבים בשם "הזקנים" וגם "שויוח אל יאהוד".^[2]

היסטוריה

עדויות לקיומן של קהילות יהודיות בארץ ישראל קיימות באופן רציף מאז התגבשותו של עם ישראל והפיכתו לאומה. שרידי בתי כנסת עתיקים בעיקר בגליל דוגמת בית הכנסת בברעם, פקיעין, כפר ענאן ועדויות נוסעים וחוקרים יהודים ונוכרים מהנוסע מבורדו ועד משה באסולה מעידים על קדמוניותן ורציפותן של קהילות אלו.

במפנה המאה ה-15

האוכלוסייה היהודית בארץ-ישראל בסופה של המאה ה-15 הייתה מורכבת ממספר עדות; מלבד המוסתערבים, תושבי הארץ וסביבתה מקדמת דנא חיו יוצאי ארצות שונות שהגיעו החל מסוף המאה ה-12, יהודים יוצאי מדינות המגרב שעלייתם הראשונה התרחשה בימיו של סלאח א-דין, אשכנזים (יוצאי גרמניה, צרפת ובוהמיה) בעליית בעלי התוספות, איטלקים (שכונו "לועזים"), וכן יהודים איברים מקצתם אנוסים שחזרו ליהדות והגיעו לארץ-ישראל לפני גירוש ספרד.

בסוף ימי השלטון הממלוכי (תחילת המאה ה-16) עדיין היה רוב מוסתערבי בארץ ישראל, במיוחד מקרב האוכלוסייה היהודית הכפרית. העולים שבאו לארץ נמשכו אל הערים: ירושלים, חברון, טבריה, צפת ועזה, בעיקר בשל האופי העירוני של העולים החדשים ששאפו לשמר את אורחות חייהם במסגרות עירוניות.^[4]

הפזורה המוסתערבית

עדויות לקהילות יהודיות קדומות בארץ ישראל, לבנון, סוריה ומצרים ובניהן קשר חברתי, מסחרי אך בעיקר הלכתי. את שיתופי הפעולה ההלכתיים איגד מוסד הנגידות אשר בראשו עמד נגיד שישב לרוב בקהיר שבמצרים.^[5]

בארץ ישראל

בארץ ישראל נמצאו מוסתערבים בירושלים, צפת ובישובים בגליל כמו פקיעין, עלמא, גברתא, כפר ענאן, סכנין וכפר יסיף, שהיישוב היהודי בהם לא פסק מימי חורבן בית שני. אחרי חורבן הבית נשארו בארץ ישראל "כפרים עבריים רבים ויושביהם עיבדו את האדמה". הם החזיקו מעמד בתקופות הערבית והצלבנית. רק בתקופה העות'מאנית הוכרחו חלק מהיהודים לעזוב את הכפרים ונאלצו למכור את אדמתם לשכניהם הערבים.^[6]

בשלהי התקופה הממלוכית היו המוסתערבים רוב מכריע באוכלוסייה היהודית בארץ ישראל.^[1]

בצפת התקיים שיתוף פעולה הלכתי בין המוסתערבים לספרדים ולבני עדת המערביים כפי שבא לידי ביטוי ב"איגרת השמיטה" אשר נשלחה בשנת רס"ד (1504) מצפת לירושלים ועליה חתומים חמישה עשר חכמים, מרביתם ספרדים ומיעוטם מערביים ומוסתערבים וכולם פונים בדעה אחת ובעד המנהג הקדום הארץ ישראלי (המוסתערבי) בנוגע לקביעת שנת השמיטה.^[7]

בעת התעוררות היישוב היהודי בירושלים ובצפת, בשנת 1516, אחת העדות בעיר הייתה של מוסתערבים ובראשם שייח' (זקן) יצחק. יחד עמם מוזכרות העדות הנוספות: רב הספרדים - ר' דוד שושן, רב האשכנזים - יוסף קולון.^[8] אזכורים מאותה התקופה מציינים מחלוקות בין המוסתערבים לעדות האחרות, בעיקר עדת הספרדים על רקע כלכלי וייצוג נאות מול השלטונות.^[9]

