מלחמות הדיאדוכים
מלחמות הדיאָדוֹכים (דיאָדוֹך, ביוונית עתיקה: διάδοχος, הוא "בא אחרי, עוקב אחרי" דהיינו יורש; ברבים: διάδοχοι, "דיאדוֹכוֹי") התנהלו בין יורשיו של אלכסנדר הגדול על השלטון באימפריה שהותיר אחריו אלכסנדר לאחר מותו בשנת 323 לפנה"ס. כיום מציינים את תקופת מלחמות הדיאדוכים כבין השנים 323 ל-280 לפנה"ס. תקופה זו מתחלקת גם היא לשני חלקים, האחד מ-323 עד 301 לפנה"ס – תקופת המאבק על השלטון המרכזי, ומ-301 עד 280 לפנה"ס – מאבקים בין היורשים וגיבוש הממלכות החדשות.
היורשים שנלחמו ביניהם היו בעיקר קציני צבאו הבכירים, וגם מקורביו האחרים ובני משפחתו. המלחמה הראשונה, שנפתחה כמעט מיד עם היוודע דבר מותו של אלכסנדר, הייתה מרד היוונים בשלטון המוקדוני הידוע בשם מלחמת לאמיה, אך הדיאדוכים, שהיו עדיין מאוחדים, הדבירו בקלות את המרד. היחסים הטובים בין הדיאדוכים לא האריכו ימים. תוך כמה שנים פרץ עימות פנימי ביניהם, כשחלק מקציני צבא אלכסנדר הגדול נותרו נאמנים לרצונו וניסו לשמור על אחדות האימפריה. אחרים, הרבים יותר והחזקים יותר, המונעים על ידי אינטרסים אישיים הצליחו לקרוע את האימפריה לגזרים ולתפוס איש איש את חלקו.
המאבק לא פסק אחרי חלוקת השלל הראשונית. מלחמות עקובות מדם נמשכו כ-20 שנה ושיאן היה קרב איפסוס (301 לפנה"ס). הקרב סימל את סיום המאבק הכללי, וחלק מהעולם ההלניסטי, במיוחד מצרים, נכנסו לתקופת שלום ושגשוג, אך העימותים נמשכו בצפונו של העולם ההלניסטי, ביוון ובאסיה הקטנה. המלחמות באסיה הקטנה שככו רק אחרי קרב קורפדיון (281 לפנה"ס) ואילו מקדוניה עברה סופית לשליטתו של אנטיגונוס השני גונאטס בשנת 276 לפנה"ס ובכך הסתיימו העימותים שהרעידו את העולם ההלניסטי.
בסיום המלחמות נוצרו מספר ממלכות, הגדולות שבהן: מצרים התלמיית, מוקדון, הממלכה הסלאוקית ומספר ממלכות הלניסטיות במרכז אסיה. אף על פי שהעימות הכללי שכך, נמשכו מעשי איבה בין הארצות השונות עד שקיעתו של העולם ההלניסטי וכיבושו בידי הרומאים.
בימינו נהוג לכנות מאבק חריף על השלטון המתחולל בין יורשים כ"מלחמת דיאדוכים".
מותו של אלכסנדר וחלוקת השלל הראשונית
[עריכת קוד מקור | עריכה]אלכסנדר מת בשנת 323 לפנה"ס במיתה חטופה בבבל והשאיר את האימפריה הענקית שלו ליורשיו הלגיטימיים שהיו אחיו הגדול מאב - פיליפוס השלישי ארהידאוס הלוקה בנפשו ובנו שעוד לא נולד אלכסנדר הרביעי. החיילים העממיים מיהרו להכתיר את פיליפוס למלך ועקב נסיבות אלו, המפקדים הבכירים, הדיאדוכים, בחרו בפרדיקס (שהציע שימתינו עוד חודש עד שרוקסנה אשתו של אלכסנדר תלד והעוצר יהיה הוא עצמו) לעוצר הממלכה. פרדיקס היה אחד הקצינים הבכירים בצבאו של אלכסנדר ושימש בתפקיד מפקד הפרשים. פרדיקס מינה את הדיאדוכים - אנטיפטרוס כשליט יוון ומוקדון, תלמי הראשון (סוטאר = המציל) כשליט מצרים, אנטיגונוס מונופתלמוס כשליט אסיה הקטנה וליסימאכוס כשליט תראקיה. למרות הכוונות הטובות, שנה לאחר מכן נקלע פרדיקס לעימות עם תלמי הראשון, הדיאדוך ששלט במצרים. פרדיקס ניסה להכניעו בכוח אך לא הצליח, ופרדיקס נהרג בקרב.
הדיאדוכים התכנסו שנית ובחרו באנטיפטרוס, זקן קציניו של אלכסנדר ומי ששלט ביוון ובמוקדון, כעוצר במקום פרדיקס. אאומנס, גזברו של אלכסנדר, שלא רווה נחת מהבחירה החליט להתמרד כנגד ההחלטה. האימפריה נכנסה לתקופה של מלחמת אזרחים. אחד הדיאדוכים, אנטיגונוס מונופתלמוס (אנטיגונוס שתום העין), הצליח לבלום את אאומנס. תחילה הוא הובס בקרב פאסיטיגריס (317 לפנה"ס) על ידי אאומנס, אך בסוף הוא הצליח לשחד את שכירי החרב של אאומנס ולגרום לרציחתו. אז הפך אנטיגונוס לדיאדוך החזק ביותר מקרב יורשיו של אלכסנדר.
