ב-1909 עזב ממש"י את ירושלים ועבר לימה (היום המושבה יבנאל), שם עבד בסיקול אבנים ושירוש סידריות. לאחר שלושה חודשים עבר למושבה כנרת ועבד אצל יוסף טריידל. שלושה חודשים מאוחר יותר עבר ממש"י לחוות כנרת. בנובמבר 1910 חתמו ממש"י, בן-ציון ישראלי, משה אינגברמן ודוד דוברינסקי על חוזה אריסות בינם ובין המנהל משה ברמן,[5] ועד מותו ב-1911 היה ממש"י חלק מקבוצת "האריסים". התגורר בבית המוטור יחד עם "שלישית יחד" (בן ציון ישראלי, מאיר רוטברג ונח נפתולסקי). היה בין הראשונים שעסקו בניסויים של חקלאות שלחין של ירקות בחווה.
ממש"י היה פעיל של מפלגת הפועל הצעיר ועזר להקים את סניף ירושלים של המפלגה. ב-1907 השתתף באספת צירי המפלגה ביפו. בנוסף היה ממש"י כתב של עיתון הפועל הצעיר ופעיל למען לזכויות הפועלים וזכויות הנשים. בכתביו ניכר חוש צדק חברתי מפותח. ממש"י השתתף באסיפות, בדיונים ובוועידות.
ב-25 במאי 1911, בגיל 31, נמצאה גופתו של ממש"י על הדרך שבין בית המוטור לחוות כנרת, אחרי שיצא להביא לחם. רגליו היו יחפות, נעליו לצד הגופה, פניו כלפי מטה ופיו היה מלא בעפר. רופא ערבי שבדק את הגופה קבע שממש"י נפטר משבץ לב, אולם יש סברה כי נרצח על ידי שודדים בדואים.[6][7] קברו הוא הקבר הראשון שנכרה בבית העלמין של כנרת. הוועד הגלילי של הפועל הצעיר החליט כי ביום השנה למותו, ב-1912, תינטע לזכרו חורשת אקליפטוס על תל ליד הכנרת אותו אהב. במלאת שנה למותו, בכ"ח באייר תרע"ב (25 במאי 1912), ניטעה לזכרו של ממש"י חורשת האקליפטוס על התל ליד הכנרת.[8]
הודעה מ-1912 על נטיעת חורשת האקליפטוס לזכרו של ממש"י
ממש"י היה דמות ידועה בקרב היישוב, ומותו הכה את הציבור היהודי בתדהמה. כך כתב נחום טברסקי בהספד שכתב בעיתון הפועל הצעיר:[9]
נפש חמה ועדינה שאי אפשר היה לבלי לאהב. ממשי היה המגשים היותר בולט והיותר טפוסי של החלוצ[י]ות. את המהפכה בחייו הפנימיים עשה והצליח, והראה בזה דרך לרבים; ואת הנשמה הטהורה והנוחה בודאי לא ישכחו חבריו
מודעת האבל על מותו של ממשי, 1911קברו של ממשי בבית הקברות כנרת
…בחול המועד סוכות בשנה זו, באחת הישיבות של אספת "הפועל הצעיר" הששית, היה הדבר. הנאספים התחבטו בשאלת-השאלות: היכן הם כל אותם שבאו לפני שנים אחדות לעבוד בארץ-ישראל? האומנם גם כוחם של אלה לא היה אלא בפה? ומדוע נשארנו מעט מן המעט? מדוע דווקא עכשיו, כשהצורך בפועל עברי הוא הכל – אין זה האחרון בנמצא? היכן הם טובי בניו של עמנו? העוד לא אבדה, אפוא, תקותנו?
