מלחמת האצלה

מלחמת האצלה

לואי הארבעה עשר צופה בחפירה במהלך המלחמה
מלחמה: מלחמות לואי הארבעה עשר
תאריכים	24 במאי 1667 – 2 במאי 1668 (345 ימים)
מקום	ארצות השפלה הספרדיות פראנש-קונטה צפון קטלוניה
תוצאה	הסכם אקס-לה-שאפל (1668)
שינויים בטריטוריות	ארמנטייר, בֵּרְגֵה, שרלרואה, קורטרייק, דואי, ווּרְן, ליל, אודנארדה וטורנה לצרפת
הצדדים הלוחמים האימפריה הספרדית מפקדים לואי הארבעה עשר טורן דוכס ד'אומון דה קרקוי נסיך דה קונדה לוקסמבורג קסטל רודריגו דה מרשין דו ברואיי דה ינה סנט מרטין כוחות ארצות השפלה הספרדיות: 50,000 פראנש-קונטה: 15,000 ארצות השפלה הספרדיות: 20,000–27,000 פראנש-קונטה: 2,000 אבדות ארצות השפלה הספרדיות: 2,000–4,000 פראנש-קונטה: 400–500 ארצות השפלה הספרדיות: 2,000–3,000 פראנש-קונטה: מינימלי

במלחמת האצלה בין 1667 ל-1668 (בצרפתית: Guerre de Dévolution, בהולנדית: Devolutieoorlog), צרפת כבשה חלקים נרחבים מארצות השפלה הספרדיות ופראנש-קונטה, שהיו אז מחוזות של האימפריה הרומית הקדושה (ונחלות של מלך ספרד). השם נובע מחוק לא ברור הידוע בשם Jus Devolutionis, ששימש את לואי הארבעה עשר, מלך צרפת כדי לטעון ששטחים אלה "הועברו" אליו בזכות הנישואין למריה תרסה, נסיכת ספרד.

בלחימה נתקלו הצרפתים בהתנגדות מינימלית; עם זאת, לואי היה מודאג יותר בעמידה על זכויות הירושה שלו באימפריה הספרדית, וכתוצאה מכך החזיר חלק גדול מההישגים שלו בהסכם אקס-לה-שאפל במאי 1668. התנאים הוסכמו על ידי הקיסר לאופולד הראשון בינואר 1668, וחוזקו על ידי הברית המשולשת של אנגליה, שוודיה והרפובליקה ההולנדית.

הסכסוך סימן את סופה של הברית הצרפתית-הולנדית ארוכת השנים, והייתה הראשונה מבין מלחמות ההתפשטות הצרפתיות ששלטו באירופה במשך 50 השנים הבאות.

רקע

כחלק מהסכם הפירנאים משנת 1659 שסיים את מלחמת צרפת–ספרד, התחתן לואי הארבעה עשר, מלך צרפת עם מריה תרסה, בתו הבכורה של פליפה הרביעי, מלך ספרד. למרות שנחלשה על ידי כמעט מאה שנים של לוחמה מתמשכת, האימפריה הספרדית כללה נחלות באיטליה, ארצות השפלה הספרדיות, הפיליפינים ואמריקה, ולמרות שכבר לא הייתה המעצמה הגדולה השלטת, נותרה ברובה שלמה. כדי למנוע את נפילתה בידי צרפת, מריה תרסה ויתרה על זכויות הירושה שלה; בתמורה, הובטחה ללואי נדוניה של 500,000 אקו זהב, סכום עתק שמעולם לא שולם.

כאשר הקרדינל מאזארן מת ב-1661, לואי השתלט על הממשלה ויזם מדיניות התפשטות. שר האוצר שלו ז'אן-בטיסט קולבר טען שהשליטה בארצות השפלה הספרדיות חיונית לצמיחת הכלכלה הצרפתית, מה שרימז על עימות עם ספרד, הקיסר לאופולד הראשון והרפובליקה ההולנדית, בעלת ברית של צרפת שנים רבות. הסכם מינסטר ב-1648 אישר את עצמאות הולנד והעניק לאמסטרדם את השליטה בסחר דרך צפון-מערב אירופה, על ידי סגירה קבועה של שפך הסכלדה. שמירה על מונופול זה הייתה בעדיפות הולנדית.

