מלחמת האזרחים השנייה בצ'אד
 | ||||||
| תאריכים | 2005–2010 (כ־5 שנים) | |||||
|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום |
צ'אד  | |||||
| ||||||
  | ||||||
מלחמת האזרחים השנייה בצ'אד החלה בדצמבר 2005 ונסתיימה בשנת 2010. במלחמה זו לחמו כוחות הביטחון של שלטון צ'אד בראשותו של הנשיא אידריס דבי, בכוחות מורדים שנתמכו על ידי ממשלת סודאן, והמלחמה נסתיימה בניצחון השלטון על כוחות המורדים.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1891 הפכה צ'אד לקולוניה צרפתית והייתה תחת שליטתה עד שנת 1960, השנה בה קיבלה עצמאות בהנהגתו של פרנסואה טומבלבאי. מאז הייתה צ'אד נתונה למלחמת אזרחים בין הערבים-המוסלמים שבצפון המדינה, לבין הנוצרים הסאב-סהריים בדרומה (נוצרים שהגיעו מאזורים באפריקה שמצויים דרומית למדבר סהרה). כתוצאה מכך, לכל אורך ההיסטוריה של צ'אד, שרר במדינה מצב של חוסר יציבות בהנהגת המדינה ובמוסד הנשיאות. אחד מביטויי חוסר היציבות היה החלפת ההנהגה לסירוגין בין הנוצרים הדרומיים למוסלמים הצפוניים, כאשר כל פעם, כשאחד מן הצדדים היה בשלטון, הוא "זכה" למלחמת אזרחים מן הצד השני. לפיכך, הייתה צ'אד בצילן של מלחמות אזרחים במשך שנים רבות. מלחמות אזרחים אלו גבו מחיר כבד מאזרחי המדינה ומהנהגתה. צרפת, השליטה הקולוניאלית הקודמת בצ'אד, ולוב, שכנתה הצפונית, התערבו לאורך השנים פעמים אחדות במלחמות אזרחים אלו.
נשיא צא'ד, אידריס דבי, המכהן מאז שנת 1996 הוא במקור מוסלמי מצפון המדינה, אדם בעל עבר צבאי עשיר, ששימש כטייס קרב וכרמטכ"ל צבא צ'אד. בשנות ה-80 קשר אידריס דבי את גורלו עם היסנה הברה, אחד המצביאים הצבאיים הבולטים בצ'אד, שלימים הפך לנשיא המדינה, וקידם את דבי במעלה הסולם הפוליטי. בתקופה זו הצטיין דבי בחיסול הכוחות הפרו-לוביים במזרח צ'אד, ומונה ליועץ צבאי מיוחד של הנשיא הברה. ב-1989, על רקע כוחם העולה של חיילי המשמר הנשיאותי נוצר קרע ביחסים בין דבי להברה. הברה האשים את דבי בניסיון לתכנן הפיכה צבאית במדינה, ואילץ אותו להימלט ללוב. משם עבר דבי לסודאן, וייסד בה את תנועת ההצלה הפטריוטית לצ'אד, תנועת מחתרת בתמיכת סודאן ולוב, שבצעה מבצעים צבאיים נגד משטרו של הברה.
ב-10 בנובמבר 1990 יצאו אנשיו של דבי למתקפה מוחצת נגד כוחותיו של הברה, וב-2 בדצמבר השלים דבי את המהפך הצבאי, והפך לנשיא המדינה בפועל. כתוצאה מהפיכה זו חלה בתחילת שנות ה-90 רגיעה במלחמת האזרחים. מצב שאִפשר את שיקום המדינה, ויצר עבור דבי חלון הזדמנויות למיסוד שלטונו באופן מלא. לאחר שנת 1996 קיים דבי את הבחירות הדמוקרטיות הראשונות בצ'אד, בהן נבחר לנשיא הדמוקרטי הראשון בהיסטוריה של המדינה.