אז קם [שמואלי]– צעיר גלוח וספור כאיש-צבא, צהוב וכחוש, בטוּז'וּרקה לא-פראַנטית כל עיקר, בעל קומה למעלה מבינונית, בעל תנועות של מי שהקדיש לפנים כל חייו לתורה, בעל ראש מוקף מטפחת לבנה פלחית ... ובהפסקות ובגמגום, בחשאי ובביישנות, אבל בעקביות ובהירוּת ועקשנות קיצונית, עמוֹסית הזכיר לחבריו…
כתביו של ממש"י כוללים יומנים פרטיים ורשימות רבות שכתב לעיתון הפועל הצעיר, בהן הביע את דעותיו בנושאי אקטואליה, סוציאליזם, מעמד האשה ועוד. על רשימותיו נהג לחתום ממשי, ראשי התיבות של שמו העברי (מנחם שמואלי). שם עט זה, המבטא גם כמיהה למימוש עצמי, הפך גם לכינויו. לאחר שעבר לחוות כנרת המשיך לכתוב לעיתון. טוריו תיארו את מאבקם של הפועלים מול פקידות יק"א ונושאים אחרים מענייני היישוב. בתקופת מגוריו בירושלים התייחס ממשי ביומניו ליהודי ירושלים שחיו על כספי החלוקה:
לירושלים זו עיר המתים היודעת רק לקונן ולבכות עיר שבניה נושאים עליהם סבל ירושה של עשרות דורות ואינם יכולים להיפטר ממנו באו ילדי התחיה ילדי החיים ובשיר התחיה בפיהם השיר "אין אויף דער רויטער פאן איז גיט דא קיין נאציון" [ועל הדגל האדום אין אף אומה.], הפיחו רוח חיים חדש בהעצמות היבשות בהבטלנים הירושלמים המבכים החורבן ושמחים בקיומו.
ב-1910 פרסם ממש"י מאמר פורץ דרך, "שאלת הפועלת הגלילית", בו התרעם על היחס לנשים בכלל ופועלות בפרט. זוהי ההתייחסות הראשונה לעניין הפמיניסטי בתקופת היישוב החדש.[12] על פי יוסף שפירא, ”זכות מיוחדת לו לשמואלי-ממשי בהעלאת שאלת הפועלת... ממשי היה הראשון שהעלה במחנה העבודה הקטן את שאלת הפועלת... באותם הימים כאשר איש עדיין לא שם לב לחשיבותה של בעיה זו.”
הריני פה בא"י כמעט חמש שנים, השתתפתי בהרבה אספות פועלים, ומה לא נדבר באותן האספות? — על דברים שלא נולדו בעולם ועל דברים שנולדו נפלים; על היאוש שבתחיה ועל התחיה שביאוש — על הכל נדבר שם, ואף פעם לא שמעתי, שתעלה על סדר היום של האספה גם שאלת הפועלת החקלאית או שאיזה נואם יגע בשאלה זו בדרך אגב. והלא תמיד שואלים אנו — אם יוכל פועל חקלאי להתקים מעבודתו? והשאלה מוסבה ביחוד על פועל בעל משפחה, ובמצב כזה של פועל הרי יש עוד נפש אחת — האשה שיש לה השפעה גדולה ולפעמים גם מכריעה בחיי הפועל — ומדוע אין היא מובאה בחשבון?
באותו מאמר, הגה ממש"י את רעיון ההקמה של חוות העלמות, שהוקמה חודשים אחדים אחרי פרסום המאמר.[14]
כשם שנקטנו אמצעים לחנך פועלים חקלאים, כך צריכים אנו לנקוט אמצעים לחנך פועלות חקלאיות, ואחד מהאמצעים הראשונים הוא: ליסד על־יד החווה כנרת מחלקה לגידול בהמות, עופות וכו', שעלמות תוכלנה להתלמד שם ולהתרגל בעבודה זו.
ממש"י היה גם בין הראשונים שדיווח על התארגנות הערבים ונטייתם להכרה עצמית.[15] כבר ב-1908 כתב ממש"י, "חד–העין, שגם המחמירים באנשי העלייה השנייה הכירו ברצינות הגיגיו",[16] על הערבים:
הנה העם הזה, שהורגלנו תמיד לחשוב אותו לפרא, הולך ונעשה בעל הכרה יותר ויותר, ומתארגן כבר למעשים משותפים במידה כזו שלא ראינו אותה גם אצל עמי אירופה היותר מפותחים.
דיווחיו של ממש"י על קורות השביתה הגדולה בחוות כנרת,[17] שאחד ממארגניה היה ברל כצנלסון, מהווים עדות היסטורית ומחקרית על אחד מסכסוכי העבודה הראשונים של תנועת העבודה בארץ ישראל. השביתה הייתה "לאבן דרך בתולדות תנועת הפועלים הארץ ישראלית".[18]
.jpg)
_.jpg)
.jpg)
.jpg)
