יתד חרס
יתדות חרס היו בשימוש במסופוטמיה בידי השוּמֶרים וגם בתרבויות עתיקות אחרות באלף השלישי לפנה"ס. המונח 'יתדות חרס' או 'מסמר חומר' מתייחס גם למסמרים או חרוטים, המכונים גם 'מסמרי יסוד'. היתדות הונחו בעת בניית מבנה והוטבעו בתוך קירותיו. על גבי היתדות היו חקוקות כתובות בכתב יתדות כדי לשמש כראיה שהמקדש או המבנה היה רכושו של האל שלו הוקדש המבנה.
בנוסף נעשה שימוש בחרוטים ללא כתובות עליהם, שהיו צבועים במגוון צבעים ושימשו לעיטור ויצרו פסיפסים דקורטיביים על הקירות והעמודים בתוך המבנים. בנוסף שימשו להגברת החוזק של המבנה.
יתד חרס ידוע הוא יתד של המלך אֶנתֶמֶנָה (אנ') מלך לַגַש שהוקדש לאלוהי העיר השומרית באד-טיבירה, ומספר על הסכם אחווה שנחתם בין אנתמנה ולוּגָל-כִּינִיש-דוּדוּ (צר') שליט ארך. הכתובת אומרת: "אלה היו הימים כשאנתמנה שליט לגש ולוגל-כיניש-דודו שליט ארך חתמו על חוזה של אחווה". על פי הכתובת, אנתמנה מתאר עצמו כבונה מקדש העיר אי-מוש לאלים אינַנָּה ותמוז, תחת התואר המקומי שלו לוגל-אי-מוש.
חרוטי קבורה
[עריכת קוד מקור | עריכה]במצרים העתיקה נעשה שימוש בחרוטי קבורה שהיו עשויים מחומר, השימוש בהם היה כמעט אך ורק בנקרופוליס של תבאי. החרוטים הונחו מעבר לכניסה לאולם הקבר. שימושים ראשונים בחרוטים כאלה נעשו כבר בתקופת השושלת ה-11 במאה ה-21 לפנה"ס, אבל הם לא היו מעוטרים. בתקופת הממלכה החדשה, שהחלה במאה ה-16 לפנה"ס, הם יוצרו בגודל מוקטן ועליהם נחרטו שמו ותוארו של בעל הקבר, לעיתים קרובות הכתובת כללה גם תפילה קצרה.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