העדות האחרונה הקיימת על ההגמוניה של המוסתערבים בירושלים היא משו"ת לוי בן חביב (הרלב"ח) מ-1524.^[10]

רבה של קהילת המערבים בצפת, רבי יששכר אבן סוסאן, מספר כי בדורות שקדמו לו אירע בעיר מיזוג בין המערבים - יוצאי צפון אפריקה - לבין המוסתערבים יושבי הארץ הקדמונים:^[11]

"ואנו קהל המערביים יצ"ו שבצפת תוב"ב נהגנו כתושבים יצ"ו, כקדמונינו שהיו תמיד מתפללין עמהם קהל אחד בכנסת אחת, מנהג אחד."

על קיומם בגליל מעיד רבי משה באסולה, מחכמי איטליה, שעלה לרגל לארץ ישראל ושהה בה ובסביבתה (סוריה וקפריסין) למעלה משנה ומחצה (1521-1523) וחגג את חג הפסח של שנת רפ"ב (1522) בצפת ובסביבתה. בח' בניסן הגיע לצפת, "ולקחתי בית מעין זייתון ואשב שם". בחול המועד טייל במקומות הקדושים שבקרבת צפת, והיה בכפר ענאן, שם מצא כ-30 משפחות של "קהל מסתערבים" (יושבי הארץ מדור דור).^[12]

עדויות מהמאה ה-18 מלמדות כי בסביבות ירושלים התקיימו מספר כפרים יהודים שתושביהם עסקו בעבודת אדמה.^[13]

בראשית ההתיישבות היהודית המתחדשת בארץ הופיעו במושבות יהודים בלבוש ערבי, שדיברו ערבית שוטפת והציגו עצמם בתור יהודים. ביניהם היה אחד מששת השומרים הראשונים של פתח תקווה, דאוד אבו יוסוף.^[14]

לאחר הקמת מדינת ישראל, נעשו מספר יוזמות, מצד יצחק בן-צבי והאדריכל ואיש משרד הפנים שמחה יום טוב, להנציח את המורשת היהודית בכפרים שהייתה בהם קהילה מוסתערבית (בעיקר פקיעין, כפר יאסיף ושפרעם) או ליישב בהם אוכלוסייה יהודית.^[15]

שפה תרבות ומסורת

שפתם של המוסתערבים הייתה לרוב ערבית כשפת קשר עם שכניהם הערבים, ארמית ועברית ששימשה בין היתר כשפת הקודש.^[16]

מנהגי המוסתערבים שיקפו מסורת הלכתית בת מאות שנים אשר מקורה לכל המאוחר מסוף תקופת הגאונים (התקופה הביזנטית בארץ ישראל), מנהגים אלו באו לידי ביטוי בנושא שמיטה, גידולי שדה ובכל הנוגע לעבודה חקלאית.

הנוסע היהודי משה באסולה תיאר את הפזורה המוסתערבית ואת מנהגיהם בספר מסעותיו לארץ ישראל. מספר שנים לאחר מכן התפרסם ספרו של ר' יששכר בן סוסן "תקון יששכר" המוקדש לעיבור השנים וקביעת השמיטות. מהמנהגים שהוזכרו בספרו: שירה ביום השבת לחתן או לחתן-ברית, קריאה בתורה ביום שני של פורים, קריאת פרשת הקורבן מדי יום ביומו והמנהג בתשעה באב למנות את השנים לחורבן בית המקדש.^[17]

היחסים עם הקהילות היהודיות החדשות

היחסים בין המוסתערבים לבין הקהילות היהודיות שהיגרו למרחב המוסתערבי והתגבשו החל מסוף המאה ה-12, היו בתחילתן מנוכרים ולעיתים אף עוינים. האזכור הראשון העוסק ביחסים שבין המוסתערבים לבין עדות אחרות בארץ ישראל, נמצא בשו"ת מהר"י איסרלן, רב בנוישטאדט שליד וינה. אל רב זה נשלחה שאלה על ידי יהודי שנדר לעלות לארץ-ישראל, חזר בו וביקש התרה מהנדר, בטענה העולה מדברי תשובתו של הרב:

"מה שכתבת לי עוד מעלותך לארץ צבי ולעיר הקודש... אמנם שמענו כמה פעמים שיש לשם בני ברית מערביים נחשבים לרשעים גמורים מוסרים מפורסמים והם טורדים ומבלבלים האשכנזים שהם שומרי תורה."