עד 1663, לואי הגיע למסקנה שהפרלמנט של הולנד לעולם לא יסכים מרצון לדרישותיו והחל בתוכניות לתפוס את ארצות השפלה הספרדיות, אם כי המשא ומתן המשיך כדי למנוע התעוררות חשדות. כנדרש בחוזה הצרפתי-הולנדי של הסכם פריז משנת 1662, צרפת נכנסה למלחמה האנגלו-הולנדית השנייה ביולי 1665, כשהיא מספקת תירוץ להתבססות הצבאית שלה; לואי גם חישב שזה יקשה על ההולנדים להתנגד לו. מותו של פליפה בספטמבר הותיר את בנו קרלוס בן הארבע כמלך, ואת אלמנתו מריאנה מאוסטריה כעוצר. אם קרלוס ימות, לאופולד יירש את האימפריה הספרדית.

מריה תרסה, נסיכת ספרד, הנדוניה שלה שלא שולמה שימשה להצדקת המלחמה

משפטנים צרפתים טענו כי מאחר שהנדוניה לא שולמה, הוויתור של מריה תרסה אינו תקף, וזכויותיה "הועברו" ללואי במסגרת ה- Jus Devolutionis, חוק לא ברור המגביל ירושה לילדים מנישואים ראשונים. על בסיס זה, הוא תבע את רוב ארצות השפלה הספרדיות, כולל בראבנט ולימבורג, הערים קמברה, אנטוורפן ומכלן, חלרה עילית, רוזנויות נאמור, ארטואה ואנו, ונחלות קשורות. לאופולד ומריאנה דחו טענה זו, שכן החוק חל רק בבראבנט, נאמור ואנו ועניינו קניין פרטי, לא זכויות פיאודליות; עם זאת, זה נתן ללואי הצדקה משפטית למעשיו.

מודעת לכוונות הצרפתיות, ממשלתה של מריאנה ביקשה לסיים את מלחמת השבת הכתר הפורטוגזי, להסכים לברית עם אנגליה ולבטל את מערכת היחסים הצרפתית-הולנדית. לואי הגיב לכך עם הסכם ליסבון משנת 1667, ברית של עשר שנים עם פורטוגל, ושילם למתנגדים פוטנציאליים כמו ברנדנבורג כדי להישאר נייטרליים. לאופולד היה שקוע בטורקיה הגדולה, בעוד שר החוץ הוגס דה ליון האריך גם את הליגה האנטי-אוסטרית של הריין עד 1668.

ב-8 במאי, כל שגרירי צרפת באירופה הקריאו הצהרה, בטענה שלואיס משתלט על אדמות השייכות לו בצדק. באמצע מאי נפתחו בברדה שיחות לסיום המלחמה האנגלו-הולנדית בין הרפובליקה ההולנדית, דנמרק-נורווגיה, צרפת ואנגליה; זמן קצר לפני כן, נודע לפנסיונר הגדול יוהאן דה וויט מהרפובליקה ההולנדית שלואי וצ'ארלס השני, מלך אנגליה הסכימו בחשאי לתנאים מראש, והגבירו את הלחץ על ההולנדים שלא להתנגד למטרות הצרפתיות.

המלחמה הקרבה סיימה את חוסר הרצון של ספרד לקבל את הריבונות הפורטוגלית; הסכם מדריד האנגלו-ספרדי, שנחתם ב-23 במאי, העניק לאנגליה הרשאות מסחריות משמעותיות, בתמורה לעזרה בסיום המלחמה עם פורטוגל.

המלחמה

מאי עד ספטמבר 1667; ארצות השפלה הספרדיות

ארצות השפלה הספרדיות המכונים גם פלנדריה, היו אזור קומפקטי, שנשלט על ידי תעלות ונהרות. עד להופעת מסילות הברזל במאה ה-19 הועברו סחורות ואספקה בעיקר במים; מסעות המלחמה בזירה זו התמקדו בשליטה בנקודות חזקה לאורך נהרות כמו הליס, סמבר ומז.

לאחר 1659, סדרה של רפורמות צבאיות שיזם מישל לה טליה הפכו את הצבא הצרפתי למקצועי יותר, תוך שיפור התמיכה הלוגיסטית שלו. זה איפשר להם להציב כוחות גדולים יותר בשטח, לתקופות ארוכות יותר; עד 1667, לצבא היה כוח מוסמך של 80,000, מתוכם 51,000 נפרסו למערכה.