בשנת 1998, שנתיים לאחר בחירתו הדמוקרטית של דבי לנשיא, החלה מהפכה מזוינת בצפון המדינה תחת הנהגתו של יוסוף טוגואימי. טוגואימי כיהן כשר הביטחון בממשלתו של הנשיא דבי, עד אשר הקים באותה השנה (בתמיכתה של לוב), תנועת נגד מחתרתית בשם MJDT (תנועת הדמוקרטיה והצדק של צ'אד). תנועה זו ניסתה במשך כ-5 שנים להפיל את שלטונו של דבי, אך כשלה. לאורך כל התקופה, נעשו ניסיונות רבים להגיע להסכמי שלום (כולל ניסיון של לוב בשנת 2002 לעצירת הלחימה), אך כולם נחלו כישלון. השינוי במצב המדיני החל בשנת 2003, בעימות בחבל דארפור, אשר זלג לתוך גבולות צ'אד. בעקבות העימות נוצרה מציאות של מחנות פליטים המלאים בפליטים מצ'אד עצמה ומשכנתה סודאן. מציאות זו נוצרה כתוצאה מניסיונות בריחה כושלים של פליטים דרפורים, אשר נרדפו על ידי ממשלת סודאן, ושל אזרחי צ'אד אשר מאסו באלימות המורדים ומהלחימה במדינה. סודאן, מתוך אינטרס לפגוע בדרפורים, התערבה במאזני הכוחות בפנים צ'אד, וסיפקה למורדים הצ'אדיים נשק וסיוע צבאי-כלכלי. כתגובת נגד, החלה ממשלת צ'אד לתמוך במורדים הסודנים הנלחמים בשלטון המקומי.
גורמים לפרוץ המלחמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הקרב בבירת צ'אד נג'מנה בתחילת דצמבר 2005, התרחש באופן לא מפתיע והיווה את תחילת המלחמה. בשנים שקדמו לפרוץ המלחמה ניסתה ממשלת סודאן להפיל את נשיא צ'אד, אדריס דבי, תוך שימוש בקבוצות מורדים צ'אדיות. הקרבות האכזריים בין קבוצות המורדים הצ'אדיות, קבוצות המורדים הדרפוריות וממשלות צ'אד וסודאן נמשכו כ-5 שנים. מלחמה זו הייתה תוצאה של מספר גורמים;
ראשית, המלחמה היוותה המשך ישיר של הקונפליקט בין דארפור וצ'אד. קונפליקט שכלל מאבקים על כוח וטריטוריה.
נוסף על כך, המתחים הפנימיים בצ'אד עם חזרתו של דבי לשלטון צבאי יחיד, וצמיחת הפוליטיקה האזרחית בנג'מנה יצרו גם כן קרקע פורייה למלחמת אזרחים. דבי נשען על מעגל צר של קרובים ממשפחתו, תוך שימוש בכספי המדינה כרכושו האישי, ומתן סיוע בתמורה לנאמנות אזרחית של תומכיו. שיטת פעולה זו שלו הקימה לו מתנגדים רבים מהאוכלוסייה הערבית הצ'אדית, אשר נפגעה מכך שנידה שרים ערביים ממשלתו, וכן השיק קמפיין המגנה את הקבוצות הערביות ומציב אותן כחלק מהג'נג'וויד וכשכירי חרב בידי ממשלת סודאן. (האג'נדה של דבי הייתה להציג עצמו כפרו-מערבי, המשמש כחומת מגן מפני סודאן, המאיימת על המערב בתהליכי הערביזציה ואיסלמיזציה אותם היא מקדמת. ההתנערות מהקבוצה הערבית הגדילה את הסיכון להעתקת הפערים האתניים בין ערבים ללא ערבים הקיימים בדארפור גם לצ'אד).[1]
גורם שלישי היה האסטרטגיה הסודנית לניהול ביטחון גבולותיה, תוך התייחסות למדינות החלשות שמסביבה כלא יותר מאשר שטח פוטנציאלי להרחבת גבולותיה.
בשנת 1990 הרחיבה מדיניותה הביטחונית של סודאן את הלגיטימציה של דבי לשלטון צבאי, ובמקביל הובילה לתהליכים מיליטריסטיים דומים במדינות כמו אריתריאה, אתיופיה, אוגנדה, הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, והרפובליקה המרכז אפריקאית. באופן דומה למהלכיה של סודאן לשליטה באליטות הפרובנציאליות בדרפור באמצעות שילוב של פעולות תגמול וסחיטה כלכלית, פעלה סודאן גם לטובת השליטה במעברי הגבול האחרים שלה. התחרות האזורית על דומיננטיות במרחב העצום של מרכז אפריקה, נשלטה לרוב בפועל על ידי אליטות מקומיות, ורק לעיתים נדירות על ידי סמכויות המדינה. אזור זה נמצא במרכז המתח בין מדינות האזור שכללו את צ'אד, הרפובליקה המרכז אפריקאית, צפון הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, וחלקים מטריפולי, אשר התחרו גם הן על השליטה וההשפעה האזורית בדומה לסודאן.