— תרומת הדשן, פסקים וכתבים, סימן פח

לפי המחקר, מערביים אלו אינם יהודים מוגרבים (יוצאי צפון אפריקה), אלא מוסתערבים שבקשו לשמור על מעמדם והבלעדיות שהייתה להם באותה תקופה כנציגי היהודים אל מול השלטון הממלוכי.^[18]

המוסתערבים התנגדו לנישואין בינם לבין יהודים איברים אנוסים כיון שראו באלה ספק יהודים משום שחיו זמן רב כנוצרים. הכומר הפרנציסקאני אוג'ן רוג'ה מתאר באמצע המאה ה-17 את יחסי העדות:

היהודים בני המשפחות שנתקיימו מדורי דורות במקומות שונים במזרח, חושדים בילידי אירופה ורק לעיתים רחוקות מתחתנים איתם ביחוד עם אלה שבאו מספרד כי הם חושבים אותם נוצרים למחצה מפני שהוטבלו וחיו זמן רב כנוצרים, אכלו מאכלות ושתו משקאות האסורים לפי תורת משה, כי בזמן ישיבתם בספרד מעמידים פני קתולים נאמנים..

— מינה רוזן, מעמד המוסתערבים והיחסים בין העדות ביישוב היהודי בארץ-ישראל משלהי המאה הט"ו עד שלהי המאה הי"ז, קתדרה: לתולדות ארץ ישראל ויישובה, 1980, עמ' 85

ראו גם

קישורים חיצוניים

אברהם דוד, יושבי הארץ אכזרים לבאים מארץ מרחקים, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח, מתוך: עת־מול, גליון כ' 2 (118), דצמבר 1994
מינה רוזן, ‏מעמד המוסתערבים והיחסים בין העדות ביישוב היהודי בארץ-ישראל משלהי המאה הט"ו עד שלהי המאה הי"ז, קתדרה 17, אוקטובר 1980, עמ' 101-73

הערות שוליים

^ ¹ ² שלם, יד יצחק בן־צבי, 2008, עמ' 143
^ ¹ ² מינה רוזן, מעמד המוסתערבים והיחסים בין העדות ביישוב היהודי בארץ-ישראל משלהי המאה הט"ו עד שלהי המאה הי"ז, קתדרה: לתולדות ארץ ישראל ויישובה, 1980, עמ' 73–101
^ 'קתדרה בתולדות ארץ־ישראל ויישובה', יד יצחק בן־צבי, 2000, עמ' 171
^ יושבי הארץ אכזרים לבאים מארץ מרחקים, באתר www.lib.cet.ac.il
^ דותן ארד, ערבית-יהודית ועברית בקרב יהודי סוריה, ארץ-ישראל ומצרים במאה החמש עשרה והשש עשרה, פעמים: רבעון לחקר קהילות ישראל במזרח, 2009, עמ' 101
^ ל.חזן וי.פלר בספרם דברי ימי הציונות, הוצאת קריית ספר, תשי"א
^ רות למדן, יחסים בין-עדתיים בצפת לאחר גירוש ספרד: בחינה מחודשת, פעמים: רבעון לחקר קהילות ישראל במזרח, 1997, עמ' 75–83
^ אוצר ישראל הערך ירושלים
^ איל דודסון, בין ספרדים למוסתערבים: המפגש החברתי והתרבותי של היהודים בצפת במאה הט"ז, בתוך: ממשבר לצמיחה, רחובות ואלקנה תשע"ד, עמ' 161–177.
^ שו"ת הרלב"ח דפוס צילום, ירושלים תשל"ה, סימן כה.
^ רבי יששכר בן סוסאן, תקון יששכר', ונציה, ה'של"ט, דף סא עמוד א, באתר היברובוקס.
^ אברהם יערי במאמרו פסחים של עולים ועולי רגלים בא"י
^ י. בן-צבי, פלאחים יהודיים בסביבת ירושלים במאה הי"ח, ידיעות החברה העברית לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה יד, 1947, עמ' 25–29
^ על השומרים, באתר מרכז פסג"ה פתח תקווה
^ אלעד בן-דרור, "האדריכל שמחה יום־טוב, יועץ משרד הפנים לתכנון כפרי המיעוטים, והתכנית להנצחת קהילות המוסתערבים בגליל", המזרח החדש נ"ג (תשע"ד), עמ' 200–229.
^ מינה רוזן, מעמד המוסתערבים והיחסים בין העדות ביישוב היהודי בארץ-ישראל משלהי המאה הט"ו עד שלהי המאה הי"ז, קתדרה: לתולדות ארץ ישראל ויישובה, 1980, עמ' 87
^ י. בן-צבי, מסתערבים — השכבה הקדומה ביישוב, דין וחשבון - הקונגרס העולמי למדעי היהדות א', 1947, עמ' 417–421
^ ארד, היהודים המוסתערבים.