טורן מונה למפקד העליון; כוחו העיקרי שכלל 35,000 איש ורכבת הארטילריה התרכזו סביב מזייר, על נהר המז. עוד 9,000 חיילים תחת אנטואן דה רושבארון התכוננו להתקדם במעלה הליס, דרך קורטרייק ואודנארדה; דה קרקוי ו-6,000 פרשים קלים התבססו ב-Sierck-les-Bains, ואבטחו את האגף שלהם מפני התקפה מגרמניה. בליווי לואי ופמלייתו חצו הצרפתים את הגבול ב-24 במאי.

מודע להכנות הללו, המושל הספרדי קסטל רודריגו ביקש בדחיפות כספים נוספים ממדריד. למרות הוצאת הסכום העצום של 1.5 מיליון אסקודו על חתונת בתה, הצליחה מריאנה להגדיל את הכוחות העומדים לרשותו מ-11,000 באמצע 1666 ל-27,000 עד אפריל 1667.

למרות שלא היה כוחות מספיקים כדי להגן על כל עמדה, הספרדים לא היו צריכים לעשות זאת. בהינתן הזמן, מקובל שאפילו הביצורים החזקים ביותר ייפלו ומטרתם העיקרית הייתה לעכב, בזמן שהמגנים יגייסו מילואים או ימצאו פתרון דיפלומטי. כיבוש עיירות היה קל יחסית, אולם להחזיק אותן היה הרבה יותר מורכב, שכן כל חיל מצב החליש את צבא השדה; במהלך המאה הבאה, הצרפתים התמודדו עם הדילמה האסטרטגית הזו שוב ושוב בזירה זו.

נהר האיסר, בפלנדריה הימית; דוגמה טובה לגאוגרפיה באזור זה

המטרה הראשונה של טורן הייתה שרלרואה, בסיס אספקה ספרדי מרכזי; קסטל רודריגו לא הצליח להחזיק בה ונסוג לבריסל, תוך שהוא הורס תחילה את ביצוריו. ב-2 ביוני, דה מונטל מונה למושל הצרפתי וקיבל חיל מצב של 3,000, בעוד וובאן החל לבנות מחדש את הגנות העיר. עד סוף יולי, רושבארון כבש את טורנה, קורטרייק ואודנארדה; טורן התקדם לעבר דנדרמונדה, בכוונה לכבוש את אנטוורפן.

ב-31 ביולי נחתמו הסכמי שלום בברדה (בין אנגליה לכל אחד ממתנגדיה במלחמה האנגלו-הולנדית השנייה) וההולנדים החלו בדיונים עם אנגליה וספרד על כינון ברית דיפלומטית נגד צרפת. במקביל, קסטל רודריגו פתח את סכרי המים, הציף את הארץ והביא לעצירת התקדמות הצרפתים. טורן נסוג וב-10 באוגוסט כיתר את ליל, בירת חבל וואלון ומרכז מסחרי חשוב.

חיל המצב הורשה לסגת לאחר שנכנע ב-28 באוגוסט; שלושה ימים לאחר מכן, דה מרשין וכוח סיוע ספרדי של 12,000 נתקלו ביחידת פרשים צרפתית על כביש ברוז'. Bellefonds ודה קרקוי קיבלו הוראות להפסיק את נסיגתם, מה שגרם לכמעט 2,000 הרוגים; בתחילת 1668, לואי יצר את שני המרשלים של צרפת. ב-12 בספטמבר, טורן כבש את אלסט, אך למרות שחייליו ספגו מעט אבדות בקרב, מחלות היו בעיה גדולה בהרבה; בתחילת אוקטובר הסתיים מסע המלחמה לקראת החורף.

משא ומתן; חורף 1667/1668

יוהאן דה ויט, הפנסיונר הגדול ההולנדי; הוא נאלץ לשכנע את לואי לסגת, תוך שמירה עליו כבעל ברית

ב-31 ביולי 1667, הסכם ברדה סיים את מלחמת אנגליה–הולנד והמשא ומתן החל בחזית משותפת נגד צרפת. זה הונע על ידי מדינות זיילנד, בתמיכתו של סר ויליאם טמפל, שגריר אנגליה בהאג ובבריסל, ופרנסואה-פול דה ליסולה, נציגו של לאופולד בלונדון.