בינתיים אנטיפטרוס, הדיאדוך שקיבל את תפקיד העוצר, מת במוקדון, כשבטרם מותו מינה את פוליפרכון, דיאדוך אלמוני ואפרורי, לעוצר אחריו. קסנדרוס, בנו של אנטיפטרוס, לא הסכים למינויו של אביו והחל במלחמה חדשה. בזמן תהפוכות אלו, אולימפיאס, אמו של אלכסנדר הגדול, ניסתה להשתלט על מוקדון ויוון ולהפוך לעוצרת של נכדה, אלכסנדר הרביעי. תוכניתה לא צלחה וקסנדרוס כבש את מוקדון, הורה לרצוח את אולימפיאס, והפך לעוצר בשנת 316 לפנה"ס.
ניסיונו של אנטיגונוס לזכות בהגמוניה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אנטיגונוס החשיב את עצמו כשליט האמיתי וחשש מקסנדרוס, ולכן פתח במלחמה חדשה על מנת למגרו. יתרת הדיאדוכים חששו מהתחזקותו של אנטיגונוס וחברו לקסנדרוס בשנת 315. בשנת 312 תלמי כבש את קפריסין וסלאוקוס כבש את בבל, עילם ומדי. בשנת 309 קסנדרוס הורה לרצוח את יורש העצר, בנו של אלכסנדר הגדול, אלכסנדר הרביעי. הילד היה בן 13 ולפי החוק המוקדוני יכול היה לדרוש את מושכות השלטון בגיל 14. רוקסנה (אשתו של אלכסנדר הגדול ואמו של אלכסנדר הרביעי) נרצחה גם היא. קסנדרוס שמר את דבר הרצח בסוד עוד מספר שנים עד אשר גילה זאת לשאר הדיאדוכים בשנת 305 לפנה"ס. בינתיים תלמי, ליסימכוס וקסנדרוס חתמו על הסכם שלום עם אנטיגונוס, תוך כדי שהם מפקירים את סלאוקוס לגורלו. למרות התנאים הקשים, סלאוקוס הצליח להביס את יריבו, וכבש את מזרח פרס. כאשר הדיאדוכים גילו, שיורש העצר נרצח, הם תבעו לעצמם את הטריטוריות ששלטו עליהן והכתירו את עצמם למלכים. אנטיגונוס התנגד לזאת ופתח במלחמה נוספת. כל הדיאדוכים חברו יחדיו על מנת להביסו והצליחו לעשות זאת בקרב איפסוס בפריגיה בשנת 301 שבו נהרג אנטיגונוס.
חלוקת האימפריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]האימפריה חולקה ל-4 חלקים עיקריים: קסנדרוס שלט במוקדון וביוון. ליסימכוס בתראקיה ובאסיה הקטנה. תלמי במצרים. סלאוקוס ניקטור (המנצח) במסופוטמיה, סוריה ופרס. במשך דורות הייתה מחלוקת בין בית סלאוקוס לבית תלמי של מי הזכות בארץ ישראל, בית תלמי שלטו בו במשך תקופה ארוכה דה פקטו ואילו בית סלאוקוס טענו דה יורה לבעלות מתוקף זכותם לפי עקרונות החלוקה המקורית, שלא מומשה בשל נוכחות בית תלמי בשטח דה פקטו. רק בימי אנטיוכוס השלישי הצליחו הסלאוקים לכבוש את השטח. אנטיגונוס שתום העין, ששלט קודם לכן באסיה הקטנה ובסוריה, אבד שטחים אלו בקרב איפסוס. השליטה על השטחים ההודיים עברה עד מהרה לידי צ'נדרגופטה מאוריה, הקיסר הראשון של האימפריה המאורית.
ייצוב המערכות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
.jpg)
בשנת 285 ליסימכוס הצליח להשתלט על חלקו של קסנדרוס במוקדון והשליטה ביוון עברה לידי דמטריוס פוליורקטס, בנו של אנטיגונוס מונופתלמוס. ליסימכוס נהרג בקרב נגד סלאוקוס בשנת 281 ואסיה הקטנה עברה לשליטת הסלאוקים. זמן קצר לאחר מכן, סלאוקוס נרצח בעצמו על ידי תלמי קראונוס (הרעם), בנו של תלמי הראשון, מלך מצרים. בשנת 277 אנטיגונוס השני גונאטס, נכדו של אנטיגונוס שתום העין הביס את הקלטים בקרב ליסימכיה וזכה בשליטה על מוקדון. שושלתו שלטה במוקדון עד אשר היא נכבשה על ידי רומא. אנטיוכוס הראשון סוטר ירש את אביו ושלט על האימפריה הסלאוקית באסיה.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- דוד גולן, תולדות העולם ההלניסטי, מגנס, מהדורה ראשונה תשמ"ג
- האנציקלופדיה העברית ערך דיאדוכים, כרך י"ב עמוד 302
- Edward M. Anson, Alexander’s Heirs: The Age of the Successors, Blackwell, 2014
- Waldemar Heckel, The Marshals of Alexander's Empire, Routledge, 1992.
- Robin Waterfield, Dividing the Spoils - The War for Alexander the Great’s Empire, Oxford University Press, 2011.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מלחמות הדיאדוכים, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)