יסודות המתח בין דארפור וצ'אד
[עריכת קוד מקור | עריכה]מערכת היחסים בין צ'אד וחבל דארפור שבסודאן, רווייה, לאורך העשורים האחרונים, בעליות ובמורדות. חבל דארפור נמצא במרכז הסכסוך שבין המדינות במרחב הגאוגרפי שבו הוא מצוי, וסובל מדחיקת הכוחות המורדים אליו לאורך ההיסטוריה.
הנשיא אדריס דבי עלה לשלטון ב-1990, על בסיס הסכמה משותפת עם ח'רטום (שנמשכה 12 שנים), לפיה כל אחת מהמדינות תמנע מלתמוך במורדי השלטון במדינה האחרת.
כאשר המורדים הסודנים מחבל דארפור החלו להתארגן לפעילות אנטי שלטונית רחבה בשנים 2002 ו-2003, ניסה דבי, כחלק מההסכם עם ממשלת סודאן, לנתק עצמו מהם. במסגרת זו, בניסיון לערער את המורדים ולפצלם, השתתף במספר פעולות צבאיות כנגדם וכן תיווך את הפסקת האש הראשונה במלחמת אבצ'ה בספטמבר 2003 ונג'מנה באפריל 2004. ניסיונות אלו לא צלחו. אך מפני שדבי יזם משא ומתן ותהליכי שלום עם המורדים, הוא הצטייר כתומך ישיר של המורדים מדארפור. בנוסף לכך, קבוצות המורדים הדארפוריות פעלו גם בשטחי צ'אד הגובלים עם סודאן וכדי לפתור את החזית הזו נאלץ הנשיא דבי לתמוך בצבא לשחרור סודאן (SLA) ובתנועה לצדק ושוויון (JEM). לפיכך, הפר דבי בפעם הראשונה את ההסכם עם סודאן, ובאמת תמך בגלוי במורדים סודנים הלוחמים כנגד ממשלתם. בתגובה, החלה הממשלה הסודנית בדצמבר 2005 לתמוך במורדים הצ'אדיים, שתקפו את עיר הגבול אדרה. בשל כך נוצר מצב בו כל מדינה תומכת במורדים של שכנתה ובעצם ישנו מצב של לחימה לא ישירה בין שתי המדינות.
שנה לאחר מכן הכריז דבי כי סודאן וצ'אד נמצאות במצב של מלחמה. מלחמה זו השפיעה באופן מכריע על השתלשלות המרד בצ'אד, וזאת משום שממשלת סודאן סיפקה למורדים הצ'אדים משאבים כלכליים ונשק שלא יכלו לאפשר לעצמם בעבר. כתוצאה מכך, התגברה מלחמת האזרחים הצ'אדית והגיעה לשיאה עם התקוממות המורדים על נג'מנה באפריל 2006. בתקיפה זו ניסתה ממשלת סודאן להשתלט על נג'מנה, להחליש את דבי, ולהרחיב את כוחה באזור. קרב זה הסתיים באופן מפתיע וחריג לטובתו של הנשיא הצ'אדי, אשר זכה לתמיכה מארגון JEM הסודני בתוך גבולותיה של צ'אד.
מאבקי הכוח בין שלטונות צ'אד וסודאן היוו רכיב מרכזי במלחמת האזרחים השנייה בצ'אד, כאשר כוחות JEM בתמיכתו של דבי חומשו על מנת להדוף את כוחות האופוזיציה והמורדים, שחומשו על ידי ממשלת סודאן.[2]
הכוחות שהשתתפו במלחמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בלחימה השתתפו כוחות ממשלת צ'אד, מספר קבוצות מורדים צ'אדיים וקבוצות מורדים סודאנים. החזית המאוחדת לשינוי דמוקרטי (FUC) הייתה קבוצת מורדים דומיננטית, אשר הורכבה מאיחוד של שמונה קבוצות מורדים קטנות. האיחוד התרחש במזרח צ'אד בדצמבר 2005, בהנהגת מוחמד נור עבד אל כרים. כוחותיו מנו כ־1,000 ילדים לוחמים מכלל הלוחמים הפעילים. ב-24 בדצמבר 2006 נחתם הסכם שלום בין דבי לבין עבד אל כרים שסיים את הלחימה וכיהן בממשלת צ'אד בתור שר ההגנה למשך 9 חודשים בשנת 2007.