דה ויט סיכם את הדילמה ההולנדית באופן הבא; "לנטוש את ספרד זה להפוך את צרפת לשליטה של הולנד, לקחת על עצמה את הגנתה לבד זו איוולת." למרות שהוא וצ'ארלס מאנגליה העדיפו את צרפת, הרוב המכריע של בני ארצם לא סברו כמותם, מה שאומר שהם נאלצו לספק את דעת הקהל בבית על ידי גרימת לואי לסגת, אך להישאר חברים. לדברי שגריר צרפת בשוודיה, צ'ארלס זיהה במהירות שזה כמעט בלתי אפשרי, והתמקד בלהבטיח ללואי כי זו אשמה של דה ויט.

מאפריל 1667 עד יוני 1668 ירד הסחר הצרפתי-הולנדי ב-30%, עקב הטלת מכסים צרפתיים. בשילוב עם הסיכוי של צרפת כשכנה, זה הוביל לתמיכה נרחבת בברית אנגלו-הולנדית בין אורנג'יסטים, הפרלמנט והאוכלוסייה הכללית. באנגליה, הפרלמנט והעסקים רצו שלום, בעוד שרובם העדיפו את ספרד מסיבות אסטרטגיות ומסחריות, כולל השר הראשי לורד ארלינגטון; ברית אנגלו-הולנדית לתמיכה בספרד נראתה כפתרון האידיאלי. לבסוף, זה אפשר לצ'ארלס מאנגליה לשמור על הפרלמנט מרוצה, תוך הפגנת חוסר אמינות הולנדית ובכך להגדיל את המחיר שלואי ישלם עבור תמיכתו בהסכם דובר מ-1670.

בספטמבר, דה ויט הבטיח לוודא שספרד תקבל את התנאים הצרפתיים לסיום המלחמה, אך לואי התעקש שיתחייב לאכוף אותם במידת הצורך. כאשר מריאנה סירבה, הוא שכנע את מדינות הולנד לקבל החלטות ב-10 בדצמבר וב-14 בינואר 1668, המאשרות פעולה צבאית נגד ספרד. המחוזות האחרים והאופוזיציה האורנג'יסטית בהולנד התנגדו לכך.

לואי ה-14, 1661 בערך

כשפליפה מת ב-1665, בן בריתה היחיד של ספרד היה לאופולד; עד 1668, הדיפלומטים שלהם כוננו קשרים עם האורנג'יסטים, אנגליה ותומכים צרפתים מסורתיים כמו שוודיה וברנדנבורג. בספטמבר 1667, אפונסו השישי, מלך פורטוגל הודח על ידי אחיו פדרו, שפתח בדיונים על סיום מלחמת השיקום. הסכם 1667 עם צרפת בוטל וב-13 בפברואר 1668 הכירה ספרד בעצמאות פורטוגל עם הסכם ליסבון.

כדי לממן את המערכה של 1668, הסכים קסטל-רודריגו להלוואה של 2 מיליון גילדן מהשווקים הפיננסיים של אמסטרדם; כביטחון, ההולנדים יורשו לכבוש את ברוז', אוסטנדה ודאם. הסיכוי לשלום עם פורטוגל גרם למריאנה לדחות את התנאים הללו; היא שלחה לקסטל-רודריגו מכתבי אשראי עבור 600,000 אסקודו ומיליון מטילי כסף. זה אפשר לו להתחיל בגיוס, בעוד ברנדנבורג הסכימה לספק 12,000 חיילים.

ב-20 בינואר חתמו לואי ולאופולד על הסכם חלוקה, והסכימו לחלוקת האימפריה הספרדית אם קרלוס מספרד ימות; זה כלל את התנאים שניתנו לדה ויט בספטמבר. הברית המשולשת נחתמה על ידי אנגליה והרפובליקה ההולנדית ב-23 בינואר, החברה השלישית, שוודיה, הצטרפה רשמית ב-5 במאי, שלושה ימים לאחר הסכם אקס-לה-שאפל. הוא הכיל הסכם של הגנה הדדית, הסכם להבטיח שספרד תקבל את התנאים הצרפתיים, וסעיפים סודיים, כולל פעולה צבאית נגד צרפת אם לואי יוותר על הבטחה זו.