[:0-1] ¹ ² שלם, יד יצחק בן־צבי, 2008, עמ' 143

[:1-2] ¹ ² מינה רוזן, מעמד המוסתערבים והיחסים בין העדות ביישוב היהודי בארץ-ישראל משלהי המאה הט"ו עד שלהי המאה הי"ז, קתדרה: לתולדות ארץ ישראל ויישובה, 1980, עמ' 73–101

[3] 'קתדרה בתולדות ארץ־ישראל ויישובה', יד יצחק בן־צבי, 2000, עמ' 171

[4] יושבי הארץ אכזרים לבאים מארץ מרחקים, באתר www.lib.cet.ac.il

[5] דותן ארד, ערבית-יהודית ועברית בקרב יהודי סוריה, ארץ-ישראל ומצרים במאה החמש עשרה והשש עשרה, פעמים: רבעון לחקר קהילות ישראל במזרח, 2009, עמ' 101

[6] ל.חזן וי.פלר בספרם דברי ימי הציונות, הוצאת קריית ספר, תשי"א

[7] רות למדן, יחסים בין-עדתיים בצפת לאחר גירוש ספרד: בחינה מחודשת, פעמים: רבעון לחקר קהילות ישראל במזרח, 1997, עמ' 75–83

[8] אוצר ישראל הערך ירושלים

[9] איל דודסון, בין ספרדים למוסתערבים: המפגש החברתי והתרבותי של היהודים בצפת במאה הט"ז, בתוך: ממשבר לצמיחה, רחובות ואלקנה תשע"ד, עמ' 161–177.

[10] שו"ת הרלב"ח דפוס צילום, ירושלים תשל"ה, סימן כה.

[11] רבי יששכר בן סוסאן, תקון יששכר', ונציה, ה'של"ט, דף סא עמוד א, באתר היברובוקס.

[12] אברהם יערי במאמרו פסחים של עולים ועולי רגלים בא"י

[13] י. בן-צבי, פלאחים יהודיים בסביבת ירושלים במאה הי"ח, ידיעות החברה העברית לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה יד, 1947, עמ' 25–29

[14] על השומרים, באתר מרכז פסג"ה פתח תקווה

[15] אלעד בן-דרור, "האדריכל שמחה יום־טוב, יועץ משרד הפנים לתכנון כפרי המיעוטים, והתכנית להנצחת קהילות המוסתערבים בגליל", המזרח החדש נ"ג (תשע"ד), עמ' 200–229.

[16] מינה רוזן, מעמד המוסתערבים והיחסים בין העדות ביישוב היהודי בארץ-ישראל משלהי המאה הט"ו עד שלהי המאה הי"ז, קתדרה: לתולדות ארץ ישראל ויישובה, 1980, עמ' 87

[17] י. בן-צבי, מסתערבים — השכבה הקדומה ביישוב, דין וחשבון - הקונגרס העולמי למדעי היהדות א', 1947, עמ' 417–421

[18] ארד, היהודים המוסתערבים.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]