איחוד הכוחות למען דמוקרטיה ופיתוח (UFDD) היא קבוצת מורדים גדולה נוספת אשר הוקמה באוקטובר 2006 בהנהגתו של מוחמד נור. ב-22 באוקטובר באותה שנה. האיחוד בהנהגת נור הנחיל מכה קשה וכבש את העיר גוז ביידה במזרח צ'אד.
קבוצת מורדים נוספת שקמה בשנת 2006 ולקחה חלק בלחימה, היא איחוד הכוחות הדמוקרטיים (RAFD) בהנהגת טימנה ארדימי, אחיינו של דבי. 12,000 חיילים היו תחת הנהגתו של ארדימי באותה תקופה, ולקחו חלק בלחימה. בנוסף לכוחות אלו, גם מיליציות הג'אנג'וייד המורכבות משבטים ערבים סודנים וכוחות מורדים קטנות לקחו חלק בלחימה. לטענתה של ממשלת צ'אד, סודאן תמכה במורדים במהלך הלחימה באמצעות אספקת נשק והעברת כספים. לוב ודיפלומטיים רבים ממדינות אחרות ניסו לגשש, להרגיע את רוחות הלחימה ולחתור לתהליך של שלום בין המורדים לבין ממשלת צ'אד.
קרבות העיקריים
[עריכת קוד מקור | עריכה]פשיטת SCUD על גוארדה (2005)
ב-7 בדצמבר 2005, תקפו מורדים צ'אדים את גוארדה, כ -120 ק"מ צפונית לאדרה, והותירו עשרה הרוגים וחמישה פצועים. ההתקפה מיוחסת לקבוצת מורדים שערקו מצבא צ'אד (SCUD). התקפה זו סימנה את תחילתה של חדירת המורדים מדאפור לצ'אד, ולאחריה גינתה ממשלת צ'אד את סודאן על תמיכתה במורדים.
פשיטת RDL על אדרה (2005)
ב-18 בדצמבר 2005 התקיפו ה-RDL (אנ') (קבוצת מורדים צ'אדים שבסיסה בדארפור), את עיר הגבול אדרה שהיוותה מפתח אסטרטגי להגנה הצ'אדית מפני התקיפות הסודאניות. בשנת 2005, בין החודשים אוקטובר – דצמבר, ולפני התקיפה ב-18 בדצמבר, תגבר נשיא צ'אד, אידריס דבי, את הכוחות באדרה, כמו גם באבצ'ה, בירת מחוז וואדאי.
פשיטה זו, בצירוף הניצחונות הקודמים של המיליציות הצ'אדיות נגד המשטר, הובילו להקמת ארגון FUC (החזית המאוחדת לשינוי דמוקרטי) שאיחד תחת שורותיו שמונה ארגונים אנטי-ממשלתיים שבראשם עמד מחמוד נור עבד אל כרים.[3]
הקרב הראשון על נג'מנה:
ב-13 אפריל 2006, ה-FUC בראשות מחמוד נור עבד אל-כרים, הטילו מצור על נג'מנה. כ-1500 מורדים ב-56 טנדרים רכבו מאות קילומטרים ברחבי צ'אד (מבסיסי האם שלהם הממוקמים בדרפור וברפובליקה המרכז אפריקאית), כדי להילחם ב-FUC ולתמוך בדבי. כאשר הגיעו הכוחות התפתח קרב ארוך, קשוח וקטלני בינם לבין כוחות הביטחון הצ'אדים ברחובות הבירה. הלחימה נמשכה משעה 5 לפנות בוקר ועד לשעה 11 בצהריים, והיא כללה כלי נשק כבדים רכובים, נגמ"שים וטנקים. הלחימה התרכזה בפרברים הדרום-מזרחיים ובאזור הפרלמנט של צ'אד. המורדים, שלא הכירו את תוכנית המתאר של העיר, חשבו בטעות שהפרלמנט הוא ארמון הנשיאות, ועל כן ריכזו שם את המאמץ המלחמתי. טעות זו הייתה טעות אסטרטגית מודיעינית, אשר גרמה להפסד של כוחות אלו בקרב.