רוביני, שגריר צרפת בלונדון, קיבל עותק בתוך ימים, לכאורה מארלינגטון, אותו העביר לליון. בזכרונותיו עשר שנים מאוחר יותר, בעיקר כדי להצדיק את מלחמת הולנד–צרפת שלאחר מכן, טען לואי שזה היה עלבון מחושב מצד 'האומה ההולנדית כפוי טובה', אך תגובתו באותה תקופה הייתה מתונה הרבה יותר. הצרפתים הכירו כי הסעיף הצבאי אינו בר אכיפה; כפי שציין טורן, "להולנדים יש יותר רצון רע מאשר כוח, לאנגלים לא חיילים ולא כסף". ליון גם הצביע על הערבות של הברית החלה על שני הצדדים, ומחייבת את ספרד לציית לתנאים הצרפתיים 'מבלי שזה יעלה לנו כסף'.

פברואר 1668; המערכה בפראנש-קונטה

לאורך הקריירה שלו, לואי ביקש לשפר את עמדותיו לפני המשא ומתן; בספטמבר, הוא החליט לכבוש את פראנש-קונטה. לספרד היה כמעט בלתי אפשרי להגן, בעוד למושל שלה, המרקיז דה ינה, היו פחות מ-2,000 איש להחזיק בכל המחוז. צבאות צרפת גם נהנו מלוגיסטיקה עדיפה בהרבה, שאפשרה להם לפתוח מסעות לפני שיריביהם היו מוכנים. הפלישה תוכננה לתחילת פברואר, שנחשבת בדרך כלל בלתי מעשית עבור תנועות חיילים, והוסיפה את גורם ההפתעה לגורם המספרי.

על המבצע פיקד הנסיך דה קונדה. בעבר הוא היה הגנרל המוביל של צרפת, הוא לחם נגד לואי במהלך הפרונד של 1648 עד 1653, ולאחר מכן עם ספרד עד 1659; זה היה התפקיד הראשון שלו מאז חזר מהגלות ב-1660. פראנש-קונטה נחשבה לחלק מבורגונדי, בסיס הכוח המסורתי של משפחתו והבחירה שלו הוכיחה שליטה מלכותית באזור עם היסטוריה ארוכה כמדינה עצמאית.

כדי לבלבל את יריביו, לואי הכריז על תוכניות להכפיל את הצבא ל-134,000 איש והדליף פרטים על מסע מלחמה שהוצע ב-1668. בהנהגתו שלו ושל טורן, 66,000 איש ישלימו את כיבוש ארצות השפלה הספרדיות; כוח משנה תחת פיליפ מאורליאן יתקוף את קטלוניה, עם קונדה בשלוש הבישופויות כדי להרתיע מתקפה מגרמניה.

זה סיפק כיסוי לצבירת חיילים ואספקה בדיז'ון; בתחילת פברואר, לקונדה היו 12,000 חיילי רגלים ו-3,000 פרשים מרוכזים ליד אוקסון. הוא חילק את הצבא לשני טורים, את השני בראשות לוקסמבורג, ונכנס לפראנש-קונטה ב-4 בפברואר. בזאנסון וסלינס-לה-באן נכנעו ב-7 בפברואר, ולאחר מכן עברו קונדה ולוקסמבורג לדול, שם הצטרף אליהם לואי ב-9 בפברואר. נוכחותו הביאה למתקפה מיותרת במידה רבה, שעלתה לצרפתים בין 400 ל-500 הרוגים, ההפסדים המשמעותיים היחידים שלהם במערכה. דול נכנעה ב-14 בפברואר, ואחריה בירת המחוז גריי ב-19; לואי חזר לסן ז'רמן ב-24.

מאי 1668; צפון קטלוניה

בחזית הדרומית נטלו הספרדים את היוזמה; הדוכס מאוסונה, המשנה למלך קטלוניה, פלש לסרדניה העליונה עם 2,300 חיילי רגלים ו-200 פרשים. הגנות צרפתיות חלשות אפשרו לו לכבוש 55 כפרים באזור, אם כי "מיקלטים" מקומיים לא סדירים בשילוב עם הצבא הצרפתי בהתנגדות לפלישה. פלישות ספרדיות נמשכו עד 1669, ואילצו את הצרפתים לבצר את הגבול.