בשלבים מתקדמים של הלחימה, צרפת, שהייתה השליטה הקולוניאליסטית הקדומה של צ'אד, שלחה כוחות רבים במטרה למנוע את ניסיון ההשתלטות על העיר. הגעת הכוחות הצרפתים מנעו מהלך עקוב מדם שעלול היה להתפתח לאירוע עם אלפי הרוגים. שני קברים המוניים ממוקמים בפרברים הדרומיים-מזרחיים של נג'מנה ובנקודה נידחת בסמוך לפרלמנט, שם בוצע מארב של כוחות הממשלה למורדים. הדיווחים על מספרם של ההרוגים באותם קברי אחים אינם בהירים. בקבר הפרברים הדרום-מזרחיים דווח על 102 גופות (אם כי לא ברור האם גופות אלו הם רק של המורדים או גם של כוחות הביטחון הצ'אדים). בקבר האחים שבסמוך לפרלמנט, דווח על 45 גופות של הרוגים שמצאו את מותם בבית החולים המרכזי הסמוך. בכל אופן קברים אלו משמשים עדות חזקה לאופיו הקשה של הקרב על נג'מנה.
ב-14 באפריל 2006, בעקבות הקרב על נג'מנה, ניתקה צ'אד את היחסים עם סודאן באופן חד צדדי. וזאת, על אף ששתי המדינות חידשו את התחייבותן לגרש מורדים משטחן בחודש יולי 2005, והחזירו את היחסים הדיפלומטיים באוגוסט. ההתקפה של אפריל הזיקה מאוד ליחסים בין המדינות.[4]
הקרב השני של נג'מנה:
קרב זה החל ב-2 בפברואר 2008 כאשר כוחות מורדים המתנגדים לשלטונו של נשיא צ'אד המכהן אידריס דבי, נכנסו לנג'מנה, לאחר שעשו את דרכם לבירה במשך שלושה ימים. תחילה, הצליחו המורדים להשתלט על העיר וכבשו חלקים גדולים ממנה תוך תקיפת ארמון הנשיאות המבוצר. לאחר יומיים של לחימה וחוסר ההצלחה בניסיונות לכבוש את הארמון, נסוגו כוחות המורדים מזרחה אל מחוץ לעיר.[5]
המתקפה על עיר הבירה והארמון הייתה חלק מניסיון המורדים להחליף את שלטונו של אידריס דבי. רבים מן המורדים בהתקפה זו היו בעלי-ברית קודמים של הנשיא אידריס דבי, שהאשימו אותו בשחיתות כנגד בני שבטו ועמו. מתקפה זו כללה כ-4000 מורדים אשר זהותם השתנתה לאורך תקופת הלחימה, ואשר כללו את קבוצות המורדים - UFDD, UFD, RFC שהתאחדו לצורך מאבק זה.[6]
מאות נהרגו בקרב וכ-30,000 הפכו בעקבותיו לעקורים. גם קרב זה נבלם בידי הכוחות הצרפתים אשר הגנו על שלטונו של אידריס, וזאת באמצעות הספקת מודיעין ותחמושת לכוחות הביטחון של הממשלה.[7][8] בנוסף, גם בקרב זה השתתפו לוחמי JEM (מליציה של מורדים סודנים בתמיכת ובמימון של אידריס דבי), כשהם מנסים לבלום את כוחות המורדים הצ'אדים באמצעות לחימה במזרח המדינה ומניעה של הגעת כוחות תגבור לעיר הבירה. לאחר המתקפה על נג'מנה שלחה ממשלת צרפת כוחות צבאיים רבים לשם תמיכה ושימור השלטון המקומי.[9]
הקרב על אם דאם:
ב-7 במאי וב-8 במאי 2009 התקיים קרב סביב העיר הצ'אדית המזרחית אם דאם, בו תקפו כוחות הצבא הצ'אדים שיירה של קבוצת המורדים UFR. בקרב נהרגו 247 לוחמים של כוחות הביטחון והממשלה וכ-225 מורדים.[10]
הקרב על אם זוהר:
התרחש ב-18 ביוני 2008 כאשר הצבא הצ'אדי תפס שיירה של כוחות מורדים בדרכם אל עיר הבירה. בימים שקדמו לכך, תקפו כוחות סודנים עמדות צ'אדיות הסמוכות לגבול, והמורדים עברו דרך כפרים בצד המזרחי של הגבול. הצבא הצ'אדי ערך למורדים מערב בסמוך לעיירה אם זוהר במהלכו נהרגו 150 מורדים ונתפסו 20 מהם, תוך הכרעת הלחימה בידי השלטונות .[11]