הסכם אקס לה שאפל

עם הצבא הגדול ביותר באירופה, טורן, קונדה ואורליאן טענו בעד המשך המלחמה. ליון, קולבר ולה טלייה המליצו על שלום, בעיקר על רקע פיננסי; שנות ה-60 היו תקופה של דעיכה כלכלית משמעותית, והמלחמה הייתה יקרה. צרפת לא הייתה מוכנה למלחמה ימית נגד ההולנדים והאנגלים, ובעוד שקולבר יזם מדיניות שמטרתה להפחית את התלות שלה בספנות הולנדית להובלת סחורות, הדבר ייקח זמן. בנוסף לאלו שכבר הובטחו בחוזה עם ברנדנבורג, שארל מלורן הציע למריאנה עוד 8,000 איש.

בפברואר, דווח כי קרלוס בן השבע סובל מאבעבועות שחורות, מחלה קטלנית לעיתים קרובות; מותו ייתן ללואי סיכוי טוב להשיג את מטרותיו מבלי להילחם. השילוב הביא להחלטה על שלום; ב-25 באפריל, הסכם סן ז'רמן, בין צרפת, אנגליה והרפובליקה ההולנדית, סיכם תנאים, אשר שולבו לאחר מכן בחוזה אקס-לה-שאפל, שנחתם על ידי ספרד וצרפת ב-2 במאי.

לאחר מכן

הישגים צרפתיים על ידי הסכם אקס לה שאפל: לואי החזיר את קמברה, אר וסן-אומר, אבל שמר על השאר

צרפת נסוגה מפראנש-קונטה ומארצות השפלה הספרדיות, למעט אחת עשרה ערים והאזורים שסביבן. ליל, ארמנטייר, ברגה ודואי נחשבו חיוניים לחיזוק הגבול הצפוני הפגיע של צרפת ונשארו צרפתיות עד היום. השמירה על טורנה, אודנארדה, קורטרייק, וורנה, בינש, שרלרואה ואת' הפכה את ההתקפה העתידית להרבה יותר קלה, כפי שהוכח ב-1672.

מנקודת מבט צבאית, צרפת חיזקה את גבולה הצפוני, ו-וובאן החל לעבוד על קו ההגנה שנודע כ-Ceinture de fer. החזקה של עיירות כמו שרלרואה וטורנה הקלה על מסעות עתידיים באמצעות שליטה בדרכים חיוניות לתוך ארצות השפלה הספרדיות, אך הן היו מבודדות בקלות והצריכו חיל מצב יקר.

דיפלומטים ספרדים וצרפתים בשלום אקס לה שאפל. שני הצדדים לא היו מרוצים מההולנדים. השליח הספרדי אמר שעכשיו הגיע תורה של הולנד. השליח הצרפתי ד'אססטרדה ציין שהם ישלמו לסוחרי הגבינות על כפילותם בריבית.

התוצאות הפוליטיות היו מעורבות; בהסכם החלוקה, לאופולד הכיר בזכותו של לואי לרשת חלק מהאימפריה הספרדית, למרבה כעסה של ספרד. עם זאת, שאיפות ההתפשטות של לואי עוררו דיונים על קואליציה אנטי-צרפתית, שהגיעו לשיא בהקמת הברית הגדולה ב-1689.

תפקידה של הברית המשולשת בשלום נדון על ידי היסטוריונים מודרניים, כולל הרברט רואן, "ככל הנראה ההיסטוריון דובר האנגלית החשוב ביותר של הרפובליקה ההולנדית מאז ג'ון לותרופ מוטלי". המשמעות האמיתית שלו הייתה יישור המטרות האנגליות וההולנדיות, למרות ההפרעה הקצרה ב-1672 של המלחמה האנגלו-הולנדית השלישית והבלתי פופולרית; ההולנדים ראו באקס-לה-שאפל ניצחון דיפלומטי.

הדאגה מהשאיפות הצרפתיות הקימה לתחיה גם את המפלגה האורנג'יסטית, והגבירה את הסכסוך הפוליטי הפנימי עם הפלג הרפובליקני של דה ויט. אחת התוצאות הייתה הזנחה מכוונת של הצבא ההולנדי, שנראה בדרך כלל כמחזק את כוחו של נסיך אורנז'; היו לכך השלכות קטסטרופליות ב-1672. לואי יצא למלחמה ב-1667 מתוך אמונה שההולנדים לעולם לא יסכימו מרצונם לוויתורים שהוא נדרש בארצות השפלה הספרדיות; כעת החליט שהדרך הטובה ביותר להשיג זאת היא להביס תחילה את הרפובליקה, והחל לתכנן את מלחמת הולנד–צרפת.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מלחמת האצלה בוויקישיתוף

• מלחמת האצלה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)