תוצאות המלחמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]במהלך הלחימה עצרה הממשלה, באופן שרירותי, אזרחים שהיו חשודים כמורדים (לעיתים קרובות מעצרים אלו התבצעו על בסיס מוצא אתני) והעמידה אותם לדין. עצורים אלו עברו עינויים קשים מאוד והוחזקו בבתי מעצר לא רשמיים שתנאי הכליאה בהם מהקשים ביבשת אפריקה. בנוסף, אזרחים רבים הושתקו ונשללה מהם זכות הביטוי בניגוד לחוק שנחקק ב-2007. מכיוון שמערכת המשפט הייתה חלשה עד לא קיימת, נוצר מצב של חברה ללא ענישה. חברה שבה כוחות הביטחון של הממשלה התעללו, אנסו והרגו אזרחים רבים במדינה. דוגמה לכך היא העובדה שלא התבצעו חקירות ומעצרים לאחר העימותים באם-דאם (2009) שהתבצעו בהם מקרי אונס ורצח רבים.
בסוף מלחמת האזרחים בצ'אד, בשנת 2010 המדינה הייתה במשבר הומניטארי חמור. משבר הומניטארי זה נוצר משילוב של תנאי מחיה מדבריים קשים מלכתחילה (בצורות ארוכות וחוסר במקורות מזון) ותקופות ממושכות של לחימה. אזרחים ופליטים רבים נותרו ללא כל רכוש, בית או מצבור של מזון ומים. המלחמה גרמה לעלייה בכמות האזרחים בעלי נכויות ומחלות זיהומיות קשות. ילדים רבים נותרו ללא הורים אשר ידאגו לבריאותם ותזונתם, ומשפחות רבות נאלצו להסתדר ללא מפרנס או לחלופין לסעוד בן משפחה פצוע.
על פי נתונים של דו"ח של "congressional research service" בסוף המלחמה נכון ל-01.07.10 כשני מיליון אזרחים צ'אדים חיו ברעב חמור. בנוסף, באזור המערב הסהלי של הארץ, תוכנית המזון העולמית הזהירה כי כ-60% ממשקי הבית בצ'אד (כ -1.6 מיליון אנשים), נמצאים בחוסר ביטחון תזונתי. ארגוני סיוע מזהירים כי המצב בצ'אד הוא קריטי, במיוחד עבור אזורים מרוחקים במערב, עם נוכחות קטנה של סיוע בינלאומי. אזורים אלו הופכים ללא נגישים בתקופות גשומות ולכן משלחות סיוע הומניטריות מתקשות להגיע לאזרחים במשך תקופות ארוכות, דבר הגורם לעלייה במקרי המוות מרעב.
מעל ל-200,000 צ'אדים שהתגוררו באזור מזרח צ'אד נאלצו לעזוב את בתיהם. בנוסף לפליטים אלו, למעלה מ-340,000 פליטים מהרפובליקה מרכז אפריקה וחבל דארפור בסודאן ברחו מן האלימות במדינותיהם למחנות הפליטים שקמו בצ'אד. מחנות הפליטים הוקמו, בעזרת הניצבות העליונה של האו"ם לפליטים (UNHCR) במזרח ודרום צ'אד. כתוצאה מנוכחות דלה של כוחות ביטחון מצד ממשלת צ'אד, מחנות פליטים אלו היו יעד קל להתקפות מצד חוליות שודדים. אותן התקפות הותירו את מאות אלפי הפליטים במחנות בתת-תנאים, חוסר במזון ובתרופות. השיקום של האזור ושל הפליטים נמשך שנים רבות ועדיין ישנם נזקים רבים שלא שוקמו באזורי הלחימה בכלל, ובמזרח צ'אד בפרט. חוסר היציבות באזורי הלחימה ובמדינה כלל, השפיע גם על כ-700,000 צ'אדים שקהילותיהם ניזוקו מהלחימה ומההגירה של הפליטים הרבים.[12]
תהליך השלום
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-13 באוגוסט 2007 נעשה ניסיון להסכם שלום שנחתם מול מפלגות האופוזיציה. בהסכם זה הייתה התחייבות של השלטון למערכת פוליטית דמוקרטית ונקייה משחיתות, המושתתת על בחירות הוגנות ושקופות. יישום הרפורמות הללו בסוף מלחמת האזרחים לא צלח משתי סיבות עיקריות: חוסר הצלחה במימון הרפורמות שנקבעו והשקעת משאבים בקיימים, ובביסוס כוחו של הנשיא דבי באזורי המחלוקת.
בינואר 2009 ביקשה ממשלת צ"אד מהאו"ם לפתוח בתהליך של משיכת משלחת שימור השלום במזרח צ'אד. הממשלה טענה כי ההיערכות של כוח המשימה איטית, השפעתה על האזרחים לא אחידה ושוויונית וכי חל שיפור משמעותי במצב הביטחוני במדינה. לטענת הממשלה, סיבות אלו מהוות עילה מספקת למשיכת הכוחות. ארבעה חודשים מאוחר יותר נענה האו"ם לדרישת הממשלה והכריז על נסיגה ההדרגתית של כוח המשימה עד סוף השנה. בכך העביר האו"ם למעשה את מלוא האחריות להגנה וניהול האזרחים בכל רחבי המדינה (כולל אוכלוסיות עקורים ופליטים מדארפור) לכוחות הביטחון הצ'אדיים.
הסכם השלום בין צ'אד לסודאן, שנחתם ב-15 בינואר 2010, סיכם את תנאיי סיום המלחמה. הנורמליזציה של היחסים הדיפלומטיים בין המדינות אפשרה את חזרתם של המורדים הצ'אדים מסודאן, פתיחת הגבול בין שתי המדינות לאחר שבע שנות הסגר, ואת הפעלת כוח צבאי משותף האחראי לביטחון הגבול. בפברואר של אותה שנה ביקר נשיא צ'אד, אידריס דבי בח'רטום, בירת סודאן, לראשונה מזה שש שנים. ביולי 2010 התארח בצ'אד נשיא סודאן, עומר אל-בשיר. למרות הסכם השלום עם סודאן והפסקת האש שהוכרזה עם המורדים, ממשלת צ'אד המשיכה לתקוף אזורים וקבוצות אזרחים המזוהות עם המורדים במזרח המדינה. יתר על כן, פשיעה, חטיפות, גנבת מכוניות ומעשי שוד מזוין אשר כוונו לסוכנויות הומניטריות שהוצבו באזור בזכות הסכמי השלום, הביאו לנסיגה זמנית של סוכנויות אלו מהמדינה.[13]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Jérôme Tubiana, Chadian instability and the Darfur Conflict, Human Security Baseline Assessment
- ^ Chad: Civil war, power struggle and imperialist interference, Green Left Weekly, 2016-09-06 (באנגלית)
- ^ Humans Right Watch, Darfur Bleeds : Recent Cross-Border Violence in Chad, Humans Right Watch
- ^ Humans Right Watch, Chad January 2007
- ^ Al Arabiya, Rebels fight inside Chad’s capital: sources, February 2, 2008
- ^ Sudan issue brief no. 9: Echo effects - Chadian instability and the Darfur conflict - Sudan, ReliefWeb (באנגלית)
- ^ "France backs Chad's Deby and ready to intervene". Reuters (באנגלית). 2008-02-05. נבדק ב-2019-03-27.
- ^ Chadian Army Helicopters, Tanks Battle Rebels Besieging Presidential Palace, webarchive.loc.gov
- ^ Jérôme Tubiana, The Chad–Sudan Proxy War and the 'Darfurization' of Chad: Myths and Reality, The Small Arms Survey
- ^ AfricaNews - HRW calls for protection of Chadian civilians - RSS english, web.archive.org, 2011-09-28
- ^ AFP: Chadian army claims 'decisive' win over advancing rebels, web.archive.org, 2011-05-20
- ^ Lauren Ploch, Instability and humanitarian conditions in Chad, Congressional Research Service
- ^ "World Report 2011: Chad". Human Rights Watch. Retrieved 6 June 2011.